ארצות הברית של אנטישמיה

מאמר זה מבוסס על הספר ״אינתיפאדה על ההדסון״ הזמין בחנויות הספרים, באתר ידיעות ספרים ובאתר ויישומון ״עברית״. הנחה מיוחדת למנויי מידה! פרטים באזור האישי באתר. 

השנאה כלפי ישראל שהתפרצה ביתר שאת אחרי טבח השבת השחורה של ה-7.10 לא הייתה התפרצות רגשות ספונטנית, כי אם הוצאה לפועל של תכנית סדורה ובעלת שורשים הנטועים עמוק באדמתו של המערב. אותו המערב, אשר מתיימר להיות נאור ומתקדם, אשר מתרגל מדיניות אפס סובלנות ביחס לרוב סוגי השנאות האחרות המרעילות את העולם, מגלה עמידות גבוהה יחסית לאנטישמיות. עמידות שלא מתבטאת רק בענישה המקילה על התבטאויות ומעשים אנטישמיים, אלא בסוגי האנטישמיות הרבים הפושים במערב – חלקם סוגי אנטישמיות ותיקים ועתיקים, וחלקם סוגי אנטישמיות חדשים למערב או חדשים באופן מוחלט.

סוג האנטישמיות המוכר ביותר, שעד כה הוא גם סוג האנטישמיות הקטלני ביותר, הוא האנטישמיות ״הקלאסית״ שלה שמות רבים ביניהם האנטישמיות הלבנה והנאו-נאציזם. סוג אנטישמיות זה מונע משנאה ובוז פנימיים ועמוקים ליהדות ולכל מה שהיהדות מסמלת –קידמה, נאורות, וחיבור לזהות ייחודית שלרוב נמנעת מהיטמעות מוחלטת באוכלוסייה הכללית.

עד לפני מספר שנים, היה נדמה שסוג אנטישמיות זה הוא נחלתו של עולם שאיננו עוד, וטוב שכך. אנטישמיות זו מעלה לזיכרון תמונות של נאצים צועדים במדיהם, תמונות שכנראה הספיקו להישכח בחלק ממדינות המערב. שרידים של סוג אנטישמיות זה נצפו בשנות השבעים בארצות הברית כאשר נאו-נאצים ביקשו לקיים תהלוכות ולהניף דגלים מעוטרים צלבי קרס ברחבי העיירה סקוקי באילינוי, שבה חיה קהילה יהודית משמעותית יחסית. כבר אז הוכיחו הרשויות האמריקאיות את אוזלת ידן כאשר למרות הרצון הטוב של הרשות המקומית, בית המשפט אישר לקיים את הצעדות בטענה שהן חוסות תחת חופש הביטוי. אך, במשך עשרות השנים שחלפו מאז, נדמה היה שהסערה חלפה והיהודים שוב מוגנים מפני אנטישמיות חולנית זו.

נקודת המפנה הראשונה הגיעה באוגוסט 2017 בעיירה הדי-אנונימית עד אז, שרלוטסוויל, שבמדינת וירג׳יניה שבארצות הברית. כאילו משום מקום צצו להם גברתנים נושאי לפידים המובלים בידי גזענים לבנים דוגמת ריצ׳רד ספנסר, שקרא ל״טיהור אתני בדרכי שלום״, ודיוויד דיוק, מנהיג בארגון החשוך הקו קלוקס קלאן (KKK). אותם גברתנים שטפו את הרחובות בקריאות ״יהודים לא יחליפו אותנו״ ו״יהודים הורסים את המערב״. האמת היא, שבעוד שהמצעד בשרלוטסוויל היה נקודת מפנה משמעותית, אם לא באכיפה אז לפחות בתשומת הלב הציבורית, בשנים שלפניה כבר החלו אנטישמים לבנים לרסס צלבי קרס ולחלל בתי קברות יהודיים ברחבי ארצות הברית, אך אחרי שרלוטסוויל הדבר הפך פומבי הרבה יותר.

אותם גזענים לא ראו במצעד ההוא הצלחה ריגעית, משום שהם היו עדים למה שרבים אחרים לא היו עדים לו –שנים של הכנה מוקדמת במסגרתה הוכשרו הלבבות והמוחות לפעילות מסוג זה. כך נוצרה תשתית רעיונית לתיאוריה הגורסת שהיהודים הקימו רשת של ZOG, ראשי תיבות של ממשלות תחת כיבוש ציוני (Zionist Occupied Governments) המשרתות את האינטרס הגלובלי של היהודים, פוגעות בצביון המערב, ומעבירות משרות מהלבנים אל אוכלוסיות אחרות.

