השמאל משכתב את ההיסטוריה של הטבח

ה־7 באוקטובר איים למוטט את חלומותיו הפוליטיים של השמאל הישראלי. אל הרושם העז שהותירה האורגיה הסדיסטית של רצח, עינויים ואונס, הצטרפה גם הידיעה המצמררת שרוב מכריע של הפלסטינים הן בעזה והן ביו"ש, הריעו למבצעי הזוועות. הרעיון שנוכל לחיות לצידו של עם שאלה גיבוריו, אלה תוכניותיו, וזו משאת נפשו נראה מופרך מתמיד. היה ברור לכל מי שעיניו בראשו שהאירוע מאיים לקבור תחתיו לא רק את אשליית השלום, אלא  גם את חזון ההיפרדות החד צדדית, לפחות בעתיד הנראה לעין. השמאל נקלע למצוקה אידיאולוגית קשה.

אבל עם התפוגגותו של ההלם הראשוני, שדחף רבים, גם בשמאל, לדרוש נקמה מכאיבה, התעשתו חסידי רעיון שתי המדינות בהדרגה, והתאספו מחדש סביב מדורות השבט והחלומות על דו-קיום של שלום, אם לא מחר, כמאמר השיר, אז מחרתיים. אבל גם את מחרתיים אי אפשר היה למכור לרוב מכריע של הישראלים, שהזעזוע דחף אותם ימינה. ובהעדר יכולת לשווק את האופק האוטופי, גם לא באצטלה של תכנית עתידית בטווח הארוך, נסוג השמאל למהלכי חירום צרים יותר. בטווח הקצר הוא ביקש לפחות לבלום את הסחף ימינה שאיים לקבור אותו תחתיו, ואם אפשר גם לסכל מהלכים של הימין שתפקידם לחתום את הגולל על חלוקת הארץ – ובראשם כמובן, כיבוש מלא של עזה.

הידידים האמריקאים של האופוזיציה בממשל הדמוקרטי של ביידן, הבינו היטב את הצורך הדוחק ועשו כמיטב יכלתם כדי לסייע בבלימת הימין. הם ניסו לכפות סיום של המלחמה בלא ניצחון ישראלי, משימה שמחנה השמאל דבק בה גם עכשיו על בסיס נימוקים משתנים (חטופים, משבר הומניטארי בעזה, הרג אזרחית עזתים, מספרם הגדל של חללי צה"ל, אובדן תמיכה בינלאומית, העדר מטרות למלחמת ה"שולל" וכיוצא באלו), הם המשיכו לתמוך במחאה שאותה עודדו ועזרו לממן עוד בימי הרפורמה, הם ניסו לטפח אלטרנטיבות לנתניהו בדמות גנץ, ואחר כך גם גלנט, הם הקימו מנגנון סנקציות נגד מתנחלים ואנשי ימין במחלקת המדינה (מנגנון כזה מעולם לא הוקם כנגד בת ברית של ארה"ב לפני כן), והם הנהיגו אמברגו נשק, סמוי ברובו. הממשל, שתמך ביד אחת בישראל, התגייס ביד שניה להצר את צעדיה, מתוך תקווה, שכמה מאנשיו כבר הודו בה בגלוי, להביא להחלפת השלטון בישראל.

אבל למרות הרוח הגבית, היתה לאופוזיציה השמאלית לממשלה בעיה עקרונית. היא לא היתה יכולה להציע חזון אמיתי משלה. האמריקאים אולי יכלו לשוב ולדבר על "פתרון שתי המדינות" אבל בישראל זו היתה סחורה ללא קונים. המטרה החיובית האחת – החזרת החטופים – איננה, בסופו של יום תכנית מדינית, ואת התכנית המדינית שהסתתרה מאחוריה, כלומר את התקווה לחזור בסופו של דבר למסלול שתי המדינות היה צריך להצניע. מה שנותר אפוא היה בעיקר על דרך השלילה: אם אי-אפשר, בינתיים, לשקם את השמאל, אפשר לפחות לפגוע בימין. והדרך המתבקשת לעשות זאת היא כמובן לגלגל את האחריות לאסון אל הימין בכלל, ואל ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרט.

