התעמולה הסינית נגד יפן וישראל

80 שנה לאחר כניעת יפן מגייסת המפלגה הקומוניסטית הסינית את זיכרון העבר ככלי לחיזוק שלטונה ולגיבוש זהות לאומית ומלבה את השנאה והאיבה כלפי יפן, המערב וישראל.  בספטמבר הקרוב יגיע המהלך לשיאו במצעד צבאי בבייג'ינג, שבו תוצג עוצמתה הצבאית של סין.

סרטים נגד יפן ומצעד צבאי

השנה מציינת סין 80 שנה לניצחון על יפן במלחמת העולם השנייה, וזיכרון האירוע הזה הוא כלי שימושי בידי המפלגה הקומוניסטית הסינית לשם חיזוק שלטונה במדינה. בגל של סרטים ויצירות תרבות שמדגישים את זוועות הכיבוש היפני מנצלת המפלגה את הזיכרון ההיסטורי הזה כדי ללבות שיח שנאה כלפי יפן בהווה. כך זוכה המפלגה ברווח כפול: גם חיזוק הלכידות הפנימית וגם ביסוס הלגיטימציה לשלטונה, במיוחד בזמנים שבהם היא מקשה להציג לעם הסיני הישגים כלכליים משמעותיים. הסרט "הסטודיו לצילום בנאנג'ינג" מתאר את מעשי הרצח והאונס של הצבא היפני בסין בשנת 1937. הסרט, שיצא לאקרנים ב־25 ביולי, כבר הספיק להגיע להכנסה של למעלה מ־5 מיליארד יואן, עם יותר מ־42 מיליון צופים – כך על פי דיווחי התקשורת הסינית הממלכתית. בקרוב עשויים לצאת סרטים נוספים כמו "האי דונג-ג'י" העוסק בהצלת שבויי מלחמה בריטים על ידי דייגים סינים, "ההרים והנהרות הם העדים" המתאר את הקרבות נגד הכיבוש היפני ו־"731",  המציג את פשעיה של יחידת 731 של הצבא היפני שביצעה ניסויים אכזריים בבני אדם.

הסרטים ויצירות האמנות הם רק הכנה לדבר האמיתי. ב-3 בספטמבר השנה יערך בכיכר טיאננמן בבייג'ינג מצעד צבאי לרגל 80 שנה לכניעת יפן במלחמת העולם השנייה. נשיא סין, שי ג'ינפינג, ישא את הנאום המרכזי באירוע, והמצעד, מדווחים בסין, יציג את העוצמה הצבאית של סין ויכולות לוחמה חדשות. סין מתכננת להזמין מנהיגים בינלאומיים להשתתף באירוע וביניהם, גם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לא אחד שידוע בנטייתו לשלום ולשמירה על יציבות.

המצעד הזה מבקש לחזק את הנרטיב של סין כמעצמה אזורית ועולמית חזקה שבידה הכוח להגן על "השלום והיציבות", ונועד לשמש תמרור אזהרה למערב בראשות ארה"ב ולבנות בריתה במזרח אסיה כטאיוואן, יפן, דרום קוריאה ומדינות נוספות, לבל יקראו תיגר על שאיפותיה הטריטוריאליות והצבאיות של סין.

תעמולה על המסך, תקיפות אלימות ברחובות

מאז עלייתו של שי ג'ינפינג לכס השלטון, ובמיוחד בשנים האחרונות, מתחזק בסין השיח הלאומני ושיח השנאה נגד כל מי שנתפס כמאיים על הסדר האזורי והעולמי בראשות המשטר הקומוניסטי הסיני – המערב, ארה"ב, יפן ואף ישראל והיהודים. גל השנאה הזה כבר הביא לאבדות בנפש. בתופעה שלא נראתה מאז פתיחת סין לעולם בשנת 1978, בשנים 2024 ו-2025 אירעו מספר תקיפות אלימות נגד יפנים ומערביים על אדמת סין. ביוני 2024 הותקפו מרצים אמריקאים בעיר ג'ילין, ובאותו חודש הותקפו אם יפנית ובנה בעיר סוג'ואו; אישה סינית שניסתה להגן עליהם מתה מפצעיה. בספטמבר 2024 נרצח ילד יפני בעיר שנג'ן בדרכו לבית הספר, ובאוגוסט השנה הותקפה שוב אישה יפנית ובנה בתחנת רכבת תחתית בעיר סוג'ואו. הרשויות בסין טוענות כי אין קשר בין המקרים ובכל זאת ברור כי כולם הם פרי התעמולה מתדלקת השנאה הנפוצה כיום בסין.