כמו לכל קבוצה מגובשת, לאנטישמים הלבנים תרבות ייחודית ועשירה מאוד הכוללת ספרים, מוזיקה ואפילו חולצות ממותגות שעליהן כתוב ״קייטנת אושוויץ״, בין שאר הכיתובים המחליאים האחרים.

במשך השנים קבוצות אלו התחזקו ובין 2015 ל-2019, נצפה גידול של כ-55% במספר הקבוצות הרשומות הדוגלות באידיאולוגיה זו. למרבה הזוועה, כשנה לאחר שרלוטסוויל כבר היה ברור שחופש הביטוי צר מלהכיל את כוונותיהן של אותם אנשים. זה היה שבת בבוקר כאשר נכנס רוצח אנטישמי לבית הכנסת ״עץ החיים״ בפיטסבורג, פנסילבניה, ורצח אחד עשר מתפללים ומתפללות. מאז התרחשו עוד מספר אירועים אנטישמיים המקושרים לעליונות לבנה, אך לשמחתנו – אף אחד מהם לא היה קטלני כמו פיגוע זה, שהיה הפיגוע האנטישמי הקטלני אי פעם על אדמת ארצות הברית.

הגזענות השחורה

אותם גזענים לבנים שונאים שחורים כמעט כמו שהם שונאים יהודים, אבל הקיצונים שבשתי הקבוצות מסכימים על דבר אחד, והוא אותה השנאה ליהודים. אחת הקבוצות השחורות הקיצוניות ביותר בקשר ליהודים היא השחורים העבריים, שפלג לא קיצוני ולא אנטישמי שלה חי בדימונה. אותם אנשים מאמינים, שהם היהודים האמיתיים בעוד שאנחנו, אלה שידועים בעולם כיהודים, בעצם מתחזים שגנבו להם את מה שמה שמגיע להם, לא פחות.

אותה קבוצה קיצונית הדגימה שהיא מוכנה לקחת את האידיאולוגיה שלה לקצה כשבשנת 2019 נכנסו זוג חברי הקהילה לסופר מרקט כשר בניו ג׳רזי ופתחו באש על הסובבים. שוטר ושלושה אזרחים נרצחו אבל נדמה שזו הייתה רק תחילתה של תוכניתם של בני הזוג, שברכבם נמצאו מטעני צינור וכשלוש מאות מחסניות מלאות שהיו אמורות לשמש לפיגוע גדול בהרבה.

עד כמה שקבוצה זו קיצונית, במשך שנים רבות היא נותרה בשוליים כאשר הקשר בין הקהילה השחורה והקהילה היהודית בארצות הברית היה קשר טוב ואפילו טוב מאוד. יהודים רבים היו שותפים מלאים למאבק לזכויות מלאות לקהילה השחורה, ואף היו מידידיו הקרובים של מוביל מאבק זה, מרטין לות׳ר קינג ג׳וניור.

היו אלה פעילים שחורים אחרים אשר עמלו רבות ובנחישות לפירוק הברית היהודית-שחורה. בראשם עמד מלקולם אקס, אחד הפעילים האפרו-אמריקאים הידועים בהיסטוריה, שחתר תחת הברית היהודית-שחורה במשך שנים תוך נקיטה בשני אמצעים רטוריים מרכזיים – האשמת היהודים בדיכוי השחורים באמריקה וביזוי השואה. לפי מלקולם אקס היהודים הם תאבי בצע שגונבים את כספם של השחורים, תאוריה שמאוחר יותר תתפתח ותאשים את היהודים בסחר בעבדים שחורים במערב. מאה מיליון העבדים השחורים, לפי מלקולם אקס, מגמדים את ששת המיליונים שנספו בשואה ושלפי משנתו ״הביאו זאת על עצמם״.

הראייה הטובה ביותר לגודל הנזק שהצליחו להסב אנשים כמוהו לברית היהודית-שחורה היא במחאות סביב הריגתו של האזרח האפרו-אמריקאי ג׳ורג׳ פלויד על ידי שוטר לבן בשנת 2020 וגל המחאות שהובילה תנועת Black Lives Matter. במקום שהיהודים יהיו בעלי ברית טבעיים במאבק, שהרי הם מזדהים באופן כמעט מלא עם ערכיו, לא רק שהם לא נכללו בו, אלא שהם הודרו ממנו בכוונת מכוון. כדי שלא יהיה כל צל של ספק שהיהודים האמריקאים, שרובם המוחלט מגדירים את עצמם ציונים, לא רצויים במאבק זה, דאגה תנועת Black Lives Matter לחתום על אמנת החרם על ישראל של תנועת ה-BDS.