זו לא היתה משימה פשוטה, בהתחשב בעובדה שעל פניו הטבח אישש את התפישה של הימין, שמתנגד לחלוקת הארץ, והפריך את התפישה של השמאל שדגל בה. למעשה קרה פחות או יותר מה שבנימין נתניהו התריע מפניו. נתניהו אמנם הצביע עם הממשלה על ההתנתקות כל עוד נשאר בה כדי להשלים את הרפורמה הכלכלית שבה עסק כשר האוצר, אבל לא הפסיק להתריע מפני התוצאות וכשסיים את יישום הרפורמה, התפטר מהממשלה במחאה על ההתנתקות.

השמאל לעג לחששותיו. נחמיה שטרסלר כתב מאמר בהארץ בשם "נס החומוס והדגים" שבו ראה בעיני רוחו עזה שתפרח כלכלית ותפריך את כל נבואות הזעם של הימין:

מיד לאחר שהתפטר מתפקיד שר האוצר [נתניהו] חזר לזירה האהובה עליו: טרור והפחדות. ביום שני, בדיון שהתקיים בכנסת בנושא דו"ח העוני, הוא התעלם מהנתונים הקשים ועבר לדבר על עזה כ"אזור טרור חופשי". "ניסיתי למנוע זאת", אמר, "ניסיתי להשפיע ולא הצלחתי… אל תיתנו להם רובים, אל תיתנו להם נמל, אל תיתנו להם להקים בסיס טרור, כי זה מה שהם יקימו, ואני כבר לאה מלהתריע".

מרגע שהתפטר, ממשיך שטרסלר, נתניהו "סיפק לציבור סדרה של תסריטי אימה: 'בעזה מוקם בסיס טרור איסלאמי, החמאס הולך ומתחזק'. אחר כך הקצין את הטון: 'טילים ישוגרו לעבר ערי ישראל מבסיסי טרור שאנחנו מאפשרים לטרוריסטים איסלאמיים להקים בעזה'. אפוקליפסה מחר".

אבל למה שכל זה יקרה? לפלשתינים, הסביר שטרסלר, יש כאן הזדמנות "ללכוד שתי ציפורים במכה אחת: גם להפוך את נבואות נתניהו לעפר ואפר וגם ללמד את עם ישראל לקח אחד חשוב. אם הרשות הפלשתינית והחמאס מבינים את לב הציבור הישראלי, עליהם להפוך את עזה למקום הכי שליו בעולם. הכי מזמין אורחים. לא עוד איומים, לא צלפים, לא פיגועים, לא מתאבדים, ומובן שלא 'טילים על ערי ישראל'." מה שהם צריכים לעשות הוא "למלא במהירות את חוף הים של עזה בשורה של מסעדות חומוס ודגים, ובמקביל לאפשר כניסה נוחה ומסבירת פנים של ישראלים לרצועה".

השמאל השליך את יהבו על הרעיון שאם יוסר עול הממשלה הצבאי הישראלי מעל צווארם של הפלסטינים, הם יעשו מה שעשו הציונים: יפנו את האנרגיות שלהם לבניין אומה. שכן לשמאל היה ברור שכל בני האדם רוצים בסופו של דבר את אותו דבר: תעסוקה, רמת חיים סבירה, וסביבה בטוחה לגדל בה את הילדים. את הצהרותיהם של המנהיגים הפלסטינים על כוונותיהם הרצחניות, את שבועות מסירותם למשימת הכחדת מדינת ישראל, ואת הדיבורים "מיליון שהידים" ה"צועדים לירושלים", ביטל השמאל כלאחר יד. כל זה, אמרו לנו, רטוריקה דרמטית שאין לה כיסוי, נסיון לפייס את הקיצונים או זעם נצבר משנות דיכוי רבות שמוצא לו אפיק לשחרור במילים. "הקיצונים משני הצדדים" הסבירו לנו, אם "אויבי השלום", וכדי לייבש את מעיינות האלימות שלהם צריך דווקא לצעוד ביתר עוז לעתיד של דו-קיום. ורק העובדה שבצד השני אין מתונים ולא ידידי שלום הודחקה ונעלמה מן השיח.

הולדתו של קמפיין

אבל היה באסון 7 באוקטובר לפחות אלמנט אחד שאפשר היה למנף כדי לנסות ולהפוך את הקערה על פיה, ולהעביר את האשמה למגרש הימין: האסון קרה במשמרת של נתניהו, ולפיכך היה באחריותו. כך נולד הניסיון להפוך את האיש שהזהיר מפני נסיגה חד-צדדית והתריע מפני "מדינת חמאס" שתקום כתוצאה ממנה בעזה, למי שאשם בהתגשמות נבואתו.

