הקונספציה על אונר"א: פרק מספר

בפברואר 2025 אמרה מי שיועדה באותה העת להיות השגרירה של ארצות הברית לאו״ם, חברת הקונגרס אליס סטפאניק, שארצות הברית לא תסתפק בהפסקת המימון לאונר״א אלא תפעל לפרק את הסוכנות. אכן, זה מה שיש לעשות: לפרק, לא להחליף. אלא שבדרך לפירוק אונר״א יש להסיר את כיפת הברזל שישראל הרשמית, בעיוורונה, ואפילו בעצלנותה, העניקה לאונר״א במשך עשרות שנים.

יש הטוענים שעמדתה של ישראל ממילא אינה רלוונטית, מכיוון שהמנדט של אונר"א נקבע ומאושרר על ידי העצרת הכללית של האו"ם, שם נהנים הפלסטינים מרוב אוטומטי. ואולם, גם אם המנדט של אונר"א נקבע בעצרת הכללית, התקציב שלה תלוי כמעט במלואו ברצון הטוב של ארצות הברית, אירופה, קנדה ואוסטרליה. ההתגייסות של הקהילה הבין־לאומית למען אונר"א משמעותית ומתמשכת. שלא כמו נציבות האו"ם לפליטים, אונר"א אינה זוכה לתקציב שוטף מהאו"ם (עובדה שהיא מנסה לשנות), והיא נזקקת לגיוס מתמשך של תרומות. תקציבה השנתי של אונר"א עומד בשנים האחרונות על כ־ 1.4 מיליארד דולר, שרובו המכריע מגיע ממדינות המערב.

כל עוד התקציב של אונר"א אינו חלק מתקציב האו"ם, למדינות התורמות יש מנוף השפעה חשוב על אונר"א. ואולם, במשך עשורים ארוכים, מדינות אלה לא השתמשו במנוף הזה, משום שישראל מנעה זאת מהן. המדיניות הישראלית, שעוצבה בעיקרה על ידי משה דיין לאחר מלחמת ששת הימים ונותרה בעינה מאז, היא שתחת ההנחה שהסכסוך אינו פתיר, יש להימנע מעיסוק בנושא הפליטים ולראות ברכה בקיומה של אונר"א ובנכונות המערב לממן אותה. שני שקרים עומדים ביסוד המדיניות התמוהה הזאת. האחד, שאונר״א היא ״הרע במיעוטו״ והשני, שהיא ״גורם מייצב״, שבלעדיו יתחולל אצל הפלסטינים אסון הומניטרי או תהליך של הקצנה.

כך נפרשה מטרייה ישראלית מעל הסוכנות במשך שנים. חברי קונגרס אמריקאים וחברי פרלמנטים במדינות רבות בעולם, שהם תומכי ישראל, גילו שוב ושוב שניסיונותיהם להפסיק את התמיכה באונר״א נחסמים דווקא בידי ישראל. כך היה למשל בזמן שדני איילון כיהן כשגריר ישראל בארצות הברית בזמן האנתיפאדה השנייה, וכך היה כעבור עשר שנים, כאשר מייקל אורן כיהן באותו תפקיד. לשניהם פנו מחוקקים אמריקאים שרצו לפעול נגד אונר"א, אך לא רצו לעשות זאת בניגוד לעמדתה של ישראל. שניהם חזרו לירושלים כדי לבקש הוראות, ושניהם קיבלו מסר דומה: אונר"א היא אומנם סוכנות גרועה, אך חמאס גרוע יותר. התוצאה היתה כמובן צפויה: היוזמה נזנחה, שכן אף חבר קונגרס אוהד ישראל לא רצה לפעול בניגוד לדעתה.