יתרה מכך, התנועה דאגה למסגר כגזענית את האמירה All Lives Matter, שהגיעה בתגובה, בין השאר, לתקריות אנטישמיות, מה שהזיק ובודד את הקהילה היהודית עוד יותר.

בשנים האחרונות מגמה חדשה יצרה מעין ספיח לאנטישמיות השחורה והיא האנטישמיות החוליגנית. סוג אנטישמיות זה, בניגוד לסוגים האחרים שנידונו במאמר זה, היא לא תולדה של אידיאולוגיה מסודרת ובעלת שורשים עמוקים, אלא מתבטאת במעשים קטנים ותכופים. במסגרתה, בשכונות מוחלשות כמו איזורים מסוימים בברוקלין, ניו יורק, בהם חיו במשך עשרות שנים יהודים חרדים ואוכלוסייה אפרו-אמריקאית, נערים ונערות מבצעים מעשים נתעבים שעלולים בטעות להיחשב כחסרי משמעות.

אותם נערים ונערות הופכים את שכניהם החרדים והחרדיות למטרות להתעללות חולנית בדמות הפלת שביס או מגבעת מראשם של עוברי אורח, ואף מכים אותם על לא עוול בכפם, רק משום שהם בעלי חזות יהודית. אירועים מסוג זה נצפו בתקופה מסוימת כמעט מדי יום בניו יורק וגרמו לתחושת חוסר ביטחון קיצוני בשכונות מסוימות ולהקמתם של ארגוני שמירה קהילתיים.

האנטישמיות האסלאמית

אחד ממובילי האנטישמיות השחורה היום הוא לואיס פרחאן, המשלב אותה עם זן נוסף של אנטישמיות, האנטישמיות האסלאמית. פרחאן הוא מנהיגה של Nation of Islam, אומת האסלאם, ארגון אמריקאי קיצוני. גם פרחאן, כמו מלקולם אקס, אימץ רטוריקה של אנטישמיות לבנה, כינה את היהודים ״טרמיטים״ ואף הביע את הערצתו לצורר היהודים הגדול בעת המודרנית כשאמר שהיטלר היה ״אדם גדול״.

אלה לא אמירות חד פעמיות או כאלה שנאמרו בלהט הרגע, ככל שתירוץ כזה יכול להצדיק אמירות נתעבות כאלה. משנתו של פרחאן ושל ארגונו היא שהיהודים שולטים בתקשורת, בפוליטיקה ובכלכלה המערבית. פרחאן מסוכן לא רק בשל השפעתו על החברים בארגונו, אלא משום שהוא מקיים קשרים קרובים ביותר עם נבחרי ציבור אמריקאים. הוא הגן על חברת הקונגרס הקיצונית אילהאן עומאר כשזו הסתבכה באמירות אנטישמיות וחברת הקונגרס הפלסטינית-אמריקאית ראשידה טלאיב כתבה מאמר דעה עבור אומת האסלאם. לצידן, גם הפעילה החברתית האנטי-ישראלית לינדה סרסור, נחשבת מקורבת לפרחאן ואף סירבה לגנות אמירות גזעניות ואנטישמיות שלו.

פרחאן אמנם מסווה את עמדותיו האנטישמיות במעטה של אינטלקטואליזם ותחת מעמדו כמנהיג קהילתי נערץ, אבל הן לא שונות מאלה של מהגרים מוסלמים במדינות רבות, כפי שניכר במדינות רבות באירופה. אותם מהגרים, המגיעים ממדינות בעלות רוב מוסלמי, מביאים איתם אל המערב אידיאולוגיה דתית פונדמנטליסטית הרואה ביהודים באשר הם את האויב.

הבעיה לא מתחילה ונגמרת בפעילים אנטישמיים נמרצים ככל שיהיו כמו פרחאן וסרסור, ואפילו לא בפוליטיקאיות קיצוניות כמו עומאר וטלאיב, היא מתודלקת גם על ידי גורמים מדינתיים זרים למערב. שוק ההשכלה והאקדמיה החופשית בארצות הברית הוא כמו פרצה הקוראת לגנב. בשנים 2014-2019, זרמו לאוניברסיטאות במדינה יותר מחמישים מיליארד דולרים, וזאת בנוסף לשלוש עשרה מיליארד דולרים שאינם מדווחים שזרמו למוסדות ההשכלה הגבוהה האמריקאיים בשנים האחרונות. סכומים כמעט דמיוניים אלה לא מגיעים רק ממדינות החולקות תפיסות עולם וערכים ליברליים משותפים עם ארצות הברית, ובהחלט לא רק ממדינות מערביות.

