לסגור את גלי קפלן

שר הביטחון ישראל כ"ץ הודיע השבוע על הקמת צוות לבחינת עתידה של תחנת גלי צה״ל, והצהיר כי ״הדבר העיקרי שהוועדה תבחן הוא האם התחנה ממלאת את ייעודה המקורי״. למען האמת מדובר במשימה פשוטה מאוד. לא צריך צוות ולא צריך וועדות. די בזוג אזניים מתפקדות ובמקלט רדיו טרנזיסטור ישן. אין אדם סביר במדינה כולה שיאזין במשך שעה שעתיים לתחנה הזו ויגיע למסקנה שהיא ממלאת את יעודה המקורי כפי שהצהיר עליו בן גוריון – ״לשמש בצבא מכשיר לחינוך הנוער והעם… להנחלת הלשון, להקניית ידיעת הארץ ותולדות האומה, לליכוד שבטי ישראל, לחישול הרצון הלאומי ואחריות ממלכתית, להאדרת החזון ההיסטורי של עם ישראל לחיי עבודה, שלום, צדק, חירות ואחווה״.

כמעט ביחס לכל מילה במשפט הזה התחנה פועלת בדיוק להיפך. היא הפכה למכשיר של בורות, שנאת הארץ, אנטי לאומיות, פלגנות ודה מורליזציה. הדבר היחיד שעוד נותר איכשהו בחזון הזה של בן גוריון הוא תעמולת שמאל רדיקלית לשלום. אם ההצדקה לקיומה של תחנת רדיו צבאית היא ההצהרה הזו, התנהלות התחנה היא ההוכחה המוחצת לצורך בסגירתה. לפעמים גם המובן מאליו צריך להיאמר. להלן הטיעונים המרכזיים, בתמצית, נגד המשך קיומה של התחנה הצבאית.

תוכן לא צבאי

ראשית, התחנה מזמן לא משדרת תוכן צבאי או לאומי ההולם את מטרותיה המקוריות. בדיקה של לוח השידורים שנעשתה לפני מספר שנים על ידי מרכז המידע והמחקר של הכנסת העלתה כי רק 5 מתוך 64 תכניות שבועיות בלוח הזמנים של התחנה הוקדשו לנושאים צבאיים, וכל היתר לנושאים אזרחיים מובהקים – אקטואליה, תרבות וכדומה. מבחינת היקף השעות, התכניות הצבאיות זכו ל-6 שעות בלבד לעומת 168 שעות שהוקדשו לשאר התכניות (שחלקן חולשות על שעתיים). ויותר מזה: התכניות הצבאיות נדחקו לזמנים חסרי רייטינג בעוד שיתר התכניות זכו לככב בפריים טיים של התחנה.

גם כוח האדם של התחנה כבר מזמן אינו צבאי. על פי ההערכות השונות כשליש מכוח האדם של התחנה אינו חיילים בשירות חובה, וסגל השדרנים הבכיר של התחנה מורכב ברובו מן השליש הזה. השכר הממוצע של כוח האדם הזה עמד (נכון ל2019) על כ-22 אלף ש״ח, ובעשרת המשכורות הגבוהות ביותר נמנתה משכורת אחת של כמעט 50,000 ש״ח, ועוד מספר משרות של כ-40,000 ש״ח. הנתונים פורסמו ללא שמות, אך כדי לדעת במי מדובר מספיק לעבור על לוח השידורים. חלק מאנשי התקשורת הללו, זכאים גם לפנסיה תקציבית, ללא ספק מיזם מניב ורווחי ביותר עבור האוליגרכיה התקשורתית שלנו.

גלי צה"ל אפוא אינה צה"לית בתכניה או בכוח האדם הבכיר שלה. זהו סופו של תהליך ארוך המכונה ״אזרוח״ של גלי צה״ל שראישתו בשנים שאחרי מלחמת יום כיפור, תהליך שמתגאים בו בתחנה עד היום. אם אכן האזרוח הזה הצליח, מדוע לא להשלים את השלב האחרון לפי הלוגיקה הזו ולהפוך אותה לאזרחית באמת?

