דעה: לא לפרק את חזבאללה מנשקו

מאבק איתנים מתנהל בלבנון סביב דרישת ממשלת לבנון לפרק את חזבאללה מנשקו. ממשלת לבנון התחייבה, האמריקאים מתנים סיוע לשיקום בהשלמת המהלך, וישראל תומכת ומבטיחה לתגמל את לבנון בנסיגה מהנקודות שבהן מחזיק צה"ל בדרום לבנון.

קל להסביר למה רצוי לפרק את חזבאללה מנשקו. חזבאללה הוא ארגון לוחם השואף להשמדת ישראל ואין סיכוי לשנות את שאיפתו. הארגון הוא גם ראש החץ של איראן על גבולה של ישראל, ואין סיכוי לשינוי ביחסים בין ישראל ללבנון כל עוד חזבאללה שומר על כוחו. אבל אני רוצה להציע דווקא דרך אחרת. חשיבה אסטרטגית על המצב מובילה אותנו לארבע סיבות טובות לא לפרק את חזבאללה מנשקו, או לפחות לסייג את הדרישה זהו.

1) פירוק חיזבאללה מנשקו אינו בר השגה

זה פשוט לא יקרה, ואין טעם לקבוע יעדים שאינם בני השגה. הכוח היחיד שיכול להתחייב למשימה הזו הוא צבא לבנון אך הצבא הזה הוא ברובו שיעי (הפיקוד על הצבא אינו שיעי, אבל רבים מהמפקדים וכמחצית המגויסים וחיילי היחידות הלוחמות הם שיעים. כמו בצבאות אחרים שבהם הומר שירות החובה בשירות התנדבותי גם בצבא לבנון יש ייצוג עודף למעמדות הנמוכים והעניים יותר), והלכידות, הניסיון הקרבי והעוצמה הקרבית שלו לא מבטיחים ניצחון שלו על חזבאללה, ואין סיבה להניח שלחייליו ומפקדיו יש מוטיבציה לסכן את נפשם למען המטרה הזו. ללוחמי חזבאללה, כמו שראינו, אין מחסור באומץ לב. הם לא יוותרו על נשקם רק כי ארה"ב רוצה בכך אלא יעדיפו לוותר על שיקום המדינה והסיוע האמריקאי המובטח ולשמור על הנשק אצלם. בשל כך, גם אם יתקדמו מאמצי הפירוק, סביר להניח שאלו יהיו מצגי שווא שנועדו לעיניים מערביות ושתוצאתן תהיה הולכת שולל שתקשה על צה"ל לפעול כשיידרש.

2) מלחמת אזרחים

בהמשך לזאת, אם חזבאללה יידחק לפינה הוא לא יהסס לגרור את לבנון למלחמת אזרחים. היצביות בלבנון רעועה מלכתחילה, המתחים העדתיים והפוליטיים בה הם עצומים, ולא נדרש הרבה כדי לגרור את המדינה למלחמה. אין לנו עניין בלבנון כזו. ישראל מעדיפה לבנון יציבה ככל האפשר, עם כתובת שאפשר להסתדר איתה ובשעת הצורך להעניש אותה ועם אינטרס מלהימנע ממלחמה עם ישראל.

3) גזר דין מוות על השיעים

אם יצליח המהלך תישאר העדה השיעית בלבנון ללא מגן. אין לנו אמפתיה מיוחדת לעדה הרעה הזו אבל גם איננו רוצים לראות את אנשיה נטבחים, מגורשים והופכים לפליטים. גורלם של העלאווים והאיומים המרחפים על ראש הדרוזים בסוריה מבהירים היטב שהאיום של דאעש והסונים בכלל על חייהם של השיעים הוא אמיתי. ישראל צריכה לעמוד על דרישתה לשלול מחזבאללה את יכולתו לפגוע בישראל בייחוד פגעה אסטרטגית בעומק ישראל ובנכסיה החיוניים, אבל צריכה להיות קשובה לתפקידו של חזבאללה כמגן העדה השיעית.

4) שמירה על מאזן הכוחות

לישראל יש עניין שהכוחות העוינים במרחב יקיימו ביניהם שיווי משקל אסטרטגי. במקרה של לבנון ישראל צריכה לשאוף לקיים שיווי משקל מתוח בין הכוח השיעי לבין הכוח הסוני. הסונים בלבנון, ולא חשוב אם שורשיהם בלבנון או שהם פליטים מסוריה או מארץ שיראל, חשופים לאידיאולוגיה ג'האדיסטית קיצונית, ורבים מהם יענו לקריאת הג'יהאד בדמות דאע"ש או הארגונים הקרובים אליו. חיסול הכוח השיעי ישאיר את הסונים ככוח חמוש דומיננטי, ושוב נמצא את עצמנו מול אויב נחוש, אידיאולוגי ושש אלי קרב. הטוב ביותר לישראל הוא שהסונים והשיעים יאיימו זה על זה. כך לא יוכל איש להפנות את גבו ליריבו כדי להילחם בנו, או לסכן את כוחו במלחמה איתנו, מפחד שייחשף ליריבו ללא הגנה.