היו לנרטיב הזה כל מיני אלמנטים. הפשוט שבהם היה "אתה הראש אתה אשם" – סלוגן, לא ממש נימוק. אחר כך הגיע "מממן החמאס" בתוספת ההמחשה בעזרת הכסף המזומן מקטאר. ברמה מתוחכמת מעט יותר התווספה הטענה שטיפוח החמאס היה חלק מאסטרטגיית הפרדה שנתניהו אכן דגל בה, שביקשה לשמור על הפיצול בין הרשות ביו"ש לבין החמאס בעזה.

ואף-על-פי-כן, טענת "מממן החמאס" נגועה בצביעות רבה. שכן מדיניות ההפרדה נשענה על הערכות מודיעין שהיו קונצנזוס בממסד הביטחוני הישראלי – שחמאס מורתע, שפניו לשיפור רמת החיים ברצועה, שהוא פרגמטי, ושניתן לנהל אותו עם גזרים רבות, ופה ושם מקלות בדמות סבבים של אלימות מוגבלת. על רקע זה, המדיניות שנועדה לבלום את הלחץ לחזור למסלול שתי המדינות, היתה הגיונית וגם הניבה תוצאות.

יתרה מזו, הכסף הקטארי, ציורי עד כמה שלא תהיה העברתו במזוודות, היה רק חלק מן המימון הבינלאומי העצום שזרם לרצועה לאחר השתלטות החמאס – כולל כספים של האיחוד האירופי, ארה"ב, ממשלות אירופיות, קרנות מסוגים שונים, וכמובן תקציבי אונר"א. בשום שלב לא היתה לגיטימציה, לא בתוך ישראל ולא בזירה העולמית, להפסקת כספי הסיוע, לא כל שכן למבצע קרקעי שהיה יכול למוטט את החמאס. מרגע שישראל יצאה מהרצועה, לא היתה לה באמת אופציה לפגוע במימון הממשל העצמי, פעולה שהייתה גורמת מחאה רבתי על "הרעבת הרצועה" בתוך הארץ ומחוצה לה, שלא לדבר על כך שמגמה כזאת עמדה בניגוד גמור לכל תפישת העולם של הממסד הביטחוני שעד לרגע האחרון ממש האמין שהעליה המתמדת ברמת החיים היא המפתח למניעת הסלמה (ראו בהמשך לעניין זה ציטוט מרונן שבוע בלבד לפני הטבח).

אחרי תום הפסקת האש השנייה, התבססה גם טענה אחרת כנגד נתניהו, הטענה שהוא ממשיך את המלחמה רק כדי לקיים את שלטונו. זו טענה שמהדהדת באופן אינטואיטיבי בשמאל, התופסים את הימין כמחרחר מלחמה וכמי שניזון ממנה. מאחר שהימין מזוהה עם מיליטריזם והמיליטריזם זקוק למצבי חירום ביטחוניים כדי להצדיק את עצמו, קל להפוך את הסיבה והמסובב: במקום לראות במלחמה תשובה למשבר ביטחוני, המשבר הביטחוני הופך אמצעי לקיומה של המלחמה, והמלחמה הצדקה להמשך קיומה של הקואליציה.

עלילות ברגמן ושות׳

את הרעיון הזה פיתח לאחרונה בהרחבה צוות הניו יורק טיימס המסקר את מלחמתה של ישראל – פטריק קינגסלי, רונן ברגמן ונתן אודנהיימר – במאמר ענק בן 11,000 מילה במגזין של העיתון שכותרתו "איך נתניהו מאריך את המלחמה כדי להישאר בשלטון".

המאמר מציג את עצמו כ"תחקיר עיתונאי" רציני, עם ראיונות בלעדיים, פרטים אינטימיים, דברים "הנחשפים כאן לראשונה" ומסמכים מודלפים. התיאוריה שמציג המאמר היא בערך כזאת: נתניהו יכול היה לסיים את המלחמה כבר באפריל 2024 בעסקת חטופים. אבל הוא לא עשה זאת בגלל שנכנע לאגף הימני קיצוני של הקואליציה שאיים בפירוק הממשלה. כך בחר נתניהו בהמשך המלחמה כדי לשמור על שלטונו. אבל אין זו תאוות שלטון בלבד, ממשיך המאמר וטוען. מאחר שיהיה לו קשה יותר לנהל את משפטו כחבר כנסת מן השורה, הוא מעדיף להישאר בתפקיד ראש הממשלה, שכן עמדה זו תאפשר לו למנות יועץ משפטי נוח שיחלץ אותו מ"משפט השחיתות" שהוא עומד בו לדין.

