רקוויאם לבלוק

התופעה הפוליטית הבולטת ביותר בעשור האחרון בישראל היא היווצרותו של בלוק "הימין-חרדים". כיוון שהיא חזרה על עצמה פעמים רבות על כך היא נתפסת היום בימין כחלק טבעי מהנוף הפוליטי, עד שקשה אפילו למובילי דעה ותיקים לדמיין חלופות אחרות.

אבל הבלוק הזה – שמכונה לאחרונה "המחנה האמוני" – הוא לא המבנה הטבעי של המערכת הפוליטית של הימין, וחורג ממבנה הקואליציה שאליו שאפו מנהיגי המחנה, ממנחם בגין ועד בנימין נתניהו עצמו.

מדוע הימין שואף לממשלה רחבה?

לא ניכנס כאן לדיון היסטורי מפורט בתולדות יחסי הימין והחרדים, אך די לציין את העובדות הפשוטות: כמעט כל הממשלות בהנהגת הימין שאפו לקואליציות רחבות שמכילות גורמים גם מהמרכז. הסיבה לכך כפולה: במישור המעשי, קואליציה רחבה היא הדר הטובה ביותר לשמירה על גמישותה ויציבותה של הממשלה. ככל שיש יותר שותפים, כוח המיקוח של כל שותף יורד ויכולת התפקוד של הממשלה עולה.

במישור העקרוני, כל ממשלה נבחרת שואפת להגדיל את התמיכה הציבורית בה באמצעות יצירת קונצנזוס רחב ככל הניתן, וכך המדיניות שלה זוכה לתמיכת העם ולשיתוף פעולה נרחב.

המישור השלישי הוא החזית המדינית הבינלאומית. ממשלת ימין שמציגה קואליציה רחבה בשיתוף רכיבים מהמרכז-שמאל יכולה לטעון כלפי חוץ שהיא מדברת בשם הקונצנזוס הלאומי, וכי מדיניותה אינה שנויה במחלוקת ומשקפת את כלל חלקי החברה.

ממשלות נתניהו פעלו במודל הזה פחות או יותר בעקביות: אהוד ברק, ציפי לבני ויאיר לפיד, כולם היו שותפים בממשלותיו. לשותפויות האלה היה תמיד מחיר אידאולוגי מסוים אך היו להן גם יתרונות חשובים, למשל הצגת חזית אחידה מול ממשל אובמה בנושא האיראני והפלסטיני (כזכור, ציפי לבני מונתה לאחראית על המגעים בנושא הרש"פ).

הממשלה עם החרדים היא אילוץ

המצב הזה גרר ביקורת מתמידה מהימין שהציג את עצמו כ"ימין אמיתי", ומעל כולם בלט נפתלי בנט, שתקף את נתניהו באופן שיטתי בדיוק על הדברים האלה.

אך אליה וקוץ בה. "ברית האחים" של ממשלת 2013 שבנט כל כך מתגאה בה, היתה תוצאה של שאיפת הקונצנזוס של נתניהו שניהל מגעים עם לפיד לפני ששוחח עם בנט עד שכבר חשש שתוקם ממשלת ימין-מרכז בלעדיו. היום, אחרי הפליק-לק הבלתי נתפס שלו, קשה לדמיין זאת, אבל "מר אחדות" נפתלי בנט, בנה את עצמו בדיוק על הטיקט ההפוך כ"ימין האמיתי" שלא מתפשר עם השמאל וכמובן, "לא מתנצל". וכאן אנחנו מגיעים לנקודת המפנה. בחירות 2015, והולדתו של החרם על הימין. מערכת הבחירות הזו יצרה – לראשונה בעידן הנוכחי – את האפשרות של הקמת ממשלת ימין צרה, אך נתניהו לא רצה בה. הוא חיזר אחרי מפלגת העבודה והיה על סף חתימה עם אבי גבאי ומפלגת העבודה, מהלך שסוכל באמצעות פרסום של עמית סגל בנושא. לפיד החרים את הממשלה החדשה, בנט שש לקבל בה תפקיד מרכזי וכך הוקם לראשונה בלוק ה"ימין חרדים".

הייתה זו קדנציה שהולידה הרבה מהדפוסים של העידן הנוכחי. החרם המוחלט של השמאל, שהתחזק אחרי פרישת יעלון על רקע פרשת אזריה, וכשלון המגעים לצירוף העבודה לממשלה (הרצוג יאמר אח"כ בשיחות סגורות שהוא רצה להצטרף אך האגף "הברני סנדרסי" במפלגה מנע זאת ממנו). בתקופה זו החלו חקירות נתניהו בתיקי האלפים, נולדה המחאה, וישראל נכנסה לסחרור התרבותי-פוליטי שמאפיין אותה עד היום.

זה היה הרקע ליצירתו של הבלוק עם החרדים. לא הזדהות עם עולם התורה, לא תמיכה באורח החיים החרדי, לא אפולוגטיקה של "חברת הלומדים" ולא שום דבר אחר. אילוץ פוליטי.

"מלחמה של בן גביר"

העמדות המקוריות של נתניהו וממשלותיו היו הפוכות לחלוטין. אחד הדברים המרכזיים שנתניהו מציין עד היום ברזומה שלו הוא הרפורמות הכלכליות של 2003, ששינוי התמריצים ביחס לחרדים היו נדבך מרכזי שלהן. מי שיקרא את האוטוביוגרפיה שלו יגלה שהנושא הזה תופס היקף דומה בספר כמעט כמו הנושא הפלסטיני והאיראני. נתניהו ראה באתגר הזה משימה לאומית קיומית של ממש – מכיוון שהזנקת הכלכלה, צעד שמותנה בשילוב החרדים במשק ובהקטנת הוצאות הממשלה, נתפסה אצלו כתנאי מקדים לצבא חזק בעל יכולות אסטרטגיות.