תעמולת השנאה הזו יש לציין, לא משפיעה על כל שכבות האוכלוסיה בסין. רבים מהמעמד הבינוני ומעלה ביקרו ביפן, נהנים מהתרבות היפנית ומוצאים בה חן רב. גם מבחינת חתך הגילאים, ילידי שנות ה־80, למשל, גדלו באווירה אחרת, אז שקדה סין על פיתוח כלכלי והיפתחות לעולם. תעמולה זאת יכולה להתקבל בקרב קהל משכיל פחות וצעיר יותר, שלא מכיר את סין בתקופה שבה נהנתה מצמיחה כלכלית.

תעמולה זאת גם מראה צד מורכב נוסף בהתנהלות הסינית. סין מטפחת את היחסים הכלכליים והדיפלומטיים עם יפן ובד בבד מלבה את שנאת הציבור נגדה. דפוס זה מזכיר את הצורה שבה פועלת ממשלת סין ביחס לישראל. מצד אחד, הצהרת כוונות על שיתוף פעולה כלכלי, ומהצד השני, המשך הדמוניזציה של ישראל באקדמיה, בתקשורת וברשתות החברתיות, לצד גינויים חריפים לפעולות ישראל והתעלמות מפעולותיה של אויביה.

שיח השנאה גם עלול להיות חרב פיפיות עבור המשטר. שנאה זאת אומנם מאפשרת להסיט את תשומת הלב מהקשיים הכלכליים והחברתיים המתגברים בסין, אך מן הצד השני, היא גם עלולה לגרום להפניית ביקורת כלפי המשטר עצמו, בטענה שעליו לפעול בצורה נחרצת יותר.

יפן – אויב תודעתי, שותף כלכלי

יפן של היום שונה מהותית מזו של מלחמת העולם השנייה. מאז הסכם הנורמליזציה בין סין ויפן מ-1972, התחזקו הקשרים בין המדינות בתחומי המסחר, הכלכלה והתיירות, בד בבד עם מתחים סביב מחלוקות טריטוריאליות וביקורי נציגים יפנים במקדש יסוקוני, בו קבורים גם פושעי מלחמה יפנים. מבחינה צבאית, יפן מתנהלת על פי חוקה אנטי-מלחמתית משנת 1947, ועם זאת בשנים האחרונות הרחיבה את יכולותיה הצבאיות.

המפלגה הקומוניסטית הסינית לעומת זאת מאיימת שוב ושוב על השלום והיציבות האזוריים והעולמיים: בהכרזותיה הלוחמניות נגד טאיוואן, בפעולותיה בים סין הדרומי, בתמיכתה הדיפלומטית והצבאית ברוסיה ובמלחמתה נגד אוקראינה, בתמיכתה הכלכלית באיראן ובשיתופי הפעולה עימה, בהתעלמות משיתופי פעולה בין חברות סיניות ובין ארגון הטרור של הח'ותים, בתמיכתה הרטורית והחד-צדדית בפלסטינים, ובשמירה על קשרים עם חמאס.

הזיכרון הסלקטיבי של הסינים

סיסמת תעמולה רווחת בסין בימים אלה היא "לזכור היטב את ההיסטוריה, לא לשכוח את ההשפלה הלאומית". אבל כאן פועל הזיכרון ההיסטורי בצורה סלקטיבית, בצורה שתתאים לאינטרסים של המפלגה הקומוניסטית הסינית. לצד העלאה על נס של אירועים מסוימים כגון הכיבוש היפני, הממשלה בסין מבקשת להשכיח מהציבור את הזוועות, הכישלונות והמחדלים שלה: "הקפיצה הגדולה קדימה" (1958-1962) שהרעיבה למוות עשרות מיליוני סינים, מהפכת התרבות (1966-1976) שגרמה לרידפתם האלימה של קבוצות שונות בחברה הסינית, דיכוי הסטודנטים המפגינים בטיינאנמן ב-1989, מדיניות "הילד האחד" שבמהלכה בוצעו גם הפלות כפויות בחודשי הריון מתקדמים, סחר וקצירת איברים של אסירים, מחנות לחינוך מחדש לאויגורים, התפשטות הקורונה, מדיניות "אפס קורונה" שגבתה גם היא קורבנות אירועים נוספים. אפילו בעניין הכיבוש היפני עצמו מבקשת ממשלת סין לשכתב את ההיסטוריה, ולהפחית מחשיבותה של המפלגה הלאומית הסינית (KMT), שהייתה הכוח העיקרי שלחם נגד כוחות הכיבוש היפניים.

זיכרון ההיסטוריה בסין אינו שיקוף אמיתי של העבר אלא כלי שרת של אינטרסים פוליטיים. דרך הדגשה של אירועים מסוימים והמעטה מחשיבותם של אירועים אחרים, מנסה המשטר בסין לעצב מחדש את הנרטיב הלאומי בהתאם לצרכיו. ההיסטוריה משמשת לא רק כתזכורת לעבר, אלא גם ככלי משחק משמעותי במאבק על כוח והשפעה.