אין אפילו חוליה אחת משכנעת בכל השרשרת הזאת. לא היה שלב שבו נתניהו התכוון להפסיק את המלחמה בלי ניצחון על החמאס. כן, הוא ניהל מו״מ לשחרור חטופים. אבל לכל אורך הדרך לא סר מהתחייבותו להגשים את מטרות המלחמה במלואן: חיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס, השבת כל החטופים – החיים והמתים כאחד – ויצירת מצב שלא יאפשר לעזה להוות סכנה לישראל בעתיד.

מול זה, חמאס דרש לא פחות מכניעה מלאה: נסיגה מוחלטת של צה״ל, העברת מיליארדים לשיקום שלטונו, וערבויות בינלאומיות שימנעו את חידוש המלחמה, כולל החלטה של מועצת הביטחון. ישראל אינה יכולה להסכים לתנאים אלה, כמובן.

במקום להאיר את הדילמה האמיתית, הכתבה בניו יורק טיימס הופכת את המציאות על פיה. מה שבפועל הוא התעקשות על מטרות המלחמה מתואר אצלם כציניות פוליטית; מה שבישראל נתפס כהגנה על עצם קיומה של המדינה מוצג שם כתרגיל הישרדות אישי.

יתרה מזו: ההנחה שנתניהו נהנה פוליטית מהתמשכות המלחמה הפוכה מן המציאות. ככל שהמלחמה נמשכת בלי הכרעה ברורה, כך התמיכה הציבורית בנתניהו נשחקה, לרבות בקרב הבייס שלו. במילים אחרות, גם תיאור האינטרסים של ישראל בכתבה וגם ההנחות שלה לגבי חישוביו הפוליטיים של נתניהו – מופרכים.

אותו דבר נכון גם לגבי הטענות על שותפיו של נתניהו בקואליציה, שהכתבה מציגה בצורה שהיא למעשה הפוכה, לא רק שגויה. האמת היא שהאגף המכונה “קיצוני” בקואליציה דוחף לסיום מהיר של המלחמה באמצעות ניצחון מכריע. הביקורת שהטיחו אנשיו בנתניהו נסבה על כך שהוא מאריך את המלחמה במשאים ומתנים אין־סופיים על עוד עסקה זמנית שמעדיפה את החטופים על פני ניצחון ישראלי. אילו נתניהו היה פועל באמת כדי לרצות את שותפיו באגף ימין של הקואליציה, היה מפסיק את המשא ומתן על החטופים וחותר להכרעת החמאס במכה מוחצת.

אבל יש בכתבה סילוף מהותי עוד יותר. למעשה נכון הדבר שעד לניצחון על איראן נתניהו ביקש למנוע את סיום המלחמה. הטעם היה אינטרס ישראלי חיוני, זה שהוא מדבר עליו כבר ארבעה עשורים: הסרת האיום האיראני. הוא עמד כנגד לחצים גדולים, מבית ומחוץ, להפסיק את המלחמה, לחצים שהתאפיינו בציניות, ובחישובים פוליטיים צרים על חשבון האינטרס הישראלי: יריביו של נתניהו היו מוכנים לפגוע באינטרס הלאומי, ולמנוע את הניצחון, ובלבד שיוכלו לפגוע כך גם בממשלת הימין. כמעט מהרגע שבו המלחמה החלה, ניצב נתניהו מול לחץ אדיר לסיים אותה. אלה היו המאמצים המשולבים — ולעיתים מתואמים — של ממשל ביידן המפייס את איראן, האופוזיציה הישראלית השבויה בקונספציית שתי המדינות, תקשורת שמאל שהפלת נתניהו היא משאת נפשה הקבועה על חשבון כל שיקול אחר, פגיעה ביכולתו למשול באמצעות מערכת המשפט, ומטכ"ל מסויג שהעדיף עסקת פשרה על פני כיבוש מחדש של הרצועה.

