פרק מספר: נפילתה של מפלגת העבודה

התוצאה העגומה של מפלגת העבודה בבחירות התקבלה קשה. שלושה ימים לאחר הבחירות כינסה יו"ר העבודה מיכאלי מסיבת עיתונאים והאשימה את לפיד כגורם המרכזי לכישלון גוש המרכז־שמאל בבחירות ולתוצאה העגומה לה זכתה העבודה בבחירות: "לפיד התראיין יומיים לפני הבחירות ואמר שלמפלגת העבודה אין זכות קיום. ביקש למעשה למחוק אותה. לפיד עשה קמפיין שקרא להצביע למפלגה הגדולה, זה מה שחיסל את מרצ וכמעט חיסל את מפלגת העבודה". תגובתה המאשימה של מיכאלי, שבמו ידיה סיכלה את האיחוד עם מרצ והביאה את מפלגת העבודה לשפל היסטורי של 4 מנדטים בבחירות 2022, זכתה לביקורת נוקבת מצד גורמים רבים במערכת הפוליטית ובתקשורת, ובעיקר בקרב מפלגת העבודה בהווה ובעבר. הטענה הרווחת הייתה שמיכאלי התנהלה בדרך שחצנית והזויה, בעודה רואה את עצמה כמקבילה של יצחק רבין וכמי שעומדת להיות בעתיד ראש ממשלה, ולא השכילה לראות נכונה את המציאות.

חשוב לזכור שלמיכאלי זכויות רבות בכך שנלחמה על מפלגת העבודה שהגיעה לשפל חסר תקדים תחת הנהגתו של עמיר פרץ, ואף הצליחה להביא לה הישג מרשים בבחירות 2021 בהתחשב במצבה רק חודשיים לפני כן. ואולם תחת הנהגתה של מיכאלי הפכה מפלגת העבודה לא רק למפלגת שמאל מובהקת. כאמור, מיכאלי הקפידה לטעון בדרך כה מביכה והזויה שהיא ממשיכת דרכו של רבין, שבין היתר היה רמטכ"ל צה"ל במלחמת ששת הימים ושר הביטחון, בזמן שמיכאלי קראה לא להתגייס לצה"ל. לא זו בלבד שמפלגת העבודה בעידן מיכאלי לא הזכירה במאומה את ימיה הגדולים של המפלגה בשנות ה־90 תחת רבין, אלא היא אף סימלה את כל מה שהזרם המרכזי של החברה הישראלית סולד ממנו. אין זה פלא שלאורך כל שנת 2023 הראו הסקרים שאם היו נערכות בחירות הייתה מפלגת העבודה רחוקה מאוד מלעבור את אחוז החסימה, דבר שהמחיש יותר מכול את חוסר הרלוונטיות שלה. רוב אותה השנה, שבה מדינת ישראל הייתה עסוקה בעיקר בסוגיית הרפורמה המשפטית שגררה שיח אלים ונוקב בעקבותיה לצד סרבנות בשירות מילואים מצד מתנגדיה, מפלגת העבודה למעשה נעדרה מהשיח הציבורי. אמנם מיכאלי התבטאה בבוטות נגד המהלך שהובילה ממשלת נתניהו וטענה שזו מובילה הפיכה משטרית, אבל פרישתה מצוות ההידברות על הרפורמה שהקים נשיא המדינה יצחק הרצוג בטענה שהמשא ומתן האמיתי מתנהל מאחורי גבה רק המחיש שאיש במערכת הפוליטית, כמו בציבור הישראלי, לא התייחס עוד למפלגת העבודה. גם תגובתה של מיכאלי לטבח שביצע חמאס ב־7 באוקטובר 2023, שבו נרצחו 1,200 ישראלים, הייתה לא פחות ממקוממת ומנותקת מהמציאות, כאשר המשיכה לקרוא להקמת מדינה פלסטינית וטענה שמתקפת חמאס לא קרתה כאשר מדינת ישראל ניהלה משא ומתן עם הפלסטינים. בכל מקרה, הביקורת על מיכאלי הייתה כה חריפה, ואפילו השר לשעבר עמר בר־לב, שהיה מראשי תומכיה, קרא לה להתפטר מתפקידה וטען ש"מפלגת העבודה בצורה הנוכחית שלה סיימה את תפקידה ההיסטורי". נראה שמיכאלי הפנימה שהגיע זמנה ללכת, ובתחילת דצמבר 2023 הודיעה שהפריימריז לראשות המפלגה יתקיימו בתוך כמה חודשים, ושבתום כהונת הכנסת היא תפרוש מהחיים הפוליטיים.

