איך יכול שבית המשפט העליון מקדיש חצי מזמנו לפלסטינים? רמז: זכות העמידה
את מי משרת בית המשפט העליון? בדיקה של יומן הדיונים במחצית השנה הראשונה של שנת 2025 מגלה כי כ-45 אחוזים מהדיונים בבית המשפט עסקו בעתירות של פלסטינים ערביי יו״ש נגד רשויות המדינה.
על פי הרישום ביומן בית המשפט העליון המופיע באתר הרשות השופטת, בחודשים ינואר-יוני של שנת 2025 קיים בית המשפט העליון סה״כ 2,518 דיונים. הנתונים אינם מפולחים לפי אזרחות הצדדים כך שניתוח סדור של טיב התיקים נתון למגבלות מסוימות, אך באמצעות מספר פילוחים אפשר לקבל תמונת מצב מדויקת למדי. 620 מהתיקים הם תיקים נגד ״המפקד הצבאי באיו״ש״ – כלומר הממשל הצבאי ביהודה ושומרון, שאליו כפופים הפלסטינים המתגוררים בשטחים; ו־537 תיקים נוספים הם נגד ״שופט צבאי״, כלומר בתי המשפט הצבאיים שאליהם כפופים הפלסטינים, וסביר מאוד להניח שיש גם דיונים נוספים בתיקי פלסטינים שהפילוח הזה לא מגלה עליהם (כמו למשל ערעורי מחבלים שהורשעו). כל זאת כמובן גם מבלי לדבר על קבוצה שלמה אחרת של עתירות בענייני פלסטינים המוגשות בידי ארגוני שמאל קיצוני ישראליים, קבוצה הכוללת עוד עשרות רבות של דיונים לכל הפחות.
בשורה התחתונה, כ־1,157 דיונים מתוך 2,518 הדיונים במחיצת הראשונה של 2025 היו בתיקים של פלסטינים, יחס שערורייתי וחסר פרופורציות של 46 אחוזים. חשוב לציין כי מדובר במספר הדיונים ולא במספר התיקים, שכן המספר הזה משקף את כמות הזמן שמקדישים השופטים לכל נושא ולא את מספר התיקים במערכת. החישוב המוצג פה כאמור שמרני וזהיר למדי, והמספר האמיתי של דיונים בענייני פלסטינים גדול פי כמה.
האבסורד של זכות העמידה
שאלת עילות הסף ופתיחת בית המשפט העליון של מדינת ישראל בפני עותרים מכל המינים והסוגים נתונה במחלוקת עזה כבר כמה עשורים לאור הרחבת זכות העמידה שהוביל אהרן ברק. ״פתיחת הדלתות בפני כל פונה שינתה לחלוטין את אופיו של בית המשפט״ כתב על כך שר המשפטים לשעבר פרופ׳ דניאל פרידמן בספרו ׳הארנק והחרב׳, ״ההליך שינה כליל את אופיו של בית המשפט״ עד כדי כך שלא נמצא כבר זמן לעסוק בענייניהם הפעוטים של אזרחי ישראל. ״ואכן תוך שנים הסתבר שבג״צ לא מסוגל לטפל בעניינים יום יומיים אלה, ונתחים גדולים מהם הועברו לבתי המשפט המנהליים״, כותב פרידמן (עמוד 100).
והמחיר הכבד של הרחבת זכות העמידה משתקף גם בנתוני התיקים. בשנת 2024 כולה נפתחו בבית המשפט העליון 11,236 תיקים, נסגרו כ-10,568 תיקים (חלקם נפתחו בשנים קודמות) ומלאי התיקים הפעילים עמד על 8,566. אלו מספרים אדירים המשקפים עומס קיצוני על המערכת, מה שאומר שהטיפול בכל תיק אורך יותר זמן, ועינוי הדין הולך ומתארך, והאמון בבית המשפט הולך ופוחת.
פתיחת הדלתות בפני עותרים ציבוריים ואזרחי הרשות הפלסטינית הם חלק מהגורמים לעומס הזה. כשהשופט עמית אמר באחד הדיונים בעתירת ארגוני השמאל שדרשו להגדיל את הכנסת האספקה לעזה ש״בית המשפט הזה מעמיד את עצמו לרשותכם״, הוא התכוון בדיוק לזה, וכעת אנחנו משלמים את המחיר.
בעיקרון, בית המשפט זורק לרוב מכל המדרגות ח"כים שעותרים נגד הממשלה כי הוא אומר להם שהם מספיק חזקים כדי לחפש סעד בתוך המנגנון הפרלמנטרי. למה אתם באים אלי? תשנו את זה בכנסת!
