האובססיה האפלה של טאקר קרלסון

"אין שום בעיה עם שאלות על מערכת היחסים בין אמריקה וישראל… אך איני סבור כי זו הסיבה בגינה [פאט] ביוקנן מתויג כאנטישמי. הסיבה האמיתית נוגעת לכך שהוא כל הזמן מעלה סוגיות הנוגעות ליהדות… הנה אדם שתוקף ללא הרף את ישראל, תוקף את יהודי אמריקה על תמיכתם בישראל, ורומז כי יהודי אמריקה דוחפים אותה למלחמות בהן מתים לא-יהודים… אני מאמין כי יש כאן דפוס של עוקצנות נגד יהודים. האם זו אנטישמיות? כן".

– טאקר קרלסון, 24 בספטמבר 1999

מאז פיטוריו מרשת פוקס לפני כשנתיים, טאקר קרלסון הלך ושקע עמוק יותר במדמנת תיאוריות הקשר. האורחים בתוכניתו העצמאית והפופולרית כללו את הסופרת נעמי וולף, הטוענת כי עננים מסוימים הם למעשה "שמיים מהונדסים גנטית", ואלכס ג'ונס – מוקיון ושרלטן שנאלץ לשלם מיליארד דולר פיצויים על הטענה השקרית האיומה שלו כי הטבח בבית הספר סנדי הוק ב-2012 בקונטיקט היה מבצע של הממשל האמריקאי להחרמת נשק. בתוכנית ששודרה בשידור חי בחודש ספטמבר אשתקד ובה טען ג'ונס כי "הגלובליסטים מייצרים חייזרים על ידי שילוב של בני אדם עם חיות אחרות וחרקים וצמחים… הם מעברים אותם ומשתמשים ברחם של פרה כדי לגדל אותם", קרלסון שיבח את אורחו כמי שהוכח כי "צדק לגבי הכל".

בחודשים האחרונים, קרלסון ממקד את מבטו הסקפטי בקונספירציה "פרוזאית" יותר: מדינת ישראל. ב-18 ביוני, ארבעה ימים לפני שהנשיא טראמפ הורה להפציץ את מתקני הגרעין האיראניים, קרלסון פרסם ראיון עם הסנאטור הרפובליקני טד קרוז בעניין מעורבות אמריקנית אפשרית במבצע כזה. הקטע שזכה למרבית תשומת הלב היה זה התדהמה לכאורה של קרלסון מכך שקרוז אינו מכיר את נתוני האוכלוסייה באיראן, אך מהות השיחה בין השניים נגעה בישראל ובהשפעתה הפוליטית על תומכיה באמריקה. עוד בטרם פתח בחקירתו, קרלסון הקדים וטען כי הוא פועל "לא רק בשמו אלא בשם רבים מחבריי היהודים", ואז פתח במתקפה: הוא לחץ את קרוז שוב ושוב בעניין ריגול ישראלי לכאורה על אדמת אמריקה (מבלי לציין אף מקרה מסוים כזה), דחה את הבסיס התיאולוגי לתמיכת חלק מהנוצרים בישראל, ותבע לדעת מדוע ארגון איפא"ק לא נדרש להירשם כ"שדולה זרה".

כאשר קרוז העיר על "אובססיה" של קרלסון כלפי ישראל, המארח החל לזעום ולהכחיש. למעשה, הוא התעקש שהיה מעדיף לא להזכיר את הנושא בכלל. "אני אפילו לא אוהב לדבר על ישראל", הוא התלונן במהלך הראיון שעסק בעיקר בישראל. ובאשר לאבחנתו של קרוז על העניין הזדוני שהוא מגלה ביהודים, קרלסון השיב בכעס כי הוא "רק שואל שאלות".

