תמיכתם של חוגי העילית במערב בתנועות של טרור ורצח, מסטלין ועד חמאס
הצונאמי המדיני המתחולל נגד מדינת ישראל הגיע לשיא מסוכן ומדאיג. גל אדיר של האשמות, עלילות והשמצות שוטף את הזירה הבינלאומית: ישראל מואשמת ב"התנהלות ברברית בעזה", ב"פגיעה שיטתית בחפים מפשע", ואף בעלילת הדם החמורה ביותר – "רצח עם" כביכול באוכלוסייה הפלסטינית. אלו אינם קולות שוליים של אויבים מרים בלבד; גם ידידות ותיקות, שהיו מאז ומעולם חומת מגן דיפלומטית – כמו גרמניה – מצטרפות להטלת אמברגו נשק חלקי, מסוכן מבחינה אסטרטגית ומסמל הידרדרות חריפה ביחסים.
ובאופק, כבר ניצב אירוע מכונן המאיים להפוך את הלחץ המדיני לגל צונאמי ממוטט: מושב האו"ם הקרוב, שבו צפויה להתרחש הכרה רחבה מצד שורת מדינות ב"מדינה הפלסטינית" – מהלך שיכשיר את הדה־לגיטימציה של ישראל ויעניק רוח גבית חסרת תקדים ליריביה.
למרבה הפלא 100 השנים האחרונות שופעות בדוגמאות דומות שבהן המערב, שמתהדר בחירות, בדמוקרטיה ובזכויות האדם הרווחות בו, מעניק פעם אחר פעם לגיטימציה, סיוע ואפילו הערצה למשטרים, מנהיגים ותנועות המנוגדים בתכלית לערכיו המוצהרים.
האינטלקטואלים, הפוליטיקאים והתקשורת במערב כבר מראשית המאה ה־20 מצאו עצמם לא פעם מהללים מנהיגים ורעיונות שהובילו בפועל לדיכוי, עוני ואלימות בקנה מידה המוני. הפיתוי האידיאולוגי גבר לא אחת על הבירור המוסרי, והקסם שברעיונות "החדשים" וה"משחררים" האפיל על בדיקת המציאות הקונקרטית בשטח.
סטלין אהוב המערב
בשנות ה־30 של המאה ה־20 נשבתה שכבת העילית במערב – ובעיקר חוגי האינטליגנציה –בקסמה של מוסקבה הסטליניסטית. גם כאשר דלפו למערב דיווחים מהשטח על הטיהורים הגדולים, מחנות הגולאג, וההולודומור – הרעב המתוכנן באוקראינה בשנים 1932–1933, שבו גוועו למוות מיליונים – רבים בחרו להסיט את המבט. והנה כמה דוגמאות קטנות לשבר את האוזן: וולטר דורנטי, כתב הניו יורק טיימס במוסקבה, שזכה בפרס פוליצר על דיווחיו המהללים את "הניסוי הסובייטי" הסתיר בשיטתיות מפני קוראיו את פשעי המשטר והכחיש את קיומו של רעב אמיתי, ונניח שהיו פשעים פה ושם, טען, הרי "אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים"; ג’ורג’ ברנרד שו (המחזאי האירי הנודע) תיאר את "הסדר, היעילות והחזון" שראה בעת ביקורו בבריה"מ והמעיט בחומרת הדיכוי; רומן רולאן (פילוסוף וסופר צרפתי, חתן נובל) הכריז בהתלהבות על הקומוניזם הסובייטי כמודל מוסרי חלופי למערב הקפיטליסטי; הנרי ברביס (סופר ואינטלקטואל צרפתי) פרסם ביוגרפיה אוהדת במיוחד של סטלין והציג את הדיקטטור כאדריכל של "עולם חדש"; סידני וברטריס וב (זוג הוגים סוציאליסטים בריטיים) חיברו ספר בשם "קומוניזים סובייטי: ציוויליזציה חדשה?" ובו ציירו את ברה״מ כגולת הכותרת של הקדמה החברתית והתעלמו כמעט לחלוטין מהדברים האיומים שמתרחשים בפועל.