שיווי משקל בין אויבים כיסוד אסטרטגי

הרעיון האסטרטגי של שיווי משקל בין האויבים המקיפים אותנו צריך להיות נר לרגליה של ישראל. בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון למשל עלינו לשמור על שיווי משקל בין הפתח והתנט'ים מצד אחד לבין החמאס והג'יהאד מצד שני. המצב הקיים שבו הם משתפים פעולה נגדנו הוא חמור, ועל ישראל לתקוע טריז ביניהם.הצורך לשמור על מאזן כוחות בקרב שכנינו נכון גם לכלל המדינות המקיפות אותנו. יש לישראל אינטרס לשלול מאיראן את תכנית הגרעין, את תכנית הטילים, ואת היכולת לממן פרוקסיז על גבולנו. מצד שני קיומה של איראן כמעצמה שיעית מאזן את תורכיה, ויחייב אותה לחשוב פעמיים לפני שתסכן את כוחה הצבאי נגדנו, תנסה להגיע לגבולנו. תורכיה אינה אויב ויש לה סיבות רבות לשמור על המצב הזה, אבל טוב שלסיבות הכלכליות והפוליטיות יתוספו שיקולים של בטחון לאומי. גם יחסיה של ישראל עם קפריסין משתתפים במשוואה הזו, ועל ישראל לפעול בעדינות כדי לשמור את הידידות הזו בלי למצוא את עצמה מעורבת בשלל הסכסוכים הקטנים שמעכירים את מימי מזרח הים התיכון. היחסים של ישראל עם מדינות הקווקז, קזחסטן ואזרבייג'ן הם כמובן נכס חשוב במאבק עם איראן, ההתפתחויות מסביב למסדרון זנגזור הם חיוביות, אבל הזיקה של המדינות האלו לתורכיה גדולה בהרבה מהזיקה לישראל, והקשר הזה תלוי ביחסי ידידות עם תורכיה. הקשרים האלו גם מעמידים אותנו בעימות על אזורי השפעה עם רוסיה.

גם מצרים לא יכולה להישאר ללא מאזן אסטרטגי. תורכיה אמנם מתחרה בה אבל היריבות ביניהן אינה דומה לפער שבין איראן למדינות הסוניות, ואפשר שיהפכו לבנות ברית. לוב וסודאן, שתי שכנותיה הגדולות של מצרים, נתונות במלחמות פנימיות, ואינן מאיימות עליה. ישראל צריכה לטפח יחסים טובים עם אתיופיה, שאמנם אינה שכנה של מצרים, אבל שולטת בזרימת מי הנילוס, ומאיימת על עורק החיים של מצרים. לישראל היסטוריה ארוכה של יחסים עם אתיופיה, ויש היום בישראל קהילה גדולה של יוצאי אתיופיה, וחשוב לשמור על הקשר שבין שתי המדינות.ירדן היא מדינה ידידה, והידידות הזו נשמרת בגלל האיזון הפנימי בירדן. אויבי ישראל בירדן הם גם אויבי המשטר ההאשמי, והאיזון הפנימי בירדן מקיים את הבטחון בגבול עם ישראל. גם המצב הפנימי הרעוע בסוריה שומר עליה מלאיים על ישראל. אם ישתנה המצב הזה יהיה צורך לאזן את סוריה על ידי שמירת המתח בין המשטר הסוני הקיצוני לאיראן, בין המשטר הערבי לכורדים, ובין המתח בין הרצון לפתח עוצמה ועצמאות ובין התלות ברוסיה ובתורכיה.

ישראל זקוקה לחשיבה אסטרטגית מעצמתית. הבטחון לא יושג רק באמצעות ניצחון צבאי והרתעה. במקביל לפיתוח הכוח צבאי ויכולת ההכרעה עלינו להרחיק את המלחמה באמצעות נטרול האיומים. המזרח התיכון הוא פקעת סבוכה של עדות ודתות, עמים ושבטים, משטרים ומורדים, וישראל צריכה לנצל לטובתה את התסבוכת הזו בעזרת כוחה הצבאי, המדיני, הטכנולוגי והכלכלי. הדוגמא הראשונה העומדת לפתחנו היא לשמור על חיזבאללה חלש שימשיך לקיים את מאזן הכוחות אל מול הסונים שמסביבו.