אך בחינת התוכניות של קרלסון וסוג השיח שבו הוא משתמש בשנים האחרונות מבהירה היטב כי הוא בהחלט "אובססיבי" לעניין ישראל והיהודים. קרלסון הקדיש יותר זמן ותשומת לב לישראל מאשר כל מדינה אחרת בעולם, והוא מקפיד להציג אותה באור שלילי כמעט מוחלט. הוא טוען כי ישראל וסוכניה עומדים מאחורי כל קנוניה: החל מההתנקשות בנשיא קנדי, דרך תאוריית "השמדת האדם הלבן" ועד לניסיונות הפללת האנשים החזקים בעולם באמצעות איש העסקים המנוח ג'פרי אפשטיין.

אדם בקיא פחות המאזין לתוכניתו של קרלסון עלול למשל לקלוט את הרושם כי היטלר פשוט לא הובן נכון, שישראל רוצחת נוצרים בשיטתיות ושיהודי ארה"ב הם לא יותר מגיס חמישי צמא דם אשר מטרתו היא גיוס אמריקנים "גויים" להילחם את מלחמותיה של ישראל.

האובססיה הזו התגלתה לראשונה כאשר קרלסון עוד היה מועסק ברשת פוקס, באופן שבו דיבר על נשיאה היהודי של אוקראינה ולדימיר זלנסקי. אף מנהיג אחר, אולי מלבד בנימין נתניהו, לא זכה ממנו לעוקצנות כזו. במהלך ביקור זלנסקי בוושינגטון בדצמבר 2022, קרלסון טען כי הגעתו לבית הלבן במדי מלחמה (שאותם הוא לובש בפומבי מאז הפלישה הרוסית) דמתה ל"מנהל מועדון חשפנות המגיע לדרוש כסף".

כמה חודשים לאחר מכן, בשידור הבכורה של תוכניתו בטוויטר וללא ההגבלות של רשת חדשות ממוסדת, קרלסון סיפר לנו מה הוא באמת חושב. זלנסקי, כך אמר, "מזיע כמו עכברוש, קומיקאי שהפך לאוליגרך, רודף נוצרים, ידיד של תאגיד BlackRock". אם המטרה של הקישור בין זלנסקי לבית השקעות אמריקני שהעומד בראשו הוא במקרה יהודי לא הייתה ברורה, קרלסון הוסיף וכינה אותו "ערמומי". הדבר היחיד שהיה חסר בקטע הזה, שנשמע כאילו נלקח מחדר הלבשה של קאנטרי קלאב פרטי בשנות ה-50, הייתה בדיחה על גודל האף של זלנסקי.

מעבר לגסות המעליבה הזו כלפי זלנסקי, קרלסון נזהר עד כה שלא להיכנס להתפרצות אנטישמית של ממש בסגנון מל גיבסון ש"היהודים אחראים לכל המלחמות בעולם". קרלסון גם טרם שקע עדיין לתהומות נוסח קנדיס אוונס, שהגדירה את היהדות כ"דת פדופילית המאמינה בשדים" וב"קורבן ילדים", או קניה ווסט, אדם שקרלסון עצמו טרח לחתוך כמה מהתבטאויותיו האנטישמיות מראיון בן שעתיים שערך עימו עוד ברשת פוקס.

קרלסון מסתיר את האובססיה שלו מאחורי רמזים. אחד מעיסוקיו המרכזיים הוא בשאלת הנאמנות הכפולה לכאורה של יהודי ארה"ב. כחודשיים וחצי לאחר טבח ה-7.10, סאאגר אנג'טי, עובד לשעבר באתר החדשות של קרלסון וסוג של בן חסות עיתונאי שלו, שאל את קרלסון מדוע בן שפירו ופרשנים ימנים אחרים מחזיקים ב"שבועת אמונים" לאוקראינה וישראל, ומדוע נראה כי "רבים מאותם אנשים לא מחזיקים באותה רמת דאגה עבור אזרחים אמריקנים". לאנשים כאלו, השיב קרלסון, "לא אכפת כלל מארצם" והם "ממוקדים בסכסוך במדינה זרה בזמן שיציבות המדינה שלהם הולכת ומתערערת". הוא המשיך והשווה בין השורשים המפוקפקים של שפירו היהודי לשורשיו "האמריקאיים". בניגוד לשפירו, "לי אין ברירה אלא להציב את אמריקה בראש סדר העדיפויות", הוסיף. "אני מכאן, המשפחה שלי נמצאת כאן מאות שנים, אני מתכנן להישאר כאן. אני בהלם עד כמה מעט אכפת להם מהמדינה".