ב־28 במאי 2024 נערכו הפריימריז ליו"ר העבודה, כאשר לכול היה ברור שסגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף במיל' יאיר גולן ינצח בהן ללא קושי לאחר שמולו לא התמודד שום מועמד בעל שיעור קומה ציבורי. הביקורת על גולן הייתה קשה מאוד בציבור הישראלי, אך 7 באוקטובר הזכיר לכל מבקריו שמדובר בפטריוט ישראלי שבמו ידיו חילץ אזרחים שנמלטו מציפורני מחבלי החמאס. למרות הקריירה הצבאית המרשימה של גולן, שבין היתר הוביל בהצלחה רבה את לוחמי חטיבת הנח"ל בקסבות ובסמטאות מחנות הפליטים בערים הפלסטיניות במהלך האינתיפאדה השנייה, מדובר בפוליטיקאי שנוי במחלוקת שעוד בהיותו לובש מדים כסגן רמטכ"ל השמיע אמירות בעייתיות. מלבד אותו נאום ביום השואה במאי 2016 שבו הצהיר גולן שהוא מזהה בישראל תהליכים שחלו בגרמניה הנאצית, זכורות היטב קריאתו שלא לפסול את מועמדותה לכנסת בבחירות 2020 של היבא יזבק מבל"ד, שהביעה תמיכה במחבל סמיר קונטאר או טענתו שהיה צריך לכלוא את איתמר בן־גביר בדיוק כמו את עזמי בשארה, שריגל עבור חיזבאללה.61%  מ־52 אלף חברי מפלגה לקחו חלק בבחירות, שהסתיימו בניצחון מוחץ של גולן, שקיבל 95% (29,832 קולות). למקום השני הגיע אבי שקד עם 2% (592 קולות). תוצאת הבחירות אמנם הזכירה תוצאה של בחירות בסוריה ובעיראק בימי משטר הבעת', אבל חשוב לציין שהבחירות בעבודה היו דמוקרטיות. התוצאה היא תולדה של העובדה שפרט לכמה עסקני מפלגה זוטרים, שום אישיות ידועה ורצינית לא התמודדה בבחירות מול גולן, שלמעשה היה הפוליטיקאי היחידי שרצה לקבל על עצמו את הסחורה הכי לא מבוקשת בפוליטיקה הישראלית. וכך, לאחר התקופה האפלה בראשות מרב מיכאלי, שבאמונה שלמה שהיא ממשיכת דרכו של רבין הובילה את "המפלגה שהקימה את המדינה" למחוזות הזויים ובעיקר אל מתחת לאחוז החסימה, מטרתו של יאיר גולן הייתה להחזיר עטרה ליושנה ולהוביל את מפלגת העבודה בחזרה להיות גורם מוביל בפוליטיקה הישראלית. הפעולה הראשונה שנקט גולן הייתה לממש את הבטחתו להוביל איחוד עם האחות התאומה מרצ, שבמסגרתה כיהן כחבר כנסת ואף הפסיד בבחירות ליו"ר שלה מול זהבה גלאון לפני בחירות 2022. ב־30 ביוני 2024 חתמו העבודה ומרצ על איחוד היסטורי למפלגה אחת בשם הדמוקרטים, שנכון לכתיבת שורות אלו מקבלת בסקרים 11 מנדטים. נראה שגולן, שבתקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית בשם המאבק להפלת ממשלת נתניהו התבלט כאחד הגנרלים לשעבר שקראו למרי אזרחי ולסרבנות, או בשמה המכובס "הפסקת התנדבות", מתאים כמו כפפה ליד להוביל את גוש השמאל, שבדומה לטרנד העולמי נעשה אלים ומנותק מהמציאות. גולן, שיום לאחר היבחרו ליו"ר מפלגת העבודה קרא לאי־ציות אזרחי נרחב, אמנם החיה את גוש השמאל, אבל בדרך הוא האיש שחתום על סופה של מפלגת העבודה, שללא ספק סיימה את תפקידה ההיסטורי בפוליטיקה הישראלית.