קטאר היא כמובן אחת מהתורמות המשמעותיות ובשנים 2014-2019 היא תרמה כ-2.7 מיליארד דולר לאותם מוסדות. סכומים אלה לא ניתנים מטוב ליבם של הקטארים או במרדף אחר חופש ביטוי וקידמה מדעית, אלא גם כדי לקנות, פשוטו כמשמעו אחיזה והשפעה על המוסדות מהחשובים ביותר במערב, בהם מתחנכים הדורות הבאים של מנהיגי ומנהיגות העולם החופשי.

שש אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות קיבלו מעניקים נדיבים מאוד מקטר כדי להקים שלוחות שלהן בקריית ההשכלה בדוחה, בירת קטאר, אך למענקים אלה הוצמד גם תג מחיר משמעותי שמעמיד בספק את יכולתן של אותן אוניברסיטאות לשמור על יושרתן האקדמית. כך למשל, הגעתו של מרצה מאוניברסיטת ניו יורק (NYU) לביקור בשלוחת האוניברסיטה במדינה נחסמה מכיוון שבעבר העביר ביקורת על מדיניותה והתנהלותה של קטאר.

כאשר בשלוחה של אוניברסיטה מובילה אחרת רצו הסטודנטים לקיים דיון על המגדר של אלוהים, האירוע בוטל בטענה שהנושא פוגע ומעליב את האסלאם. גם אם הבחירה בנושא זה יכולה לגרום להרמת גבה, אין ספק שעצם מניעתו על ידי המניעה המארחת היא פגיעה בחופש האקדמי ובשיקול הדעת של המוסד.

בעיה נוספת עם השלוחות הללו במדינות שאינן דמוקרטיות-ליברליות היא בסטודנטים שלומדים בהן – הזרים והמקומיים כאחד. לסטודנטים הזרים, שבמקרים רבים מגיעים עם מטען אנטישמי או אנטי-ישראלי מובהק, יהיה קל יותר לנסוע ללמוד במוסדות האם במערב, והם יביאו איתם את עמדותיהם הבעייתיות איתם. הסטודנטים המערביים באותן שלוחות מושפעים גם הם מעמדות אנטי-ישראליות שכאלה. 

השפעתה של קטאר ודומיה מחלחלת למערב גם בדרכים ישירות. כמאמר הפתגם השחוק, בעל המאה הוא בעל הדעה. קטאר ומדינות לא ליברליות אחרות תורמות סכומי עתק למימון מרכזים ותקנים של מרצים בעלי קביעות. אותם מרכזים ומרצים מושפעים בדרכים שונות מקו האידיאולוגי של המממן, מה שמטה את חומרי הלימוד ואת המסרים המועברים בכיתה נגד ישראל ואף מקדם אנטישמיות של ממש.

מחקר שבוצע בנושא מצא שבמוסדות הנהנים מתמיכה של מדינות מזרח תיכוניות שיעור התקריות האנטישמיות עלה בכ-300%.

אנטישמיות אקדמית

האנטישמיות הלבנה, השחורה והאסלאמית הן לא דבר חדש. אמנם עד לאחרונה המערב התמודד רק עם חלק מהתופעות הללו, אבל ברמה הגלובלית, הן תופעות מוכרות, איתם התמודדו ברמות שונות של הצלחה, לרוב בהצלחה מועטה מאוד. אחד האתגרים המשמעותיים לישראל טמון בסוג חדש יותר של אנטישמיות – האנטישמיות האקדמית.

האנטישמיים הללו לא מסתובבים עם לפידים בוערים במרכזי הערים, לא מקיימים עצרות ענק, לא משבחים את היטלר בגלוי והם לא חוליגנים המסתובבים ברחובות תוך הכאת והשפלת עוברי אורח יהודים. במקום זאת, הם קמים בבוקר, לובשים חליפה ועניבה, נכנסים לכיתות הלימוד של המוסדות הטובים במערב, מטיפים את משנתם הרעילה לקהל שבוי צעיר וגורפים משכורת נאה בסוף החודש. הם כותבים טורי דעה מלומדים ומאמרים אקדמיים מתפלפלים, יושבים בישיבות הפקולטה ומרעילים את מוחם הצעיר והרך של ילדים שאך זה מלאו להם שמונה עשרה.