מי שמאזין היום לשידורי התחנה לא ימצא בהם דבר שלא קיים בכל תחנת רדיו אחרת. אין הבדל בין שידורי האקטואליה של גלי צה״ל לבין אלו של התאגיד או הרדיו האזורי. הפורמט שלהם זהה – זן דומה של מראיינים מראיין את אותם האנשים. היותה של התחנה "צבאית" לא מביא ערך מוסף כלשהו: היא לא מעניקה למאזיניה ידע או הקשרים נרחבים שיכולים להתאים למשימת ״חינוך״ הדור הצעיר ולא עוסקת בידיעת הארץ, בהיסטוריה של במורשת של צה״ל. גלי צה״ל היא תחנה אזרחית לכל דבר ועניין, למעט… בתקציבה.

מונופול על תדרים ומניעת תחרות

אחד הנכסים המרכזיים של גלי צה״ל בימינו הוא הרשות הבלעדית להשתמש בתדרים בפריסה ארצית. היחידים בישראל של ימינו עם רישיון לשדר בתדרים בפריסה ארצית הם גלי צה״ל והתאגיד, הרדיו של הצבא והרדיו של הממשלה, משל היינו בשנות ה־70 במזרח אירופה.

התופעה הזו נותנת יתרון מובהק ומובנה לרדיו הציבורי על פני התחנות הפרטיות, שהן כולן אזוריות, והוא חונק את התחרות ומעוות את שוק הפרסום. משום מה התחנות במימון ציבורי (כלומר מכיסנו) זוכות בתקציבי פרסום גדולים יותר ביחס למקבילותיהן הפרטיות, המשוועות לפרסום בחשיפה ארצית. כמחצית מתקציבה של גל״צ מגיע ממכירת פרסומות. הדבר מוריד במעט את הנטל של התחנה על תקציב הביטחון, אך הופך בדרכו לנטל מסוג אחר – על שוק התקשורת הפרטי החופשי בישראל. הוא מעוות את כל ההיבט הכלכלי של שוק התקשורת, ובשל כך פוגע בחופש הביטוי, במובן הפשוט של המילה.

הכשרת עיתונאים הומוגנית

שיעור גדול מאוד מהעיתונאים בישראל הם בוגרי גל״צ. ההשפעה של גל״צ על התקשורת הישראלית עמוקה הרבה יותר מעבר להגמוניה שלה על התדרים ולרייטינג הגבוה שהיא זוכה לו בעקבותיה. אין נתונים מפולחים בנושא אך מבט ברשימת הבוגרים של התחנה מגלה עשרות רבות של שמות מוכרים ובולטים מאוד בעולם התקשורת: אילנה דיין (ערוץ 12), אמיר אורן (הארץ), עמוס הראל (הארץ), קרן נויבך (כאן), יואל אסתרון (עורך כלכליסט), נדב איל (ידיעות אחרונות), אודי סגל (13), ערד ניר (12), אלו דוגמאות ספורות בלבד שמבליטות את הדומיננטיות של בוגרי גל״צ בכל רחבי המדיה.

בזמן שרוב אזרחי המדינה נדרשים לשירות צבאי בעל תכלית צבאית בעיקרה, קבוצה נבחרת מתוכם זוכה במקום זאת להכשרה מקצועית, ניסיון מעשי וקשרים אישיים באחד התחומים התחרותיים ביותר במשק הישראלי. בוגרי גל״צ משתבצים בקלות באמצעי התקשורת לאחר שחרורם, מסיבות פשוטות: הם מגיעים לשוק העבודה עם הניסיון והקשרים הרלוונטיים, ויש להם יתרון מובנה על כל מועמד שעשה את שירותו במקום אחר.