בתוך שלושה עשורים, ממפלגת שלטון גדולה שייצגה את הזרם המרכזי של החברה הישראלית הפכה מפלגת העבודה למפלגת שמאל שולית וקטנה שבקושי עברה את אחוז החסימה, עד שלבסוף התמזגה עם מרצ למפלגת שמאל ולמעשה סיימה את תפקידה ההיסטורי. ממפלגת שלטון שזכתה לייצוג משמעותי בכלל מגזרי החברה הישראלית, בערים מבוססות, בפריפריה ובמגזר הלא־יהודי, זכתה העבודה בבחירות 2022 לתמיכה רק ביישובים מבוססים שמזוהים עם גוש המרכז־שמאל, וגם שם בשיעור שכלל לא דומה לימיה הגדולים שבהם הייתה המפלגה הגדולה והדומיננטית בגוש.

למעשה, ניתן לחלק את התהליך האבולוציוני שעבר על מפלגת העבודה בשלושת העשורים לשלושה שלבים מרכזיים:

השלב הראשון התרחש בין השנים 2001-1992, שבהן הובילו את העבודה דמויות בעלות שיעור קומה ציבורי מרשים ובעלות דעות מרכז כגון יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק, שבתקופתם כראשי ממשלה הובילו את תהליך אוסלו, שהיה בראש האג'נדה של המפלגה. פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 וקריסתו של תהליך אוסלו הובילו לאובדן האמון של הציבור הישראלי בסדר היום המדיני־ביטחוני שהובילו מפלגת העבודה ומנהיגיה, דבר שהתבטא היטב בתבוסתו המוחצת של ברק לשרון בבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001. במהלך התקופה קמו וצצו מפלגות מרכז שניסו ללא הצלחה לאתגר את ההגמוניה והדומיננטיות של מפלגת העבודה כמפלגה הגדולה בגוש המרכז־שמאל. מפלגות אלו כגון מפלגת המרכז ושינוי בבחירות 1999, אמנם נגסו באלקטורט של העבודה, אך כל אותו הזמן נשארה המפלגה לא רק זו שמובילה את גוש המרכז־שמאל, אלא גם המפלגה הגדולה בכנסת ורוב הזמן מפלגת השלטון.

השלב השני חל בין השנים 2019-2001, שבהן שינתה מפלגת העבודה את פניה פעם אחר פעם, הן מבחינה פרסונלית בהנהגתה והן מבחינת סדר היום האידיאולוגי שלה (ממדיני־ביטחוני לכלכלי־חברתי וחוזר חלילה). שלב זה סימל למעשה את המהלך ההדרגתי של אובדן ההגמוניה והדומיננטיות של המפלגה כמובילת גוש המרכז־שמאל. לאחר שהציבור הישראלי איבד את אמונו בדרך אוסלו, אג'נדה שמפלגת העבודה ומרבית ראשיה המשיכו לדגול בה, לא עלה בידי המפלגה לחזור לשלטון. גם כאשר היא החלה לאמץ אג'נדה סוציאל־דמוקרטית והתמקדה בנושאים כלכליים־חברתיים, הציבור הישראלי לא הלך שבי אחר מפלגת העבודה, שפעם אחר פעם נכשלה בניסיונה לחזור להנהגת המדינה. בניגוד לתקופה הקודמת שבה קמו מפלגות מרכז וניסו להציג אלטרנטיבה ולערער את הדומיננטיות של מפלגת העבודה כמובילת גוש המרכז־שמאל, ניסיונות שנכשלו פעם אחר פעם, הפעם הצליחו אותן מפלגות מרכז לא רק לערער על הדומיננטיות שלה כמובילת הגוש, כפי שעשתה שינוי בבחירות 2003, אלא אף לקחת ממנה את הבכורה, הן על ידי קדימה בבחירות 2006 ו־2009 והן על ידי יש עתיד בבחירות 2013 למעשה, ברוב מערכות הבחירות לכנסת באותה התקופה, זולת בחירות 2003, שבהן הפער בין העבודה לשינוי היה קטן, ובחירות 2015, שבהן העבודה התאחדה עם התנועה של ציפי לבני, לא הצליחה העבודה לסיים כמפלגה הגדולה בגוש המרכז־שמאל. נקודה חשובה לא פחות היא, שבניגוד לעבר שבו מפלגת העבודה הייתה אבן שואבת לדמויות ציבוריות מוכרות, בעיקר בכירי מערכת הביטחון לשעבר ואנשי תקשורת בולטים שרצו להצטרף למערכת הפוליטית ולהשפיע על תהליך קבלת ההחלטות במדינה, מפלגת העבודה הפסיקה בהדרגה להיות אופציה פוליטית עבורם. אותן דמויות שבעבר היו מצטרפות למפלגת העבודה ללא היסוס העדיפו להימנע מכך מכיוון שסלדו מהתרבות הארגונית ששררה בה וממוסדותיה המפלגתיים, שכמעט לא השתנו מאז ימי מפא"י. ואולם הסיבה המכרעת של אותן דמויות לא להצטרף למפלגת העבודה הייתה טענתן שהמותג "מפלגת העבודה" אינו נתפס באור חיובי עוד בקרב הציבור הישראלי, ושתחת מותג חדש יעלה בידיהן לגרוף תמיכה ציבורית גדולה יותר. תופעה זו השפיעה לשלילה על האלקטורט של מפלגת העבודה בגוש המרכז־שמאל, שבהדרגה הצטופף במפלגות המרכז, שגרפו תמיכה בקלפי על חשבונה.