אסור לטעות בסוג אנטישמיות זה. ידיהם אמנם נקיות, לפחות מבחינה פיזית, אך הם אלה שמניחים את התשתית האידיאולוגית לשנאת ישראל ולשנאת יהודים. תוך הסתמכות על תיאוריות אקדמיות של פוסט-קולוניאליזם, הם מפרקים בהדרגה את זכות קיומה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית. גם במעשים אותם המרצים מנרמלים את האפליה נגד סטודנטים יהודים וישראלים כאשר במקרים מסוימים הם לא מאפשרים הבעת דעות מסוימות בכיתה ואפילו שוללים מסטודנטים ציונים את הזכות להתבטא בכיתה.

אותם סטודנטים, מפחדים, לעתים בצדק רב, שאותם המרצים יתנקמו בהם בציונים, כפי שהתוודעתי ממספר רב של פניות שקיבלתי כנשיאת ״סטודנטים תומכי ישראל״ באוניברסיטת קולומביה. רבים מאותם המרצים נהנים מקביעות שמשמעה שהם יכולים להגיד כמעט כל מה שירצו בין כותלי הכיתה ומחוץ לה, והאוניברסיטה לא תוכל להעניש אותם בצורה משמעותית או לפטרם.

לכן, מרצים כמו ג׳וזף מסד מרשים לעצמם להגיד ימים בודדים אחרים טבח ה-7.10 שזה היה ״מחזה מדהים״ ואמירות דומות, שבכל מקרה אחר שאינו נוגע לישראל היו נחשבות בלתי מתקבלות על הדעת. תפקידם של אקדמאים אלו הוא ליצור את הלגיטימציה הרעיונית לשלילת קיומה של ישראל ותפקידם של הסטודנטים שלהם לפעול למימוש חזון זה באמצעות העברת החלטות חרם על ישראל, קיום הפגנות הקוראות ״מהנהר אל הים פלסטין תשוחרר״ ו״אנחנו לא רוצים שתי מדינות, אנחנו רוצים את 48״ (באנגלית, כמובן, האנטישמיות מתחרזת יותר).

עדות ליעילותו הקטלנית של סוג אנטישמיות היא הרצח של ירון לישנסקי ושרה מילגרם, שני עובדי השגרירות הישראלית בוושינגטון הבירה. הרוצח, אליאס רודריגז, שצעק בעת מעצרו ״עשיתי את זה למען פלסטין״, הוא לא הטיפוס שהיה נחשד באופן מיידי בביצוע פשע כזה. הוא אינו מוסלמי ואינו גזען לבן, אפילו לא מרקע מזרח תיכוני. הוא אדם בן שלושים ואחת, בוגר אוניברסיטת אילינוי בשיקגו, שאחרי ה-7.10 התקיימו בה הפגנות נגד ישראל ואף נידונה בה הצעת חרם על ישראל.

את ההקצנה האנטי-ישראלית שלו הוא לא קיבל במסגד או בפעילות של ה-KKK, אלא בארגוני צעירים סוציאליסטים וקומוניסטיים השואבים השראה מאותן תיאוריות אקדמיות רדיקליות. בגיל צעיר זה הוא כבר הספיק להקצין כל כך עד שהחליט שאין לו ברירה מלבד לירות בשני אנשים תמימים שכל חטאם הוא שהם קשורים לישראל. את יעדיו הוא בחר לא על ידי מעקב אחר אישים ישראלים ספציפיים, אלא באופן מקרי באמצעות ירי באירוע שהתקיים במוזיאון היהודי בוושינגטון, מה שממחיש את הקשר ההדוק בין אנטי-ישראליות לאנטישמיות.

באקלים הפוליטי והחברתי במערב, בו סוגים רבים ומגוונים כל כך של אנטישמיות הם עניין שבשגרה כמעט, כל אחד מוצא את סוג האנטישמיות המתאימה לו. אתה לבן מתוסכל? היהודים גונבים לך את המדינה. אתה שחור קיצוני? היהודים גוזלים את הסיפור שלך. אתה בן נוער משועמם? היהודים הם מטרה נוחה. אתה מוסלמי רדיקלי? היהודים הם האויב שלך.

במציאות כזו, חייהם של היהודים במערב הופכים לבטוחים פחות ופחות בכל יום. האשמה לא יכולה ולא צריכה להיות מדינת ישראל ומדיניותה. מי שאחראים על כך הן מדינות המערב שפשוט לא עושות מספיק כדי להגן על היהודים שלהן.

אופיר דיין היא חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומחברת הספר ״אינתיפאדה על ההדסון״ הזמין בחנויות הספרים, באתר ידיעות ספרים ובאתר ויישומון ״עברית״. קוד הנחה זמין למנויי מידה ונמצא באזור האישי באתר.