בעת שעינת היתה חברת כנסת, היא ניהלה משא ומתן עם עמוס גלעד, שהיה ראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון ואחד מאדריכלי המדיניות הביטחונית של ישראל בעשורים האחרונים. גלעד אמר לה שישראל אומנם סולדת מאונר"א, אך רואה בה שותפה בלית ברירה, וחלופה פחות גרועה מול חלופות אחרות. כאשר כיהן כמתאם הפעולות בשטחים, סיפר גלעד, הוא מצא טעם ביחסים עם אונר"א, כדי לתאם סיוע הומניטרי בזמן פעולות צבאיות של ישראל. גלעד אישר כי מעולם לא נעשתה עבודת עומק שבחנה חלופות אפשריות, משום שגם הדרג המדיני לא רצה בכך. עיסוק באונר"א כמוהו כהוצאת שדים מהבקבוק, טען: ממילא לא ניתן לפתור את בעיית הפליטים, אם כך מדוע לגעת באונר"א?

שיא מצעד האיוולת הוא האופן שבו טיפלה ישראל בהפסקת המימון לאונר״א על ידי ממשל טראמפ הראשון. בינואר 2018 הודיעה ניקי היילי, אז שגרירת ארצות הברית לאו״ם, כי ״הנשיא אמר שהוא אינו רוצה לתת מימון נוסף לאונר״א עד שהפלסטינים לא ישובו לשולחן המשא ומתן.״ הנשיא טראמפ צייץ בעצמו לאחר מכן: ״אנחנו משלמים לפלסטינים (ועכשיו באותיות גדולות): מאות מיליוני דולרים (ממשיך כרגיל:) בשנה ואנחנו לא מקבלים הכרת תודה או כבוד. הם אפילו לא רוצים לנהל משא ומתן להסכם שלום שמזמן היה צריך לקרות… ואם הפלסטינים לא מוכנים לדבר על שלום, למה אנחנו צריכים להתחייב לתשלומים עצומים עבורם?״

It's not only Pakistan that we pay billions of dollars to for nothing, but also many other countries, and others. As an example, we pay the Palestinians HUNDRED OF MILLIONS OF DOLLARS a year and get no appreciation or respect. They don’t even want to negotiate a long overdue…

— Donald J. Trump (@realDonaldTrump) January 2, 2018

הפקידים במשרד החוץ האמריקאי, יחד עם עמיתיהם בממסד הישראלי, עשו כל מאמץ למנוע את הפסקת המימון האמריקאי, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר פרסם משרד החוץ האמריקאי, בלא חדווה, הודעה שלפיה ״המודל העסקי והנהלים הכספיים של אונר״א… אינם יכולים להחזיק מעמד ולכן הארגון היה במצב משבר מתמשך במשך שנים. ארצות הברית לפיכך לא תתחייב עוד להעביר מימון לארגון זה שהוא פגום ללא תקנה.״ זו היתה הודעה מעודדת, אבל לא מספיק יעילה. היא הצביעה על כך שאונר״א ״פגום ללא תקנה״, אבל הדגישה בעיקר את ההיבט הכלכלי, תוך ציון ש״ארצות הברית לא מוכנה עוד ליטול חלק לא יחסי של העלויות של אונר״א כפי שהיה במשך שנים.״ מכיוון שהדגש היה על ההיבט התקציבי ועל נשיאה משותפת בנטל המימון, לא ננקטו צעדים שמטרתם לגרום לעוד מדינות להפסיק את המימון לסוכנות, וגם לא היה מאמץ דיפלומטי להבהיר מדוע מדובר בגוף ״פגום ללא תקנה״.