מוקדם יותר השנה, בראיון עם קורט מילס מכתב העת American Conservative , קרלסון הבחין בין "ניאו-שמרנים או מה שזה לא יהיה, אותם קנאים אינטלקטואלים בוושינגטון", לבין אלו שיהוו את "חיל הרגלים" במלחמה עתידית – "אמריקנים נורמלים, פטריוטים, מאמינים מאוד, והאמת היא שאני חושב שרבים מהם מתחילים להבין שהדת שלהם לא תומכת בכל זה". למעשה, כך טען, "זה ברור לחלוטין… אני חושב שזו בעיה חמורה ללובי המלחמה, שבעבר סמך על האנשים האלו כתומכיו".

בחודש יוני קרלסון התייחס לפטירתה של ג'יין הרמן, חברת קונגרס יהודית ודמוקרטית שעמדה בראש ועדת המשנה למודיעין בקונגרס, והגדיר אותה "פשוט כלי בידי שירותי הביון… ובידי ממשלות זרות". באותה תוכנית ממש, קרלסון הגן על חבר הקונגרס הדמוקרטי לשעבר ג'ים מוראן שטען ב-2003 כי "אלמלא התמיכה המשמעותית של הקהילה היהודית במלחמה בעיראק, לא היינו עושים את זה" (מוראן, שמשמש מאז 2017 כלוביסט עבור קטאר, הוא עצמו "מכשיר" בידי ממשלה זרה). קרלסון המשיך והוקיע מבקר יהודי של מוראן כ"אחד מאותם שדים" אשר בעצמם "ביצעו רצח עם".

מאז המתקפה הישראלית נגד מתקני הגרעין האיראנים, קרלסון הפך בוטה עוד יותר בספקנותו כלפי נאמנות היהודים באמריקה. "כיצד ביל אקמן התעשר כל כך?", שאל את המשתתפים בכנס בחודש יולי, לפני שפנה לאחת מההשמצות האנטישמיות העתיקות ביותר: "אם אתה מתעשר דרך הלוואת כספים בריבית גבוהה, זה משהו שתצטרך לתת דין וחשבון עליו מול אלוהים" (אקמן הוא בכלל משקיע ולא בנקאי).

בהופעה נסערת במיוחד בפודקאסט של סטיב באנון ימים ספורים לפני שטראמפ הורה להפציץ באיראן, קרלסון טען כלפי פרשן יהודי-אמריקני "אתה מכאן?", תיאר שני יהודים מוכרים אחרים כ"שליחים של ישראל" בארה"ב, וזעם על כך ש"ישראל הפציצה כנסיה בעזה מהכסף שלי". והיה עוד: "זו אמורה להיות מדינה יהודית או משהו כזה…וכך יש לה קשר רגשי ליהודים באמריקה, חלק מהם חבריי הקרובים". הקלישאות המתנשאות נמשכו: "זה לא כמו שמשהו קורה בשבדיה או בבריטניה, משם הגיעו אבותיי, אז אנשים לא כל כך אמוציונליים".

דרך נוספת שבה מתבטאת ההתמקדות של קרלסון ביהודים היא בבחירת המרואיינים שלו. תוכניתו השבועית היא הוכחה חיה לתיאוריית הפרסה, לפיה הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני חולקים יותר במשותף מאשר עם המרכז, וההוכחה הטובה ביותר לתזה הזו היא סוגיית היהודים וישראל.