למעשה יריביו של נתניהו, כולל אלה שבתוך הקואליציה, ביקשו לסיים את המלחמה עוד לפני הכניסה לרפיח — מה שהיה מותיר את חמאס בשלטון בעזה, את חיזבאללה רובץ על גבולנו הצפוני עם 150 אלף טילים המכוונים אל מרכזי האוכלוסייה שלנו, ואת איראן עם נתיב פנוי אל פצצה גרעינית ואל הגמוניה אזורית. תוצאה כזו הייתה מציבה את עצם קיומה של ישראל בסכנה מסדר גודל שהמדינה לא חוותה מאז אביב 1948.

שלושת רבעי מאה מלחמת העצמאות, מיד אחרי הטבח, כשההלם היה טרי, ושיתק כל יכולת לדמיין עתיד אחר, נתניהו התחייב לשנות את הסדר האזורי. בניגוד לכל הסיכויים, הוא הצליח לתחזק את המלחמה, מנווט בסבלנות ובמיומנות לעבר יעד זה, שכמעט איש באותה עת לא העלה על דעתו שהוא אפשרי. היעד הושג. ישראל היא כעת במצב הטוב ביותר שהייתה בו בזירה הגיאו-פוליטית של המזרח התיכון. טבעת האש האיראנית שנבנתה סביבנו בעשרים שנה פורקה. איום הטילים הקונבנציונאליים נוטרל. פרוייקט הגרעין האיראני נעצר יחד עם חתירתה של איראן להגמוניה אזורית. ולא פחות חשוב מכך, שוקמה מערכת הבריתות המסורתית של ארה"ב שעד עתה נסוגה מפני הציר הסיני-רוסי, שאירן היתה ראש הגשר שלו באזור. ישראל עלתה מן השפל האסטרטגי החמור ביותר שידענו בעקבות הטבח, למעמד דומיננטי כמעצמה אזורית. מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, לא פחות.

זהו הישג מדיני בקנה מידה היסטורי. לצייר את ההתמדה במאמץ המלחמתי כאילו היא נובעת משיקוליו האישיים של ראש הממשלה היא עוול לא פחות משהי איוולת. זו תוצאת חתירתו העיקשת להבטחת האינטרס החיוני של ישראל, שהוא גם אינטרס משותף לישראל ולארצות הברית. וזהו גם הטעם לכך שנתניהו מסרב לעצור את המלחמה לפני ניצחון בעזה, על אף שבזירה זו הוא מסכן את האינטרס האסטרטגי הזה של ישראל במידה רבה – רבה מידי – בחתירה לעסקת חטופים. זהו הנושא האחד שבו, ככל הנראה, נותן נתניהו לרגשותיו לגבור על חישוביו, והטעם לכך הוא כנראה ההפך ממה שמנסה השמאל לומר עליו: בעוד אלה מכנים אותו "מר הפקרה", הוא מוכן לצאת מגדרו כדי להגשים את המטרה השנייה של המלחמה – השבת החטופים – מה שעלול לבוא על חשבון היכולת להשיג את המטרה הראשונה.

דמיונות משפטיים

התיאוריה של השמאל בכלל ושל כתבת הניו יורק טיימס בפרט, חושפת גם את אי-האמון של חוגים אלה בדמוקרטיה. הרעיון שנתניהו התעלם מרצון הרוב כדי לרצות את השוליים הקיצוניים בקואליציה שלו — הוא דמיוני. מנהיג שיגרור את ארצו למלחמה מיותרת רק כדי לרצות מיעוט בתוך הקואליציה שלו יעורר את זעם הרוב בתוך אותה קואליציה — ויודח על ידי רוב זה. הדבר נכון גם לגבי בחירות: מנהיג המבקש להישאר בכיסאו יוכל לעשות זאת רק אם הרוב יחשוב שהוא משרת את האינטרס הישראלי. לכן האינטרס הפרטי של הפוליטיקאי מוביל בשיטה הדמוקרטית לכך שישרת את האינטרס הכללי. האמת הפשוטה היא שנתניהו חייב לנצח במלחמה הזאת. הוא יודע זאת, רוב אזרחי ישראל יודע זאת, הקואליציה יודעת זאת — וכך גם האגף הימני שלה.

דמיונית לא פחות היא התיאוריה של קינגסלי, ברגמן ואדונהיימר שלפיה מאחורי כל תמרוניו של נתניהו עומד הצורך למנות יועץ משפטי לממשלה שיהיה נוח לנתניהו ויסייע לו לחמוק מאימת הדין. מחברי המאמר אינם מספרים לקוראיהם ש״משפט השחיתות״ שהם מזכירים שוב ושוב הוא למעשה פיאסקו. סעיפי האישום קורסים בבית המשפט מדי יום, למורת רוחם הניכרת של השופטים, שכבר הציעו לפרקליטות למשוך את האישום היחיד החמור בכתב האישום: השוחד בתיק 4000.