לישראל היה חלק בפספוס ההזדמנות הזאת. משהבינה שנפל הפור וארצות הברית של טראמפ נחושה לא לממן עוד את אונר״א, העבירה ישראל הרשמית מסר לגרמניה שהיא תראה בעין יפה הגדלה ניכרת של המימון הגרמני לאונר״א, באופן שיפצה על אובדן המימון האמריקאי. כרגיל, המסר של מי שכונו ״גורמי המקצוע״ במערכת הביטחון, ובעיקר במתאם הפעולות בשטחים, היה חזרה על השקרים המנחמים הקבועים שלפיהם אונר״א היא הרע במיעוטו, גורם מייצב שאין לו תחליף. עד לאותה עת לא היתה גרמניה מממנת מרכזית של אונר״א, אך הדבר השתנה לאחר בקשתה של ישראל. בהיעדר המימון של ארצות הברית, נהפכה גרמניה בתוך כמה שנים למממנת הגדולה ביותר של אונר״א, מתרומה של כ־ 40-30 מיליון דולר בשנה לכ־200 מיליון דולר בשנה. כאשר באנו שנינו לברלין ב־2019 ,לפגישות עם חברי פרלמנט וגורמים רשמיים, כדי להסביר את סוגיית אונר״א, שמענו מבכיר במשרד החוץ הגרמני את המשפט הבא: ״מה אתם רוצים? נציגי הממשלה שלכם היו פה זה עתה וביקשו מאיתנו לעשות כל שניתן כדי להשלים לאונר״א את החוסרים שנוצרו בשל היעדר המימון האמריקאי.״ בתחילת כהונתו של ממשל ג׳ו ביידן, החזירה גם ארצות הברית את המימון לאונר״א ללא כל התניות, מתוך רצון להראות לפלסטינים שהממשל החדש ״בעדם״ (הקונגרס התערב אחר כך כדי לעכב את הצעד הזה).

ישראל הרשמית פעלה ליירט לא רק איומים ישירים על המימון של אונר״א, אלא גם איומים תדמיתיים על הסוכנות. באחת מישיבות ועדת החוץ והביטחון שבהן השתתפה עינת, התקיים דיון בשאלה מדוע ישראל אינה מפרסמת מידע שיש בידה על טילים שמוסתרים בבתי ספר של אונר״א. תשובת נציגי הצבא היתה: ״אין לנו רצון לפגוע בתדמית הארגון.״ הצבא היה מכור לרעיון שאונר״א היא גורם מייצב ומכשיר לנטרול רדיקליזם ברצועה, ומשרד הביטחון ראה בסוכנות מעין בלם נגד הידרדרות הומניטרית וכלי לאיזון שלטון חמאס.

ואולם, ההנחה של גורמי הביטחון בישראל הוכחה כשגויה. בפרקים הקודמים הדגמנו זאת בהרחבה. הראינו כיצד תרבות מחנות הפליטים חוללה הקצנה פוליטית ותרמה ללידתה של זהות פלסטינית אלימה. הצגנו את הקשר ההדוק בין מחנות הפליטים ובין העובדה שבמקומות האלה התקיימו סבבי לחימה מהקשים ביותר בין ישראל ובין הפלסטינים. גורמי ביטחון נוטים לטעון כי בחשבון הדמים אונר"א חוסכת לנו חיי אדם. בשל כך, המדיניות של ישראל התבססה על המחשבה שהברירה היא בין שתי אפשרויות קיצון — להעניק הגנה מלאה לאונר"א או לעמוד מול התקוממות פלסטינית רחבה. אלא שזו מחשבה מוטעית.

מתאם הפעולות בשטחים לשעבר, האלוף (במיל') איתן דנגוט, שהיה מופקד בזמן שירותו הצבאי על הקשר עם אונר"א, טען בפנינו כי אין לישראל מדיניות כוללת בקשר לרצועת עזה, ובשל כך נמשכת המדיניות ארוכת השנים ביחס לבעיית הפליטים ולאונר"א. גם ביהודה ושומרון, שבהם שולטת הרשות הפלסטינית ואין איום באסון הומניטרי, לא נעשה דבר, לדבריו, בשל בלבול, שיתוק והיעדר מדיניות אחידה. חלופות למדיניות לא נבחנו: צורכי הביטחון והלחץ היום־יומי גדולים כל כך, שאף אחד לא התפנה לדיון מעמיק וארוך טווח. וכך, בשישים השנים כמעט שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, ההנהגה הישראלית המשיכה להיטלטל בין העמדות של יגאל אלון ומשה דיין מיד לאחר המלחמה.