בתוכניותיו בפוקס ובפודקאסט שלו, קרלסון העניק במה לקצין הצבא האמריקני לשעבר דאגלס מקגרגור הנוהג להשתלח ב"אנשים קוסמופוליטיים וחסרי שורשים", תיאור ליהודים שהוטבע בידי מנהיגים סובייטים בעידן סטאלין. בשנה שעברה אירח קרלסון כומר פלסטיני מבית לחם, שבדרשה שנשא ב-8 באוקטובר 2023 תיאר כיצד הוא "המום מעוצמתם של הפלסטינים המתריסים נגד המצור". במהלך הראיון קרלסון האשים את ישראל, המדינה היחידה במזרח התיכון שבה אוכלוסיית הנוצרים גדלה, ב"פיצוץ כנסיות והרג נוצרים" ותמה "מדוע נוצרים באמריקה שולחים כסף כדי לדכא נוצרים אחרים במזרח התיכון".

האורח המוזר ביותר של קרלסון עד כה היה יוצר התוכן וההיסטוריון החובב דריל קופר. "אני רוצה להכיר בכך שאתה ההיסטוריון החשוב ביותר בארה"ב כיום", התלהב קרלסון בפתיחת הפרק ששודר בחודש ספטמבר אשתקד, תחת הכותרת "ההיסטוריה האמיתית של מלחמת העולם השנייה וכיצד צ'רצ'יל הרס את אירופה". בשיחה מפוזרת למדי שכללה השוואת של אבות הציונות למנהיגי כתות רצחניים, קופר שטח הנחה לא שגרתית לפיה "הפסיכופת" צ'רצ'יל היה "הנבל העיקרי" במלחמה, היטלר בכלל "לא רצה להילחם" והשואה לא הייתה מבצע בקנה מידה תעשייתי להשמדת היהודים, אלא תוצאה רשלנית של תכנון גרמני לקוי אשר במסגרתו "מיליוני אנשים מצאו את מותם".

מלחמת העולם השנייה, כך הסביר קופר, היא לא יותר מ"אירוע היסטורי מיתולוגי", שכל דיון הוגן בו נדחק בבוטות בידי גורמים מסתוריים וחוקים שאוסרים הכחשת שואה (האם זה פשע לשאול שאלות?", תהה קרלסון). המארח לא נותר חייב, ולאחר ששיבח את אורחו "האמיץ" קרלסון הביע כמה מעמדותיו שלו לגבי המלחמה, הוקיע את "הפארסה של משפטי נירנברג", גינה את צ'רצ'יל על כך שעצר את מנהיג המפלגה הפשיסטית בבריטניה והתעקש כי אוסטריה הייתה "מדינה שסבלה מפלישה". הריאיון המוזר שצבר עשרות מיליוני צופים היה מטריד כל כך עד שביד ושם היו צריכים לפרסם הודעה המגנה אותו.

קבעון נוסף של קרלסון הוא חוסר ההתאמה לכאורה בין כתבי הקודש היהודים והנוצרים. "זה הברית הישנה נגד הברית החדשה", הסביר לאחד מאורחיו בחודש מאי. "משום שהברית החדשה היא אוניברסלית. וישו חוזר ואומר: אני כאן עבור כולם. לא משנה מה המוצא שלך. ואני גם מתנגד לאלימות… יש ניסיון להראות כאילו זה אותו הסיפור, אך הם סיפורים שונים לגמרי".

לפי קרלסון, בניגוד לאוניברסליות הנוצרית הלא-אלימה ניצבת שבטיות יהודית מחרחרת מלחמה, אשר מוצאת לפועל בידי מה שהוא מכנה "הממשלה החילונית של ישראל". בראיון אחר כינה קרלסון את רעיון הנצרות הציונית "שקר" עם "השפעה שלילית משמעותית על הפוליטיקה שלנו וגרם למוות רב". כאשר הזכיר בשיחה אחרת את הפרשן הימני מארק לוין, תומך נלהב בתקיפה אמריקנית על מתקני הגרעין באיראן, אמר קרלסון: "אתה צופה בו מדבר על הרג אנשים וזה אפל מאוד. זה בטח לא משהו שאדם נוצרי יכול לחוש בנוח איתו, מכיוון שנוצרים אינם תומכים בהרג אנשים, נקודה".