הם גם אינם מסבירים לקורא האמריקאי שבשיטה הישראלית אין סיכוי, ולו קלוש, שיועמ״ש כלשהו יחלץ את נתניהו ממשפטו בלי הסכמתו של בית המשפט העליון, העוין והלעומתי לראש הממשלה. למעשה, הדרך היחידה שבה בית המשפט יאשר עצירת המשפט היא אם יחשוש שסנגוריו של נתניהו עלולים להפוך את הקערה על פיה ולחשוף את השימוש הפוליטי של הממסד השמאלי בחוק – מגמה שבית המשפט העליון עצמו הוא חלק חשוב ממנה, ולפיכך יכולה האש ללחך גם את שולי אדרתו. ולבסוף, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרן ברק, שם את הקלפים על השולחן כשכתב במאמר בהארץ כי חנינה לנתניהו תהיה ודאי אפשרית בתמורה לפרישתו מהחיים הפוליטיים. סיפורם של קינגסלי, ברגמן ואודנהיימר הוא אם כן שוב היפוך של תמונת המציאות: פרישה מהפוליטיקה, לא היאחזות בשלטון, היא הדרך הפתוחה בפני נתניהו לעצירת הפארסה המשפטית שהוא נתון לה.

ההתראה שלא הייתה

אך ההטעיה המחפירה ביותר בכתבה נוגעת לעניין אחר, מאד ספציפי. הניסיון של המאמר בטיימס לתלות בנתניהו אחריות ישירה למחדל ה 7 באוקטובר עצמו. רעיון זה נשען במידה רבה על ניסיון להכחיש את המחדל המודיעיני. בגרסת קינגסלי, ברגמן ואודנהיימר, צה"ל ושב"כ צפו את ההתקפה אבל נתניהו סירב לשעות לאזהרותיהם. לפי גרסתם,

בסוף יולי 2023, אגף המודיעין הצבאי של ישראל הפיק דו"ח מדאיג שאיגד את כל הנתונים שנאספו בידי המודיעין הישראלי בחודשים הקודמים". השורה התחתונה של הדו"ח – כפי כפי שאמר לנתניהו במכתב תת-אלוף עמית סער, האנליסט הבכיר של אמ"ן – היתה ש״המשבר הפנימי״, הנובע מהרפורמה המשפטית המוצעת של הממשלה, מחריף את הפגיעה בהרתעה הישראלית ומגדיל את הסבירות להסלמה.

אבל נתניהו, טוענים כותבי המאמר, היה נחוש להעביר את הרפורמה כדי להגביל את כוחו של בית המשפט העליון, וזאת כדי לרצות את האגף ה״לאומני הקיצוני״ של הקואליציה שלו, הרואה בבית המשפט איום על הרחבת ההתנחלות ביהודה ושומרון, כמו גם את שותפיו החרדים של הליכוד, החוששים כי בית המשפט יכפה את גיוסם. אפילו הגידול במספר המילואימניקים המאיימים לנטוש את עמדותיהם לא הרתיע את נתניהו מלדחוף את חקיקת הרפורמה המשפטית.

ממשיכים ומספרים לנו קינגסלי, ברגמן ואודנהיימר: ״המבוגרים האחראים״ של ישראל, כגון הרצי הלוי, הרמטכ״ל, עשו מאמץ שעליו "לא דווח עד עתה" לגרום לנתניהו "לקרוא את ממצאיו של סער" – אך לשווא. נתניהו התעלם בעקשנות מאזהרה זו ומאזהרות אחרות של הממסד הביטחוני. גם ראש השב״כ רונן בר ניסה לשכנע את נתניהו שמרחפת סכנה ממשית מעל ראשינו, מוסיפה הכתבה. נתניהו אטם את אוזניו גם לאזהרות אלה.