***

על המחדל המתמשך הזה כבר כתבנו כי הוא "גובה מישראל מחיר הולך וגדל. פחית סוגיית הפליטים הנבעטת במורד הרחוב אינה נשארת קטנה. היא גדלה עם כל גלגול, מתמלאת חומרים מסוכנים ונעשית לחבית חומר נפץ היושבת בבסיס הסכסוך.״

נדרשו כמעט שש שנים, וטבח אחד מזעזע, כדי שקצין בכיר בצה"ל, אלוף־משנה במילואים פיטר לרנר, שעבד מטעם צה״ל בצמידות לאונר״א בגדה ובעזה, יכתוב את הווידוי הבא ברשת X : "הייתי אחד התומכים בממסד הביטחוני בהמשך הפעולה של אונר"א. הייתי ביקורתי מאוד ביחס לחוקרים כמו עינת וילף )שכתבה רבות בנושא). טעיתי."

Over the course of my military career I worked extensively with @UNRWA, in both the West Bank and Gaza. My role as a senior humanitarian liaison officer was to facilitate the humanitarian operations. I was an advocate in the defense establishment and over the years on social… https://t.co/9LX5Dut4zC

— Lt. Col. (R) Peter Lerner (@LTCPeterLerner) January 27, 2024

לרנר כתב את הפוסט הזה בעקבות השתלשלות עניינים חריגה, שנולדה כתוצאה מחשיפת המעורבות של אונר״א בטבח שבעה באוקטובר. באופן מדהים, גם לאחר הטבח, מדינת ישראל לא נטתה לפעול נגד אונר״א. שבועות מספר לאחר הטבח, נפגש האחראי על ארגונים בין־לאומיים במשרד החוץ עם הנציב הכללי של אונר״א, פיליפ לזאריני, כדי לחלוק איתו מידע שיש בידי ישראל על כך שעובדים באונר״א השתתפו בטבח (בשלב זה עוד לא היה ידוע שחטופים הוחזקו על ידי עובדי אונר״א ובמתקני הארגון).

חשוב להדגיש עד כמה מדובר במעשה חריג שמשקף את האופוריה שפשתה בקרב העזתים בעת הטבח. במשך שנים, ומכיוון שהמדינות התורמות לאונר״א דרשו שכספן לא יממן טרור, ניסו הפלסטינים לייצר הפרדה מלאכותית בין אונר״א ובין ארגוני ״ההתנגדות״, כדי להבטיח את זרימתו השוטפת של המימון המערבי. כך לדוגמה, באותו משק בית היתה האישה מורה באונר״א, והגבר איש חמאס. אך בהתלהבות הכללית של יום הטבח ביהודים, נפלו לפתע כמה מהמחיצות. עזתים שקיבלו שכר מאונר״א השתתפו ברצח.

אין זו הפעם הראשונה שלישראל היה מידע על קשרים של אונר״א לטרור. ישראל חלקה בעבר עם אונר״א מידע על טילים שהוסתרו בבתי ספר, כדי לאפשר לסוכנות לטפל בבעיה ולהמשיך את שיתוף הפעולה.

גם לאחר הטבח, ישראל הרשמית לא התכוונה לחשוף את המידע. היא ביקשה להביא אותו לידיעת אונר״א כדי שהנושא יטופל. לזאריני טעה לחשוב שלאחר הטבח האכזרי תסטה ישראל מדרכה ותפרסם את המידע המפליל. בשל כך, הוא מיהר להיות הראשון לפרסם את המידע, מתוך תקווה שכך יוכל לנהל את המשבר.

בעקבות הפרסום הודיעו מדינות תורמות רבות על השעיית המימון לאונר״א. בזמן אמת היה מדובר אך ורק בהצהרות, משום שהכסף לאותה שנה כבר הועבר. אך לישראל היתה לפתע הזדמנות דיפלומטית לעשות תפנית ולהבהיר שהיא מצפה לעצירה אמיתית של המימון, ובמקביל להודיע שאינה רואה עוד באונר״א ארגון לגיטימי שיש לשתף איתו פעולה.