כמה ימים לאחר מכן, קרלסון שוב יצא נגד לוין בשיחה עם חברת הקונגרס הרפובליקנית מרג'ורי טיילור גרין. לפי גרין, אשר סירבה לתמוך בהחלטת קונגרס המגנה אנטישמיות משום שהגדירה את הטענה כי היהודים רצחו את ישו כעלילת דם, לוין שייך לקבוצת אנשים אשר "מעדיפה מדינה אחרת על פני המדינה שלנו". היא המשיכה וטענה: "קראתי בתנ"ך ואני יודעת שכתוב שם… לא תרצח". קרלסון הסכים וציין כי אם "מישהו סוטר בפניך, תפנה את הלחי השנייה… זה מישו. אז נוצרים מאמינים מעל הכל בדברי ישו… איך הגענו למצב שבו נוצרים הגונים טוענים שישו רוצה שנפציץ במדינה אחרת?".

בחודשים האחרונים השיח שמוביל קרלסון בנוגע לישראל ותומכיה הפך למרושע עוד יותר. בשיחה עם אנג'טי על טיוח פרשת ג'פרי אפשטיין ותפקידה לכאורה של ישראל בסיפור, אמר קרלסון כי "אני לא מעוניין במהפכה, אבל אם הייתי רוצה מהפכה ככה הייתי פועל". בחודש מאי, בתגובה לאורח שהתלונן על "יהירות" ישראלית בנוגע להצלחות האחרונות בשדה הקרב, קרלסון השיב: "אני חושב שזה הפך להיות גלוי מדי. אני באופן כללי אדם מודאג אבל עכשיו אני חושש שהעניינים פשוט יתדרדרו למשהו מכוער מאוד". האורח, קומיקאי בשם דייב סמית, הסכים: "אני  נדהם מן העובדה שאף אחד מאלו הצורחים על הנסיקה באנטישמיות אינו מספיק חכם כדי לומר – אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מלחמה עם איראן כרגע". הרמז ברור. כל הזעם הזה, לגביו קרלסון מקפיד להציג את עצמו כצופה בלבד, עלול להוביל לאלימות, וכשזה יקרה נדע בדיוק את מי להאשים.

מוקדם יותר השנה ראיין קרלסון את קלייטון מוריס, גם הוא מגיש פוקס לשעבר, והשניים שוחחו על פרשת האונייה 'ליברטי', ספנית הצי האמריקני שטובעה בשוגג בידי ישראל במהלך מלחמת ששת הימים. במשך עשורים, אנטישמים למיניהם הפיצו טענה מופרכת לפיה ישראל תקפה את הספינה במכוון ורצחה את אנשי צוותה.

לא ברור מה בדיוק מסמיך אדם כמו מוריס, יוצר תוכן ביוטיוב ואיש נדל"ן לשעבר שנמלט מארה"ב ב-2019 בשל עשרות תביעות הונאה העומדות נגדו, להביע את דעתו בסוגיה. אך קרלסון הסכים בהתלהבות עם הטענה למבצע "דגל כוזב" ישראלי. לאחר שמוריס קבע כי ההתקפה הייתה "מכוונת", קרלסון חשף לרגע את הקונספירטור שבו עם הערה לפיה "משום מה אסור לדבר על הנושא", תוך שהשניים מדברים על הנושא. כמה שבועות לאחר מכן, קרלסון שוב העלה את הנושא והפעם לקח אותו כמה צעדים קדימה כאשר טען כי "לינדון ג'ונסון אפשר לליברטי להיות מותקפת. הוא ידע שאנשים עומדים למות… נשיא אמריקני שקיווה למוות של חיילים אמריקנים למען איזו אג'נדה אחרת".