זו אינה סתם פרשנות מוטעית. זהו סילוף של הרקורד ההיסטורי. מה שנתניהו קיבל לא היו אזהרות. אלה היו איומים מחופשים לאזהרות של צמרת צבאית מורדת, וראש משטרה חשאית המסרב לסור למרותה של ממשלה נבחרת. הם נועדו לכפות את דעתם הפוליטית של ראשי הממסד הצבאי כנגד הרפורמה. ראשי המערכות האלה סירבו להכחיש שמועות שלפיהן לא יצייתו לממשלה במקרה של משבר חוקתי, והם לא פעלו לאכיפת משמעת בקרב המילואימניקים המורדים, גם כשידעו שהדבר פוגע בביטחון. תחת זאת, הם השתמשו בשליטתם המוסדית בהערכות המודיעין, כדי להפוך אותן למכשיר של לחץ פוליטי על הקואליציה, על הממשלה, ועל ראשה.

ההוכחה למופרכות התזה אודות האזהרות היא, כמו שאומרים הבריטים, בפודינג עצמו. איך יתכן שאותם בכירים שכביכול הזהירו מפני האסון, לא עשו דבר כדי להתכונן לו? אם הם ידעו מראש, למה נתפסו בהפתעה גמורה כל כך כך בבוקר 7 באוקטובר? האמת היא שהם היו כה משוכנעים שאין סכנה מעזה, שאפילו לאחר שהצטברו הסימנים המקדימים לפלישה קרובה בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר, הם לא פקפקו באמונתם שאין לחמאס אינטרס להצית סבב אלימות. עד כדי כך הם היו בטוחים בפרשנותם, עד לרגע האחרון ממש, שהם הותירו את החיילים במעטפת הרצועה להישחט בשנתם במיתות.

המרד של ראשי מערכת הביטחון נגד הסמכות האזרחית נמשך למעשה עד לשעה 06:29 בבוקר 7 באוקטובר. במהלך הלילה הם לא טרחו לעדכן לא את שר הביטחון ולא את ראש הממשלה, שאליו מנסים עכשיו לגלגל את האשמה הישירה לאסון. מן המעט שאנו יכולים לדעת על שיקוליהם, כפי שהם עולים באופן מקוטע מדברים שאמרו ומתחקירים שפורסמו, עושה רושם שהם היו מודאגים יותר מ“מיס-קלקולציה" בצד הישראלי, מאשר מהתקפה מצד חמאס. ”מיס-קלקולציה" זה השם המכובס לחשש של אנשי הביטחון הבכירים שלנו שהדרג המדיני הממנה עליהם, שהוא ניצי, ייגרר לתגובת יתר אם ייחשף לחומר המודיעיני הגולמי, וכך עוד עלולים נבחרי הציבור חסרי האחריות לגרור את ישראל למלחמה. את תוצאות ה״קלקולציה״ העקומה הזאת ראינו בשטח.

לגבי אזהרתו של תא"ל עמית סער הסיפור כנראה מוזר לא פחות, וכמעט שאין לו קשר לדברים שנאמרו בכתבה. לא רק שהממונים על סער, לרבות הרמטכ"ל הרצי הלוי, לא ניסו לדחוק בראש הממשלה לקרוא את הדו"ח. הם עצמם, כפי שהתלונן סער עצמו לחדשות כאן 11 בינואר 2025 התעלמו מקיומו. הסיפור על הלוי המנסה נואשות להפנות את תשומת ליבו של נתניהו לדו"ח נראה כהמצאה גמורה — ייתכן של הלוי עצמו.

מי יבקר את המכסת״חים?

שוב, האמת היא הפוכה למה שקינגסלי, ברגמן ואודנהיימר מנסים לצייר לקוראי הטיימס. שני הבכירים המוזכרים במפורש בכתבה כמי שניסו בדחיפות להוציא את נתניהו מאדישותו — הלוי ובר — בילו את החודשים הארוכים שלאחר האסון בניסיון לטשטש עקבות, ולטוות סיפורים שנועדו לזכות את עצמם. למעשה, מבקר המדינה האשים את הלוי בכך שהילך אימים על קצינים הכפופים לו כדי למנוע את שיתוף הפעולה שלהם עם חקירת המבקר, בכך שכפה עליהם ליווי של אנשי מטהו והורה להם להקליט בחשאי — בניגוד לחוק — את ראיונותיהם במשרדו.