התמהיל של שנאת הקפיטליזם, תשוקה ל"שוויון אמיתי" ואמונה עיוורת בפתרון טוטלי הביא אותם ועוד רבים שכמותם להעניק לגיטימציה בינלאומית לאחד המשטרים הרצחניים בהיסטוריה.
המלחמה הקרה
חיבוק הסטליניזם של שנות ה־30 לא היה תופעה חד פעמית, אלא התסמין הראשון של מחלה כרונית: הענקת לגיטימציה ואף סיוע ממשי למשטרים ותנועות מהפכניות עוינות שנתפסות כאלטרנטיבה למודל הקפיטליסטי־ליברלי, גם במחיר פגיעה ישירה בעקרונות ובערכים המוצהרים של התומכים עצמם.
במהלך המלחמה הקרה, הדינמיקה הזו קיבלה שני פנים משלימים. מצד אחד, ארצות הברית ובעלות בריתה לא היססו לתמוך במשטרים דיקטטוריים מובהקים באמריקה הלטינית, אפריקה ואסיה – כל עוד אלו שימשו חיץ נגד התפשטות הקומוניזם. משטרו של אוגוסטו פינושה בצ'ילה, שהוקם בהפיכה צבאית ב־1973, נתפס בוושינגטון כקו הגנה חיוני, אף על פי שביצע דיכוי אלים באזרחיו והפרות חמורות של זכויות אדם. באופן דומה, משטר האפרטהייד בדרום אפריקה נהנה במשך שנים מתמיכה מערבית עקיפה, כל עוד שירת אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים. המדיניות הזו קיבלה את ביטויה הציני והמפורסם בדבריו של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט על אנסטסיו סומוסה, שליט ניקרגואה:, He may be a son of a bitch, but he's our son of a bitch (הוא אולי חלאה, אבל הוא החלאה שלנו). גישה זו לא פסחה גם על מנהיגים אמריקאים מאוחרים יותר: הסנאטור בארי גולדווטר, למשל, אמר ב־1964 על בעלי הברית הסמכותניים של ארה"ב כי "אנחנו זקוקים לבעלי ברית, אפילו אם הם לא אנשים טובים".
מן הצד השני, חוגי שמאל באירופה ובצפון אמריקה התאהבו ברומנטיקה המהפכנית של פידל קסטרו וצ'ה גווארה בקובה, של הו צ'י מין בווייטנאם, ושל מנהיגי תנועות גרילה באנגולה, ניקרגואה ומוזמביק. סיפורי "השחרור הלאומי" קסמו לאקדמיה, לתקשורת, ולחלקים נרחבים מהנוער המערבי – עד כדי התעלמות כמעט מוחלטת מהאלימות, מעבודת הכפייה ומההרס הכלכלי שהביאו עימם המשטרים הללו. הפילוסוף הצרפתי ז'אן־פול סארטר לא היסס להכריז בביקורו בקובה ב־1960 כי "קובה היא דגם מופת של חברה סוציאליסטית" .
התרבות המערבית משני עברי המפה הפוליטית, ניהלה אפוא מנגנון השמדה עצמית: היא התעלמה במכוון מפשעי העמים והמשטרים ה"מדוכאים" שעליהם הגנה – בשם אותם ערכים ליברליים מעוותים, שהפכו להצדקה להרס ערכי היסוד של חירות, דמוקרטיה וזכויות אדם.
האסלאם הרדיקלי
עם נפילת הגוש הקומוניסטי בשלהי המאה ה־20, רבים במערב ציפו ל"קץ ההיסטוריה" ולניצחונה המוחלט של הדמוקרטיה הליברלית, אולם היו אלו חלומות באספמיא. את מקומו של הקומוניזם תפס האסלאם הפוליטי הרדיקלי, ששם לעצמו למטרה מוצהרת להחריב את סדרי העולם המערבי. כעת, במקום ולהלל "חברות מופת" קומוניסטיות, חוגי העילית במערב משבחים ארגוני טרור כמו חמאס וחיזבאללה ומתארים אותם כ"לוחמי חירות" או "תנועות התנגדות לגיטימיות". אירועי 7 באוקטובר 2023 היו נקודת מבחן מטלטלת. הטבח ההמוני, האכזרי והמתועב שביצע חמאס בעוטף עזה היה אמור להוביל לגינוי חד־משמעי בכל בירות המערב, ותחת זאת שמענו קולות שקראו "להבין את ההקשר" והאשימו את ישראל.