פרשת אפשטיין היא נושא חביב במיוחד על אנטישמים. לטענת קרלסון, אפשטיין הפעיל לכאורה "רשת סחיטה של ה־CIA ושירותי הביון הישראליים, וכנראה אחרים… הכוחות האפלים בעולם שזוממים לגרום לעשירים ולחזקים לציית לאג'נדה שלהם". באופן כללי, נראה כי הזעם של קרלסון בנוגע לתקיפה מינית הוא בררני במיוחד, כמו למשל בראיון המתחנף שערך עם אנדרו טייט, משפיען הרשת הנמצא במעצר בית ברומניה וממתין למשפטו באשמת אונס וסחר בבני אדם. קרלסון הגדיר את החשדות נגדו כ"תפירה ברורה" ו"ההגדרה להפרת זכויות אדם".

בכל מקרה, בהתחשב בצדקנות חסרת הפקפוק שקרלסון מביע בכל פעם שבה הוא מדבר על פרשת אפשטיין, הוא מן הסתם יתאכזב לשמוע כל דבר מלבד אישור ממשלתי רשמי לאופן שבו אפשטיין לכד ברשתו את שועי העולם בשירות ישראל. אבל עד כה לא נמצאה כל ראיה כי אפשטיין סחט מישהו, בוודאי שלא מטעם סוכנות ביון. ביום שלאחר הודעת משרד המשפטים כי לאפשטיין לא הייתה "רשימת לקוחות" ואישר את מותו בהתאבדות, קרלסון הזמין שוב את אנג'טי לשיחה במגוון נושאים, החל מ"אינטרסנטים של הליכוד", דרך ישראל ש"חטפה את הממשל שלנו" ועד יונתן פולארד. רק בסיום השיחה הארוכה והלוהטת, אנג'טי חש צורך להתוודות כי "איני אנטישמי".

ממש בכל שיחה בנושא ישראל או יהודים, קרלסון נוהג לפצוח במגננה רטורית נגד האשמתו בקיצוניות. בדיון על הסכסוך במזרח התיכון עם העיתונאי גלן גרינוולד, המגיש התעקש כי הוא "אדם שבאמת ניסה להימנע מהנושא ואינו מחזיק בשום טינה כלפי ישראל, למעשה אני מחבב ישראלים רבים". הוא המשיך: "אני לא נגד ישראל. אני מחבב את ישראל ואוהב לבקר שם. הישראלים הם אנשים נחמדים… אני לא אנט־ישראלי". ולמילס אמר: "אני בוודאי לא שונא את המדינה הזו. למעשה אני אוהב אותה מאוד". בשיחה אחרת עם חבר הקונגרס תומאס מאסי, קרלסון הוסיף כי יתכן שישראל היא "המקום המועדף עלי לחופשה משפחתית".

באותה תדירותש בה הוא טוען לחיבת ישראל, קרלסון גם מסביר כי הוא ממש לא מעוניין לדבר עליה. "אני רוצה להתרחק מסוגיית ישראל", אמר לבאנון. ובפני אנג'טי הדגיש: "כפי שאמרתי כבר חמש פעמים, זה פשוט לא מעניין אותי במיוחד". (מיד אחר כך המשיך והאשים פעילים יהודים בכך שהם "הורסים את המדינה שלי ומשקרים כל הזמן"). כאשר שוחח עם גרין על כוחה של שדולת איפא"ק, קרלסון מחה: "אני לא רוצה לעסוק בזה, אני חושב שזה מוזר. זה תמיד הטריד אותי אבל אני לא רוצה לדבר על זה משום שאיני מעוניין במאבק בעניין".

קרלסון רוצה שנאמין כי לא נותרה לו ברירה אלא להגן על האינטרס האמריקני מול "ניאו-שמרנים" בוגדנים ו"מחרחרי מלחמה", ולמנוע מהם "להרוס את הימין". לכן זו חובתו לצאת בקריאה נגד מלחמות הנרקמות בידי יהודים "אמוציונליים" אשר מידת האמריקניות שלהם מפוקפקת במקרה הטוב. כפי שהסביר לבאנון, קרלסון נאלץ לדבר על ישראל "רק משום שאנחנו נגררים למלחמה בידי מיעוט קטן של אנשים". ולכך נוספת הדרישה: "מדוע לאפשר לשלושה אחוזים מהמשתתפים בדיון הזה לקבוע את התנאים? תפסיקו לגרור את המדינה שלי למלחמה".