פלשתינים בשטח C ומהגרי עבודה מאפריקה הם בדיוק הפוך מזה, אין להם זכות פורמלית להצביע ולשנות את גורלם בקלפי, ולכן הם באמת נזקקים לבית המשפט
הזכות היחידה של פרזיטים מאפריקה שאתה קורא להם ״מהגרי עבודה״ והם למעשה פולשי-רווחה היא לעוף מכאן.
הסיבה שהבג״ץ ואירגוני הגייס חמישי של לוחמה משפטית מבפנים נלחמים שן ועין למנוע את גירושם לפי החוק (והבג״ץ פוסל חוקים שנחקקים להילחם בתופעה) היא שהם לא לבנים והגייס החמישי יודע שהם לא תואמים את התרבות המערבית ואף פעם לא ישתנו. כמעט אף אחד לא מנסה לטרפד גירוש של מהגרי עבודה אמיתיים מאירופה או מזרח אסיה כי הם באמת רוצים לעבוד ולא להתעלק על המדינה ואחר כך למוטט אותה מבפנים על ידי מהילת הרוב היהודי. והגייס החמישי, בעזרת הבג״ץ פועל ללא ליאות לעזור להם. זהו עוד כיוון אובדני של השמאל שרואה בישראל מדינה לבנה עושקת לא לבנים שחייבת להעלם.
לפעמים אין צורך להרחיק עד גרמניה של קלאוזביץ אלה מספיק להסתכל על מעשי היהודים בהיסטוריה הקרובה. בסיום מלחמת 67 , בהנחיית לוי אשכול, רוהמ, היגרו בעזרת משאיות של צה״ל 130,000 מוסלמים סונים מרמת הגולן שבשליטת ישראל, מזרחה לסוריה. רק לדרוזים הותר להשאר. יתרה מכך, ממשלת אשכול הורתה להרוס את כל הכפרים המפונים ועוד באותה שנה ברל כצנלסון, כנראה לא מתנועת אמנה, העלה את גרעין ההתיישבות הראשון שמעבר לקו הירוק
כל הכבוד ללוי אשכול. אילו היו ממשיכים את דרכו היינו במדינה הרבה יותר טובה ובריאה
השאלה מיותרת. כי התשובה ידועה מראש בגלל פוליטיקאים פחדנים ומטומטמים שמאפשרים להם לעשות את זה.בבחירות הבאות צריך לקדם אלטרנטיבה אמיצה ורעננה לשוורים העצלים והפחדנים שבכנסת ובממשלה.
אבל השאלה למה הבג״ץ חותר תחת יכולת מדינת היהודים להגן על עצמה? למה הוא מוטה לטובת אויביה?
זכות העמידה היא בין ההבדלים העיקריים בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת!
ואת זה, לא תשמעו ממי שבטוח שקנה את הדמוקרטיה, מנכס לעצמו את השם "דמוקרטיה" ועל בסיס 2 אלה, בטוח שרק לו מותר להחליט מה דמוקרטי ומי לא.
אז, 2 הרשויות עוסקות בדילמות הציבוריות הגדולות ביותר שעל הפרק.
ל-2 הרשויות (מצד השופטת, כמובן שכוונתי בעיקר לעליון) מגיעות שאלות, מה שקרוי לעיתים "דיון ציבורי", אשר בבסיסן – כלומר, הערכים המתחרים שצריכים להכריע ביניהם וכך בעצם, מקבלים החלטה בסוגיות אלה (בשאלות ערכיות השאלה *תמיד* אינה נכון/לא נכון אלא האם במקרה דנן ערך X גובר על ערך Y) – הדילמות הערכית הקשות ביותר, **איתן מתמודדות החברה** !
ההבדל במדעי המדינה, במתכונת אותה תכנן מר מונטסקייה – היא שבית המשפט, אינו עוסק בשאלות כלליות! תפקידה הבסיסי ביותר של מערכת המשפט, היא להכריע בסכסוכים – לפיכך, גם אם המקרה עליו הדיון, עוסק בדילמות ערכיות לצורך הכרעתו – עדיין, בית המשפט מכריע, רק במקרה שלפניו.
להכרעה כזו, יכולות להיות השפעות רוחביות כלשהן (במשפטית מדוברת: ההחלטה היא תקדים וכל החלטה בעליון, היא תקדים לערכאות נמוכות יותר), אך היא בהגדרה לא יכולה להיות כללית.
וזהו הבדל דק , אבל חשוב ביותר!
אז מה בעצם, ההשפעה של הסרה דה-פקטו של כל מגבלה על זכות העמידה?