גם להלוי וגם בר ניפקו "תחקירים" משל עצמם, שבהם ניסו לגלגל את האחריות אל נתניהו – דבר שהיה ברור להם שהעיתונות תקבל בהתלהבות, וכך תעזור להם בטשטוש אחריותם הישירה. דוח השב״כ הגדיל במיוחד לעשות, והציג גרסה שהיא בפשטות שקרית. ההודעות לתקשורת אודות הדו"ח (שהמקור המלא שלו חסוי) טענו שהשב"כ ראה בסבב האלימות הקודם, במאי 2021 — “שומר החומות” — הצלחה של חמאס, ובהתאם מזהיר מאז מפני תקיפה אפשרית. אך טענה זו נסתרת ישירות מפי מי שהיה ראש השב"כ בשעתו, נדב ארגמן, בסרטון וידאו שבו הוא מתגאה בפני עיתונאים, בתום הסבב, כי “שומר החומות” היה הצלחה מזהירה לישראל שהנחיתה על חמאס מכה אנושה כל-כך שהוא לא יוכל לשוב להיות מה שהיה. מקור בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת אמר לי שבשנתיים שלפני המלחמה גורמי המודיעין עמדו על כך שחמאס מורתע. המקור הוסיף שבתקופה זו לא הוצג לוועדה אפילו דו"ח אחד שהזהיר מפני אפשרות של פלישה שתצא מרצועת עזה.

הדוח השקרי של השב״כ נראה רע עוד יותר לאור הערכתו של רונן בר את המצב בעזה שבוע בלבד לפני 7 באוקטובר, כפי שדווח בחדשות ערוץ 12:

חידוש ההבנות בין ישראל לחמאס של שקט ביטחוני תמורת הקלות יאפשר שימור היציבות לזמן ממושך. חמאס ממשיכים באסטרטגיה של סינוואר — קידום מטרות הארגון בלי להיגרר למערכה. [ישראל צריכה] לחתור למתווה שיכלול דיבידנדים משמעותיים לרצועה כדי לשמר את השקט.

כעת אנו יודעים שאמ"ן החזיק בתכנית המלאה של חמאס לתקיפה, אך ראשי המודיעין פסלו פטרו אותה כ“פנטזיה”. התצפיתניות במוצבים שצפו בגבול מקרוב — חלקן נרצחו או נלקחו בשבי ב־7 באוקטובר — הזהירו גם הן מפני אימונים גלויים של חמאס ממש על גדר הגבול. הביטחון של ראשי המערכת בהערכתם המוטעית לא התערער. הם דחו גם את הראיות הללו.

הסילוף המשתלם

קינגסלי, ברגמן ואודנהיימר שכתבו את מנשר התעמולה הזה, המתחזה ל״עיתונות חוקרת״ זכו עוד קודם לכן בפרס פוליצר על סיקורם את המלחמה בעזה. העיתון הזה, העוין לישראל במובהק, בלי ספק מתגמל את מי שמספקים לו את התעמולה שהוא חפץ בה. אבל את הפרס שקיבלו שלושת מחברי הכתבה צריך להציב באותה שורה עם הצוות אחר של הניו יורק טיימס שזכה בפוליצר על שדקלם כתוכי את הדלפות השקר אודות "השת"פ הרוסי" שכביכול היה לדונלד טראמפ הבחירות של  2016 – אגדה שמזמן נחשפה כמזימה של הממסד הדמוקרטי, כנראה כולל אובמה עצמו. ושני אלה יכולים להצטרף לפוליצר שקיבל כתב אחר של הטיימס, וולטר דורנטי, שדקלם את שקריו של סטאלין בשנות השלושים של המאה הקודמת אודות הצלחתה המסחררת של מדיניות הקולקטיביזציה של ברית המועצות שבפועל המיתה מיליונים ברעב.

בהכללה אפשר לומר, אם כן, שזו בהחלט לא הפעם הראשונה שגרסת השמאל מצליחה להתקבל על הדעת רק באמצעות שיכתוב, סילוף והונאה.

אבל 7 באוקטובר זה אירוע גדול מידי, קרוב מידי, ברור מידי מכדי שאיזה סילוף שהוא יוכל להסתיר את הדבר הפשוט: הזוועות שחולל החמאס, וההתלהבות שבהן התקבלו בציבור הפלסטיני, הם עדות מובהקת לכך שרעיון חלוקת הארץ נכשל. מי שמביט במציאות ביושר נאלץ להודות בכך. מי שמוכן לשקר, אולי יוכל להמשיך לשגות באשליות.

המאמר פורסם לראשונה במגזין ׳טאבלט׳ בשפה האנגלית (tabletmag.com) והוא מתפרסם כאן בעברית באדיבות המערכת.