האובססיה הזו הביאה את קרלסון לכמה חיבורים מוזרים במיוחד. למרות טענתו כי הוא "מתנגד לחלוטין למצע שלו", יש דבר אחד שקרלסון מעריץ בזוהראן ממדאני, המועמד הדמוקרטי לראשות העיר ניו-יורק ומהלל אינתיפאדה ידוע: "הבחור הזה הוא היחיד שאמר שהוא רוצה להתמקד בניו-יורק. שאר המועמדים נשאלו באיזו מדינה היו רוצים לבקר… אני חושב שרובים ענו ישראל".

כשבועיים לאחר ההפצצה האמריקנית באיראן, קרלסון שבר את שיאי החנפנות שהוא עצמו קבע בראיון עם ולדימיר פוטין אשתקד, ובחר לארח את נשיא איראן מסעוד פזשכיאן. לאורך מרבית השיחה היה נראה כי קרלסון מקבל כפשוטם את דברי אורחו על רצון איראן "לחיות בשלום עם כולם", ואת ההסבר על כך שהקריאות "מוות לאמריקה" משמעותן למעשה "די לפשעים, להרג ולחוסר הביטחון". המוזרות הגיעה לשיא כאשר פזשכיאן שאל את קרלסון האם שמע מעולם על מקרה שבו איראנים הרגו אמריקנים, וקרלסון השיב בפשטות: "לא". כל השקרים הנוראיים האלו פשוט חלפו ללא תגובה מצד קרלסון, שהתחנף לאויב מושבע של ארצו. אילו רק היה קשוח מול הנשיא האיראני כפי שהיה מול סנאטור מטקסס.

כאשר בוחנים כל תקרית או התבטאות כזו בפני עצמה, יתכן שהן אינן עומדות בהגדרה של אנטישמיות. להגנתו של קרלסון, העוינות שהוא מפגין כלפי "מחרחרי מלחמה" (מונח השגור במהלך ההיסטוריה בפי פשיסטים, קומוניסטים וטולסי גבארד) אינה מוגבלת ליהודים. "האם שמתם לב שאחוז ניכר מהרפובליקנים משוגעי המלחמה הם גם גייז בסתר?" שאל משום מקום באחת מן התוכניות האחרונות.

ברמה הכללית דבריו של קרלסון חושפים לכל הפחות רמת עניין לא בריאה ביהודים. זו אינה אובססיה פרטית אלא חלק מניסיון מכוון לעקור את שורשי התמיכה הדתיים והמוסריים של אמריקה בישראל, ולהשמיץ את תפקיד היהודים בחיים הציבוריים באמריקה. העובדה כי ישראל זוכה לתמיכת נוצרים ושמרנים רבים, ולמעשה אמריקנים מכל הסוגים, פשוט מרתיחה את קרלסון. "הם מאשרים את כל ההרג בשמו של ישו", מלמל באקראי בשיחה עם חבר הקונגרס לשעבר ג'ורג' סנטוס.

האובססיה הזו מחקה אחרים לפניו שהטיחו שלל האשמות ביהודים, החל מגרירת אמריקה למלחמה ועד עלילות אנטישמיות שונות. קרלסון אולי דמגוג מתוחכם יותר מאשר שונאי העבר, אך גם מחזיק בפודקאסט פופולרי במיוחד ועשרות מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות, ממלא אולמות בהרצאות שונות ומקורב לכמה מן האנשים החזקים והמשפיעים במדינה. לא תהיה זו הגזמה לומר כי טאקר קרלסון כיום הוא הדמות המשפיעה ביותר בימין האמריקני אחרי הנשיא טראמפ.