השלב השלישי והאחרון החל בשנת 2019 ונמשך עד שנת 2024, מועד פטירתה של מפלגת העבודה בעקבות האיחוד עם מרצ והיווסדה של מפלגת הדמוקרטים. שלב זה מסמל את התקופה שבה מפלגת העבודה התכווצה אלקטורלית למספר חד־ספרתי של מנדטים, ומבחינה אידיאולוגית פנתה לצד השמאלי של הקשת הפוליטית בישראל בד בבד עם התרחקות מעמדות הזרם המרכזי של החברה הישראלית. על אף שבתחילת התקופה הנדונה הוביל את מפלגת העבודה אבי גבאי, שדעותיו היו מקובלות על הזרם המרכזי של החברה בישראל, התהליך ההדרגתי שעבר על המפלגה, שבו העדיפו דמויות ציבורית להימנע מלהצטרף אליה, הגיע לשיאו עם הקמתה של מפלגת כחול לבן בראשות הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, שבקלות היה יכול להצטרף לעבודה, אבל העדיף להקים מסגרת פוליטית חדשה, שגזלה ממפלגת העבודה כמעט את כל תומכיה. משלא נותר מקום למפלגת מרכז נוספת לצד כחול לבן ומחשש שמפלגת העבודה לא תעבור את אחוז החסימה בגלל ריבוי המפלגות בגוש שהתחרו זו עם זו על מצביעי השמאל המעטים, נאלצה העבודה להתחבר עם מרצ, מהלך שסופית תייג אותה כמפלגת שמאל. במצב זה, כאשר מיכאלי נותרה הפוליטיקאית הבכירה היחידה במפלגה שהייתה חפצה להנהיג אותה, בעוד דמויות מרכזיות וידועות במערכת הפוליטית ובציבור הישראלי בחרו לוותר על התפקיד, עלה בידיה של מיכאלי לעצב את המפלגה בדמותה ובצלמה ולהפוך אותה למפלגת שמאל במובן הרחב של המילה, כאשר בינה לבין מרצ אין כל הבדל. בעידן מיכאלי, שאהבה מאוד לציין לעיתים תכופות שהיא ממשיכת דרכו של רבין, אין שום דמיון למפלגה שהוביל רבין בחזרה לשלטון לפני שלושה עשורים, פרט לאותיות אמת על פתק ההצבעה בקלפי. לפיכך, המהלך שהוביל יאיר גולן לאיחוד עם מרצ היה המהלך הטבעי המתבקש למפלגת העבודה, שסיימה את תפקידה ההיסטורי בפוליטיקה הישראלית.

זהו פרק מתוך ספרו של אורי ורטמן, התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992.