וזה אולי החמור מכל: מדובר בעיתונאים שמאז סיום התיכון לא עשו מעולם שום דבר אחר מלבד עיתונות בסגנון גל״צ. כך אנחנו מקבלים כתבים צבאיים שלא שירתו בקרבי ופרשנים וכתבים שעולמם רחוק מאורח חייו של המאזין הממוצע – הם לא התנסו במשלח יד אחר תוך כדי לימודים, לא ניסו לפרנס משפחה בזמן שהם בונים לעצמם מסלול קריירה וחסרים לא כל ניסיון חיים רלוונטי אחר. התחנה שמה נערים צעירים בעמדות השפעה חסרות פרופורציה ביחס לידע ולניסיון החיים שלהם, והתוצר של בית הגידול הזה הוא השילוב המוכר כל כך של היהירות והבורות שמשפריצים מכל מקלט רדיו ומסך טלוויזיה.

גלי צה״ל היא האחראי המרכזי להומוגניות הבלתי סבירה של התקשורת הישראלית. שיעור גדול כל כך של העיתונאים עברו אותה הכשרה ואותה תחנה ומתבססים על אותם קשרים. תפיסת העיתונות, האתוס המקצועי, הרגלי העבודה, השקפות העולם ולפעמים אפילו האינטונציה, מגיעים כולם מפס הייצור של התחנה.

גלי קפלן

אם כן אין פלא שבעשורים האחרונים הפכה גל"צ לזרוע תעמולה של השמאל הקיצוני ביותר, ובשנים האחרונות סביב מחאת קפלן. אין מהדורת חדשות בתחנה שלא מקדישה דקה או שתיים להצהרות של מישהו ממטה משפחות החטופים – הם מגיבים לחדשות על המלחמה, להצהרות של מנהיגים, להתפתחויות בשדה הקרב. במהלך בלתי נתפס, מטה המחאה הרדיקלי הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהליינאפ של מהדורות החדשות. גם בגלגל"צ, תחנת הבת, אין תכנית שלא נפתחת ב"כולם הביתה עכשיו".

עוד כמה שמות ודוגמאות בולטים לא מותירים מקום לספק: אילנה דיין, שמדי שבוע פותחת את תכנית הבוקר במונולוג פוליטי מעיק ובלתי נסבל או רינו צרור, שפוגש אותנו בימים ראשון עד רביעי בשעה 11 בבוקר במונולוגים נוספים שבהם הוא מטיף את המשנה הניאו מרקסיסטית שלו. אין נושא אחד שבו הוא ודיין לא מהדהדים את דפי המסרים של השמאל הקיצוני ביותר בישראל: נגד המלחמה, בעד עסקאות עם החמאס, האשמת נתניהו ב״הפקרת החטופים״, קמפיין ההרעבה של החמאס וזה עוד בלי להזכיר את ההתגייסות המוחלטת לטובת המחאה, הסרבנות והחרמות בקיץ 2023. מדובר בניצול ציני של המשאב הציבורי לטובת תעמולה גרוטסקית ובוטה. כל מי שהאזין להם אי פעם יודע את זה, כולל מנהלי התחנה.

אם כבר אי אפשר גם שלא להזכיר שניים שסיימו את ״שירותם״ בתחנה לאחרונה: רזי ברקאי, שנהנה ממונופול על הנסיעות שלנו לעבודה במשך שנים ארוכות, ובהן זכינו לשמוע את ידידו העזתי איש החמאס ריבחי רנטיסי, ועוד שלל פינות של פרופגנדה פרוגרסיבית; ויעל דן, הקומיסרית של הצהריים, שהצהירה בזמן המלחמה שהיא ״בעד לתת לסינואר את הכל״.

השאלה ״מה צריך לעשות עם גל״צ״ היא שאלה פשוטה ומיותרת. התחנה הזו לא צריכה להתקיים. זה לא נושא לדיונים בוועדות, לניירת ולסימפוזיונים, אלא להחלטה חדה ופשוטה: לסגור. הדבר היחיד שאפשר לדון בו הוא האם זו תהיה סגירה מיידית ומלאה או שיעשה ניסיון של הפרטה. אולי נדע סוף סוף מה שווה התחנה הזו בלי מונופול על התדרים ועל כוח האדם של הנוער הישראלי.

לתחנת גלי צה״ל אין זכות קיום. לא חצי, לא ליד, לא בערך. לא צריך ״לאזן״ אותה או לעשות בה ״רפורמה״. להוריד את השאלטר ודי. אדוני שר הביטחון, לחץ על הכפתור!