אלמלא הכיוון האפל שבו בחר בשנים האחרונות, ככל הנראה היינו זוכרים את קרלסון כעוד מגיש טלוויזיה מעצבן וחביב לעתים. הלעומתיות הילדותית, פרצי הצחוק ההיסטרי ברגעים לא מתאימים, הוודאות הזחוחה והגבות הזועפות: הדמות הציבורית הזו הביאה לו שונאים אך השנאה הפכה אותו לרלוונטי. הוא נהנה לשחק את האיש הרע. למרות הכל, ואני אומר זאת כמכר ידידותי לשעבר, היה בו קסם מסוים וכישרון כתיבה לא מבוטל.

אלא שבשלב הזה של הקריירה, ניתן לומר בבטחה כי הדחף העיקרי בחייו של קרלסון הוא הרעב לתשומת לב. אחת מהופעותיו הראשונות בטלוויזיה בתור פרשן צעיר ומעונב זכורה במיוחד, אז ספג מג'ון סטיוארט השפלה מוחלטת על כך שהוא ודומיו הפוליטיים "פוגעים באמריקה". לאחר מכן הגיעה תפנית מגוחכת ב'רוקדים עם כוכבים'. הצלחתו המאוחרת יותר ברשת פוקס נקטעה בפתאומיות בנסיבות מסתוריות, אך ככל הנראה לחיבתו לתיאוריות קשר היה חלק ניכר בכך. לאחר שנים שבהן "רק שאל שאלות", קרלסון התדרדר סוף סוף אל השפל שאליו מובילות בהכרח שאלות כאלו, ובחר לנצל לטובתו את הדעה הקדומה העתיקה והנבזית ביותר בזמן שהוא מעמיד פנים שהעיסוק בה אמור להיות מיוחד וחדשני.

בסופו של דבר, הסיבות שבגינן קרלסון בחר להפוך לספק הרעיונות האנטישמיים המוביל באמריקה אינן משנות כל כך. חשובה יותר השאלה – מה ההתפתחות הזו אומרת על החברה שלנו? מדוע הדבר שבו קרלסון עצמו האשים את פט ביוקנן לפני כרבע מאה, הפך כעת להיות צעד רצוי בקריירה? ההתעקשות להפגין בפומבי את דעותיו האנטי-יהודיות לא פגעה בפופולריות של קרלסון; ייתכן מאוד שהיא הזניקה אותה.

אחת מטענותיו הידועות לשמצה של פאט ביוקנן עסקה בכך שיהודים אמריקנים מנסים לעזור לישראל לפתוח במלחמות שאומות אחרות יצטרכו להילחם. זוהי טענה אנטישמית לעילא, וביחד עם אחרות היא גרמה לנזק רב ומוצדק לתדמיתו של ביוקנן גם בקרב הימין האמריקני.

הראיות לאנטישמיות מצד קרלסון רבות ומובהקות יותר מאלו ששימשו להרשיע את ביוקנן ואחרים הדומים לו. אך נראה כי כיום לא נמצאת בימין האמריקני דמות משמעותית שתוכל להוקיע את הקיצוניים מקרב התנועה השמרנית. גבולות השיח המוסריים והפוליטיים שבעבר סייעו להגן על החיים הציבוריים מפני התפרצות ממאירה של א-ליברליות נעלמו כמעט לחלוטין. הנוגדנים שכל חברה בריאה צריכה לפתח כדי להתמודד בהצלחה מול שנאת יהודים נעלמים במהירות.

שמונה עשורים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, הזיכרון השואה הנשכח, עליית המחשבה הזהותנית וההשחתה האידיאולגית באקדמיה תרמו כולן להפיכת אמריקה למקום שבו מספר גדל והולך של אנשים סבורים כי ניתן להאשים את היהודים בכל תחלואי החברה. הפופולריות המתמשכת של טאקר קרלסון היא סימן נוסף להתפשטות הסרטן האנטישמי בקצב מדאיג ומתגבר.

גרסה מלאה של המאמר ראתה אור בכתב העת "נשיונל רוויו".