ההתעקשות המערבית על מדינה פלסטינית
הדוגמא הטובה ביותר להרסניות של האידיוטים השימושיים האלה היא ההתעקשות העיוורת על "פתרון שתי המדינות". גם לאחר שלושה עשורים של טרור, שחיתות והסתה אנטישמית שיטתית מצד הרשות הפלסטינית ולאחר הטבח המזעזע ב־7 באוקטובר ממשיכים מנהיגים במערב לראות בהקמת מדינה פלסטינית קריטריון למוסר ול"שפיות" מדינית. זהו גלגול עדכני של אותה ליברליות מעוותת שהחלה בשנות ה־30 של המאה הקודמת עם חיבוק הסטליניזם: רחמים סלקטיביים כלפי "המדוכאים", גם במחיר רמיסת עקרונות היסוד של חירות, דמוקרטיה וביטחון. ההודעה של מדינות רבות כמו קנדה, אוסטרליה, הולנד, אירלנד, ספרד על כוונתן להכיר בישות מושחתת וחסרת יסוד שלטוני המחנכת לשנאה ולאלימות ומתגלמת טרור כ"מדינה" ממחישה היטב את האבסורד הזה. כפי שעשה בעבר, בשם אידיאלים אוניברסליים לכאורה, המערב דבק בעיוורון מוסרי ומעניק לגיטימציה לפושעים נגד האנושות שכל רצונם הוא למוטט את ערכי היסוד המערביים עצמם. ובלשונם של חמאס (ויתר ארגוני הטרור): "ניצחון המאבק".
ישראל היא עוגן מוסרי מול שקיעת המערב
מהו השורש של מנגנון ההרס העצמי של המערב? התשובה היא שילוב קטלני של רגשות אשמה היסטוריים על עידן הקולוניאליזם, רומנטיקה פוליטית נאיבית המבקשת "לתקן" את העולם באמצעות חיבוק "המדוכאים", וחוסר ביטחון עצמי עמוק בזהות ובערכים שעליהם נבנה המערב. לתפיסות אלו נתלוו כעת שיקולים של "ריאל פוליטיק" כמו חשש מתגובותיהן של קהילות מוסלמיות גדולות באירופה ובצפון אמריקה והתלות הפוליטית בקולותיהן. התוצאה הישירה היא חיזוק הכוחות שמצהירים בגלוי על רצונם להשמיד את ישראל ולפורר את הסדר הליברלי, והתוצאה העקיפה היא שחיקה נוספת של עמוד השדרה המוסרי של המערב עצמו.
בתוך התמונה הזו מדינת ישראל היא יוצא דופן בולט. דמוקרטיה חיה ובועטת, עם חופש ביטוי, מערכת משפט עצמאית, ורב־תרבותיות אמיתית – בלב אזור שמרבית מדינותיו שוללות מאזרחיהן את זכויות היסוד שלהם, רודפות מיעוטים ומחסלות כל התנגדות פוליטית. תפקידה של ישראל חורג בהרבה מהגנה על גבולותיה; היא קו ההגנה הקדמי של התרבות המערבית, מגדלור של חירות בלב החשיכה.
כאשר ישראל פועלת בעוז ובאחדות, העולם – גם אם בלית ברירה – נוטה להעריך זאת, לכבד ולעיתים אף להתייצב לצידה. כך נראתה ההתלכדות המרשימה של מדינות רבות שסייעו בבלימת המתקפה האיראנית על ישראל, וכך גם בצפון: הדרישות שמציבה ישראל בלבנון ונוכחותה בסוריה הולכות ומתקבלות במרחב הבינלאומי כעובדה מוגמרת.ההיסוס – הוא האסון. כל ויתור וכניעה ללחץ בינלאומי נתפסים כאות חולשה שמזמין את המכה הבאה. בעידן של שקיעת המערב, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות עוד מדינה שמוותרת על זהותה בשם חלומות שווא. עליה להיות האומה שמזכירה לעולם, גם בעל כורחו, שחירות היא זכות מולדת, ושאין חירות בלי נכונות להילחם עליה – בכל החזיתות, בכל הזירות, ובכל מחיר שיידרש.
