זה תלוי בנו: המבצע הנוכחי בעזה מוכרח להיות הצעד הראשון בשינוי הדינמיקה בין ישראל ואויביה
על רקע ההכנות לקרב ההכרעה בעזה, זכינו השבוע לציין 128 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, אותו אירוע שאחריו הרצל רשם ביומנו את המשפט המפורסם – "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". כמו הקונגרס הזה, גם ההתקפה על המעוזים האחרונים של החמאס יכולה להפוך לאירוע לאומי מכונן מעבר למשמעות הטקטית שלה, ובפרט כשתשיג את מטרתה השנייה – חילוץ החטופים.
הקונספציה עדיין כאן
האיום העקרי שהמתקפה המתוכננת חייבת להסיר לאלתר הוא הקונספציה הכושלת שהביאה ל-7.10 ומעכבת את ההכרעת החמאס במשך כמעט שנתיים. כן, הקונספציה עדיין חייה ובועטת. לכן הגיע זמן שנקרא לילד בשמו, הרי ההגדרה המדויקת של הבעיה היא כבר חצי פתרון.
"הקונספציה" הביטחונית הכושלת מושתתת על שלוש הנחות יסוד שגויות:
- לאויב יש זכות קיום ועלינו לכבד את הזכות הזו.
- אין ביכולתנו להשמיד את האויב.
- כפועל יוצא משתי ההנחות הראשונות, נגזר עלינו לוותר על ההכרעה ורק לנהל את הסכסוך במטרה למזער נזקים.
הדבקות בקונספציה מעוורת את ראיית המציאות שלנו ואנחנו מתעקשים לא לראות עד כמה גישת האויב הפוכה, בכל שלושת הנקודות:
- האויב לא מכיר בזכותנו להתקיים, במיוחד כמדינה לאומית עצמאית.
- האויב משוכנע שיש לו את היכולות להביס אותנו.
- האויב מנצל כל הזדמנות לקרב את "הפתרון הסופי" ופועל להשיג את המטרה בגיוס מלא של המשאבים שלו.
לעבור מהגנה להתקפה
חוסר הסימטריה בין הגישות ואובדן האמונה שלנו ביכולתנו לנצח הם ליבת הקונספציה. 7.10 הדגים לנו עד כמה היא חושפת אותנו למתקפות פתע, משתקת את התגובה שלנו, ומונעת מאתנו לעבור מהגנה למתקפה, מהכלה להכרעה ומהפחדה עצמית לרדיפת האויב עד השמדתו. ואת חוסר הסימטריה הזה עלינו לשנות עכשיו, לפני שנצא לקרב על עזה. כי אם זה לא ישתנה, לא תהיה זו הכרעה אלא קרב נוסף במלחמת ההתשה ויישום עיוור של הקונספציה הכושלת.
אם ברצוננו לשנות את המציאות באמת עלינו לקבוע שלושה יעדים ברורים:
- להכיר ביכולתנו להביא את האויב לתבוסה מוחלטת עד כדי השמדתו המלאה.
- להפעיל את כל הכוח שברשותנו ולא לעצור במעלה הדרך עד "שנכבוש את ההר" כולו.
- לדבוק בכפיית כללי המשחק החדשים האלה על כל אויב שטרם הוכרע.
מטרת שינוי הקונספציה היא עיצוב מחדש של המציאות שבה אנחנו מתקיימים. בשביל זה הכללים החדשים חייבים להיות מוכרים גם בחברה הישראלית פנימה וגם ב"שכונה" שבה אנו רוצים לשרוד. הציבור הישראלי התרגל לראות בטרור הערבי תופעה בלתי נמנעת, ובאוסלו, בבריחה מלבנון וב"התנתקות" גילה שרגשי הנחיתות כלפיו מובילים לכניעה. כל זה חייב להשתנות, וההתחלה תהיה במבצע הנוכחי שישים סוף למשטר הטרור בעזה.
הכרעת החמאס היא השלב הראשון
לפני שנצא לקרב הזה, אנחנו חייבים להתייחס לשתי עובדות. ראשית, לוחמים רבים בסדיר ובמילואים, כבר מזמן זנחו את הקונספציה ורעבים לנצח את החמאס. כמו שעשינו עם חיזבאללה (ולא נשכח שטרם סיימנו איתו), וכפי שהוכנו באיראן שלא כדאי להתעסק איתנו (וגם כאן עוד הרבה עבודה לפנינו…), אבל מול חיזבאללה ואיראן השתחררנו מהפחד שהקפיא אותנו. את האמונה הזו בכוחנו עלינו לשמר, לפתח ולהשריש בכל מערכת הבטחון.