ישראל הרשמית גררה רגליים והמשיכה להתנהג עם אונר״א כרגיל, כאילו לא היה טבח, וכאילו אין מלחמה ואין חטופים. עשרות שנים של שיתוף פעולה הותירו את ישראל לא מוכנה להסתערות על ההזדמנות הדיפלומטית שנוצרה. גרירת הרגליים הזאת לא עיכבה פעולה עצמאית של כמה חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, שהחלו ללחוץ על הממשלה לנצל את הרגע.

משרד הביטחון וצה״ל המשיכו לטעון ש״אין תחליף לאונר״א״ ושישראל מחויבת לשתף פעולה עם הסוכנות. ממשלת ישראל נקטה שלל תרגילים פרלמנטריים כדי שחוקים נגד אונר״א לא יקודמו, אך הפעם זה לא הועיל. יושב ראש ועדת החוץ והביטחון, יולי אדלשטיין, יחד עם כמה חברי כנסת נחושים, כמו זאב אלקין ויוליה מלינובסקי, דאגו לוודא שהחקיקה תתקדם. הם קיימו שלל דיונים בנושא, שבהם הֵעַדְנו גם אנחנו. זאת היתה חוויה מוזרה: לפתע, נושא שבו עסקנו שנים ארוכות ולא הצלחנו להעביר משולי השיח למרכזו, נהפך לנושא שכולם מדברים עליו.

ב־28 באוקטובר 2024 קרה בכנסת דבר יוצא דופן: חברי הכנסת עשו את עבודתם. תשעים ושניים מהם, מכל סיעות הבית מלבד הסיעות הערביות, הצביעו בעד חוק שכפה על ממשלת ישראל, על כל זרועותיה, להפסיק את שיתוף הפעולה עם אונר״א. קשה להפריז בחריגוּתו של המהלך הזה. ראשית, חברי כנסת מכל המפלגות הצביעו בניגוד לרצונה של הממשלה. ראש הממשלה ושר הביטחון הקפידו להיעדר מההצבעה. שנית, הכנסת הצביעה ברוב גדול לטובת חוק שעוסק בליבת העשייה המדינית והצבאית של המדינה. שלישית, החוק שהועבר היה חוק עם שיניים. למרות ניסיונות נואשים של הממשלה והצבא לאיין אותו, חברי הכנסת התעקשו ונלחמו קשות כדי להבטיח שלממשלה לא יהיה מנוס ממימוש ההחלטה. ועניין אחרון — החוק עבר למרות לחץ בין־לאומי כבד, שכלל טלפונים משגרירים של מדינות ידידותיות, ובראשן ארצות הברית.

מה מסביר את התופעה החריגה הזו? בהקדמה לספר טענו, ששנות העיסוק באונר״א האירו לנו סוגיות עומק הנוגעות למהות הסכסוך, ולהתמכרות הישראלית לשקט מדומה. ההצבעה בכנסת חשפה תופעת עומק נוספת: הפער בין הציבור ובין ההנהגה. לאחר שבעה באוקטובר, הכנסת לא יכלה עוד להתעלם מהפער בין עמדת הציבור ובין עמדת ההנהגה — המדינית, הפוליטית, הצבאית והמשפטית, והממשלה גילתה שהיא לא יכולה לנקוט צעדים פומביים להמשך פרישת כיפת הברזל מעל אונר״א בניגוד מובהק להלך הרוח הציבורי.

חשוב להדגיש: אין בכוחה של החקיקה בכנסת לפרק את אונר״א. את זה יכולה לעשות רק העצרת הכללית של האו״ם. אבל החקיקה כן מסירה את ההגנה שישראל סיפקה לסוכנות, בראש ובראשונה ברמה התודעתית, וכך פותחת פתח לפגיעה דרמטית במימונה. אפשר להשוות את החקיקה בכנסת להסרת ההגנה האווירית מעל איראן. כשלעצמו, לא מדובר בצעד מכריע, אבל זהו בהחלט צעד שמכין את הקרקע לאפשרות של צעדים מכריעים, כמו מתקפה כוללת על מקורות התדלוק של האידאולוגיה הפלסטינית.

זהו פרק מתוך ספרן החדש של עינת וילף ועדי שוורץ, זכות השיבה.