החרדים היו שותפים טבעיים של הימין כבר מאז אמצע שנות ה-90, אבל תמיד היו שותף אחד מיני רבים, שותף שלימין הייתה ביקורת רבה כלפיו, ושהוא לחלוטין לא הזדהה עם כל עמדותיו. מה שהשתנה בעידן החדש – עידן המחאה – הוא בידוד הימין וניתוקו מהמרכז. הימין נדחף לבלוק הזה וכל היתרונות שמניתי לעיל של ממשלה רחבה נשללו ממנו באחת. לממשלה הנוכחית אין גישה לקונצנזוס הלאומי. הרפורמות שהיא מובילה לא מצליחות לחדור את מעגל התומכים הראשוני שלה, ומחנה המתנגדים התגבש מקיר לקיר, כפי שלימדה אותנו המחאה נגד הרפורמה.

ממשלה זו גם חסרה את יכולת התמרון כלפי חוץ: מדיניות ישראל בחודשי המלחמה האחרונים נתפסת כ"מלחמה של נתניהו" ואפילו כ"מלחמה של בן גביר", זאת בניגוד לימי ממשלת האחדות הקצרה של תחילת המלחמה. ייתכן שלא הייתה ברירה, וייתכן שהיו הישגים שאי אפשר היה להגיע אליהם עם גנץ ואייזנקוט, אבל צריך להכיר גם במחיר של אבדן הקונצנזוס.

לתמיכה בהשתמטות החרדית יש מחיר

וכאן אנחנו מגיעים לסוגיית הגיוס. כאשר הקואליציה נשענת על החרדים, לממשלה אין ברירה אלא לתמוך בחקיקה שתאפשר את המשך ההשתמטות החרדית. עד כדי החלפתו של יו"ר ועדת חוץ וביטחון לטובת הנושא. וככל שהממשלה צועדת בנתיב הזה, המחירים שתשלם על כך בעתיד רק עולים.

הפגנות החרדים, האמירות המקוממות של מנהיגי הציבור החרדי וביטויים אחרים של אנטי-ציונות ואנטי ממלכתיות מצידם, פוגעים קשות בתמיכה הציבורית בממשלה. לא רק שהממשלה מתקשה לגייס תמיכה בקרב ציבורים שלא הצביעו לה אלא פוגעת במי שכן הצביע לה. מצביעי ליכוד רבים חשים זעם רב כלפי המדיניות הזו ומוצאים את עצמם מנוכרים למפלגת השלטון שבחרו בה. למגמה הזו יהיו השלכות קשות בבחירות הבאות. מצביעי ליכוד מושבעים אולי לא יצביעו למפלגה אחרת, אבל בזמן שבניהם מסכנים את חייהם בעזה, הם יתקשו לשלשל בקלפי פתק שרשום עליו "מחל-חרדים".

זהו מצב טראגי ללא ספק: הישרדותה של הממשלה הנוכחית מחייבת כנראה את הקרבתה של הממשלה הבאה.

תפסיקו עם האפולוגטיקה

התנהלות מובילי הדעה במחנה הימני בנושא הזה שגויה. בשנים האחרונות הביא הרצון להגן על המחנה ליצירתה של אפולוגטיקה פרו-חרדית עשירה בקרב המחנה. הסנגוריה על מדיניות הממשלה הפכה גם להגנה על השותפים הקואליציוניים עד כדי אימוץ עולם הערכים שלהם. אבל אינה דומה סנגוריה על כורח שלא יגונה להפיכת הכורח לזה לאידאולוגיה לכתחילה.

תפקידנו כמובילי דעה הוא בדיוק הפוך: עלינו לדרוש ממנהיגי המחנה אחריות, ולבוא אליהם בטענות כשהם חורגים מהמדיניות והאידאולוגיה הרצויה. מערכת הלחצים הפנימית וביקורת שנשמעת בתוך המחנה חשובה גם כשאין לה ביטוי מיידי. הלחצים הללו ישפיעו את פעולתם ויביאו גם לתוצאה.

תזת המגננה של תקשורת הימין היא חד ממדית – הלנו אתה או לצרינו. מי שמבקר את הממשלה בהכרח פועל נגדה ויוביל לנפילתה. זה לא נכון. הפוליטיקה בינארית ברגעים מסוימים: הצבעה בקלפי, הצבעה על חוקים, הצבעות בוועדה, אולם בכל שאר הזמן היא גמישה ורחבה יותר, וזה המקום שבו צריך לייצר לחצים בדעת הקהל ולהפעיל את מה שנתניהו אוהב לכנות בעקבות אביו וז'בוטינסקי "תורת הלחץ הציבורי".

גם מי שסבור כמוני שהממשלה צריכה למלא את ימיה, וגם אם המחיר של כך יהיה תמיכה בחוק הגיוס, את הביקורת על המהלכים האלה אסור לנו להשתיק.

שותפות פוליטית היא כמו חיי נישואין. אם צד אחד משתיק את עצמו ונכנע בעקביות לצרכים של הצד השני, זה פשוט לא יעבוד. דווקא מי שרוצה שהשותפות עם החרדים תחזיק מעמד, צריך להשמיע את הביקורת בקול רם ונטול עכבות. זה גם הדבר היחיד שיכול אולי להביא לשינוי: כשם שלימין אין כיום חלופות, כך גם לחרדים אין, ולחץ פנים-ימני בנושא הזה יאלץ גם אותם להתפשר. החלופה היחידה היא גירושין.