העובדה הפחות טובה היא שהכרעת החמאס בעזה והשמדתו שם הן רק חלק מהניצחון. שלב חשוב אבל לא הסוף. כי הקרב העיקרי מול הטרור הערבי מחכה לנו ביהודה ושומרון. גם אם כל הבונקרים והמנהרות בעזה יושמדו, תשתיות הטרור בחברון, בקלקיליה, רמאללה, שכם וג'נין עדיין מחכות לנו.
אנחנו נצטרך לאזור אומץ ולהודות לעצמנו, שהקרב על עזה הוא ראשית המערכה להשלמת מלחמת השחרור שנכפתה עלינו ב-1947 וטרם הוכרעה בגלל קונספציית התבוסה שהשתלטה עלינו. ולכן עכשיו אנחנו חייבים להאמין בצדקת דרכנו, ביכולתנו לנצח, ולהתחיל לקיים ולממש זאת. רק כך נוכל להגיד לעצמנו ולדורות הבאים – "בעזה ניצחנו את הקונספציה", להפוך להיות עם חופשי בארצנו, והפעם באמת.
מיכאל לובוביקוב הוא רס"ן במיל' וחבר הנהלה בתנועת המילואימניקים-דור הנצחון.
מילים כדורבנות.
הבעיה היא לא החיילים והמפקדים. הבעיה היא בעיקר בגנרלים פחדנים ומדינאים הססנים שמפחדים להנחות ולדרוש.
מדוייק וכתוב מעולה ותמציתי. אוסיף עוד הנחת יסוד ששייכת לקונספציה – ההנחה שרעיון אי אפשר לנצח.
במקום ההנחה הזו אנחנו צריכים לשים לנו למטרה מרכזית את הבסת הרעיון הפלסטיני.
לשים לב – לא הרעיון החמאסי. הרעיון הפלסטיני.
הרעיון שלהם אומר שיש עם פלסטיני, שיש לו זכות הגדרה עצמית ומולדת, ושהישראלים הם כובשים קולניאליים ולכן צריך לחסל את מדינת ישראל, בשלבים (אש"פ) או לא (חמאס).
חיסול הרעיון הפלסטיני משמעותו חיסול התיקווה הפלסטינית להשמיד את ישראל, ולמעשה זה חיסול הזהות הפלסטינית כזהות לאומית מאורגנת שפועלת להשמדתנו (וזו מטרתם היחידה, אין אחרת).
מימוש העניין הזה עובר דרך כיבוש עזה באופן מלא והחזרת ההתיישבות היהודית שם והרחבתה, בנוסף למימוש מסיבי של תוכנית טראמפ להגירה מרצון של העזתים.
רק כשכל הגלגל יסובב חזרה (מהמצב של לפני אוסלו וההתנתקות) עד הסוף פלוס פלוס, יהיה ברור מי ניצח והרעיון הפלסטיני יחטוף מכה אמיתית.
בהמשך – ריבונות ישראלית ביו"ש וכו'. תוכנית האמירויות או משהו אחר.
אין שום אפשרות אחרת – זה או אנחנו או הם וזה חייב להיות אנחנו.
כל מי שבא עם הצעות אחרות זורה חול בעיניים ואיבד את ראיית המציאות או את החוסן לשנות את המציאות כמו שנדרש.
אכן. ישר כוח.
יישר כח גדול מיכאל, כל מילה בסלע !
תודה! ביחד ננצח. בע"ה.
יש שתי בעיות במה שנכתב כאן:
1. הקונספציה כפי שהיא מתוארת באותן שלוש נקודות, קיימת רק בשמאל. אף אחד בימין ובוודאי בדרג המדיני לא מאמין בדברים האלה.
2. העובדה שעדיין לא הכרענו את חמאס לא נעוצה בפחד מפניו, אלא בעניין הימצאות חטופים חיים בעזה. והדרך להתמודד עם הסוגייה הזאת מבלי להיכנע לחמאס ולוותר על ביטחוננו וקיומנו – אם כבר מדברים על פחד – היא להפסיק לפחד מהאפשרות (שלא חייבת להתקיים בהכרח) של פגיעה בחטופים על ידי חמאס, בגלל הטענה של השמאל שזה יקרה בגלל פעילות צה״ל (כאילו חמאס לא פוגע בהם בלי קשר).