אז ההשפעה היא אלמנטרית: הגנב ברק, אמר לכל התובעים באשר הם: תביאו לפתחי (ובהמשך, לפתחו של העליון בכל הרכב), **כל שאלה** וללא כל מגבלה (למעט כאשר להרכב X, לא בא לו שלתובע Y יש זכות עמידה) …
ולפיכך, בדרך זו ובלוגיקה אלמנטרית (אם חושבים על זה ואתם לא צריכים אישור משוקן על מה חשבתם) – הפך את בית המשפט, למתחרה הישיר של הרשות הנבחרת !!!!!
דהיינו, זכות העמידה אינה רק שאלה משפטית בלבד, הנוגעת לכל מיני מקרי קצה, שרק משפטנים מתפלספים עליהם, כמו השתק שיפוטי – אלא אחד (!) מההבדלים (!) המהותיים (!) במשטר דמוקרטי (!) בין:
* הרשות הנבחרת = נציגי העם בדמוקרטיה ייצוגית או כל העם = הדמוקרטיה ישירה – אשר רק להם שמורה הזכות להכריע הכרעות כלליות בכל דילמה ערכית ולפיכך (גם זה, מאוד מאוד חשוב לעניינינו) להיות בעצם, בעל הזכות, להיות "המילה האחרונה" בכל שאלה ערכית (מה זו חקיקה, אם לא (בעצם) המילה האחרונה, בשאלה ערכית כלשהי?)
ע"ב הכלל היסודי ביותר, במחשבה המדינית המודרנית – שלטון עצמי של אנשים, על עצמם, בידי עצמם.
* לבין, הרשות השופטת – אשר בכל ערכאה שבה, גם אם מכריעה על בסיס תחרות בין ערכים המתחרים זה בזה, עדיין עושה זאת בהגדרה – לגבי מקרה ספציפי מאד, שגם אם מניחים שהוא מאוד מאוד רחב (לא נפוץ, אלא רחב – דהיינו, השלכותיו), אינו בהגדרה, יכול להיות כללי.
וכלל אינה יכולה לדון, בשאלה שעתירה אינה עוסקת בה (גם זה בהגדרה).
כך שלסיכום, הגנב ברק ידע טוב מאוד מה הוא עשה. כמו כל נוכל, ההצגה שהוא וחסידיו השוטים עדיין עושים – לפיה מדובר בשאלה משפטית בלבד בלבד ומי שלא למד מכתובותיו של אפיפיור ברק במשך 354 שנים לפחות, לא רשאי לקבוע דעה משפטית טריגונומטרית סופרקארטזית דמוקרטית – שונה מהותית מהשימוש שהוא, יורשיו, כל האפיפיור שאחריו וחסידיהם השוטים, עושים בהמצאתו, בפועל.
(כך לדוגמא, פגשתם נוכל עם IQ חיובי, המתחזה למשל ל"מחלקת הבטחון של הבנקים", אומר לכם "אני רוצה לגנוב כסף מהחשבון שלכם" ולא "אני צריך 3 ספרות מגב כרטיס האשראי, ע"מ לוודא שאתם לא מוסטפא?")
באמצעות הסרת זכות העמידה – לא רק אבל הסרה זו, כפי שאתם בעצם רואים – היא מעמודי התווך של גניבה זו (חשבו על זאת כך: יכל ברק לממש את זממו להפוך "הכל לשפיט", לא בתיאוריה אלה במעשה, ללא ביטול בפועל / להשאירה לגחמותיו, של זכות העמידה?) – אז, באמצעות הסרת זכות העמידה, הקימה הכנסייה הברקית, את המתחרה הישיר לפרלמנט! לרשות הנבחרת!
זה לא קרה במקרה, איכשהו, בדרך נס ובאורח פלא. איכשהו קרה, לא ממש יודעים איך. אלא כאשר מסירים אולי את ההבדלה הגדולה ביותר (יש עוד, אבל אנחנו כבר יודעים למשל – על טיב היחסים, לדוגמא בין ה"שופטים" לבין התובעים הסדרתיים, אשר דואגים שהתיק המתאים יופיע, כאשר האפיפיור ומועצת הקרדינלים שלו, רוצים להתערב באיזשהו נושא שבדיון הציבורי – יש עוד דוגמאות אבל זו מספיקה).
אז, כאשר מסירים אולי את ההבדלה הגדולה ביותר בין הרשות השופטת לרשות הנבחרת – אז, באורח "פלא", ממש "לא יודעים איך זה קרה", קם ב"בית המשפט" – מתחרה ישיר לרשות הנבחרת.
וזה בדיוק, מה שאנו רואים במאמר זה.
ובעצם חשבו על זה כך: זה בדיוק מה שקורה עכשיו. בזה בדיוק כולנו צופים. אני לא "חשפתי" לכם שזה קורה. רק הסברתי איך.