הפיגוע אתמול בירושלים ממחיש את חוסר התוחלת של דוקטרינת ההרתעה והתגובה. דרושה חזרה ליסודות
הפיגוע הרצחני בשכונת רמות, שבו נרצחו שישה ישראלים חפים מפשע ועשרות אחרים נפצעו, איננו אירוע מבודד. הוא חלק מתבנית קבועה: שיח תגובתי, מדיניות של "ניהול סכסוך", תחזוקת אויב והכלה – בדיוק אותה תפיסה שהתמוטטה באסון 7 באוקטובר. מבעד להצהרות המוכרות – "יהיו השלכות", "נרדוף", "נכתר" "נגיע אל המפגעים ושולחיהם" – מסתתר סירוב עמוק להפנים שהבעיה איננה באירוע הבודד אלא בתפיסת היסוד המנחה אותו, בתכלול של האסטרטגיה של האויב.
אחרי כל פיגוע, המנהיגות חוזרת ומצהירה: "יהיו השלכות קשות". אולם השפה הזו משמרת את הנחת היסוד: תמיד יהיו פיגועים, תמיד נרדוף אחרי מבצעיהם, ותפקידנו הוא להעניש נקודתית. זו אינה שפת הכרעה אלא שפת תגובה, שפה שמבוססת על ניהול מציאות בלתי נסבלת.
בכך ממשיכה ישראל את אותה מדיניות שנקטה בעזה ערב ה 7/10. אז דיברו על "חמאס רוצה שקט", "חמאס רוצה שלטון", "חמאס רוצה משכורות". לכן האכילו אותו במזוודות מזומן, נתנו לו חשמל, דלק והקלות. התוצאה הייתה אסון בקנה מידה שישראל לא ידעה כמותו.
והיום, הדפוס חוזר ביהודה ושומרון. הרשות הפלסטינית – שמחזיקה צבא של עשרות אלפי חמושים (כ 40,000 בקירוב), מצוידים ונכונים להפעלה אורגנית לפי פקודה ומנציחה הסתה שיטתית אנטישמית ואנטי ישראלית, בעידוד העולם – מטופחת בידי ישראל. היא מקבלת לגיטימציה בינלאומית, סיוע כלכלי ותיאום ביטחוני, כאילו לא למדנו שהאבסת אויב פנימי אינה מביאה לרגיעה אלא מעודדת את הטבח הבא.
פרצות הגדר – סמל לאשליה
הגדר ביהודה ושומרון היא המשל המובהק ביותר לאבסורד המזוויע המתחולל נגד עיננו. כל אזרח יודע על הפרצות, על השבילים שדרכם מסתננים מדי יום אלפים. גם המערכת הביטחונית יודעת – ובכל זאת מעלימה עין. ההסבר: "מרקם חיים", "כלכלה" שנועדו להבטיח את אותו מוצר: שקט מדומה בקרב האוכלוסייה המקומית. אותו טיעון הושמע בעזה: אם נאפשר שגרה, נקנה שקט. נספק פרנסה ועבודה, נרוויח תושבים מרוצים שלא נגררים לעולמות הטרור אבל השקט היה אשליה, והמחיר – אלפי הרוגים ופצועים בצד שלנו, חלקם הלא מבוטל בסיוע או אף ישירות על ידי אותם שאכלו מהיד שלנו.
פרצות הגדר הן אפוא סמל לאותה קונספציה מתמשכת: עצימת עיניים מול איום מיידי, מתוך אמונה שהניהול עדיף על ההכרעה. משל לאדם שנוטל משכנתא גבוהה מאוד, אך מפתה, על מנת לרכוש מוצר בידיעה ברורה שאין ביכולתו לממן אותו. כאשר מגיע מועד הפירעון והתשלום, המחיר כבד מנשוא והתשלומים הן בריבית קצוצה וכאובה.
עד היום לא הופנמו לקחי ה־7/10, והמדיניות לא שונתה מן היסוד. לא נעשה שידוד מערכות. לא התקבלה החלטה אסטרטגית חדשה. אנחנו ממשיכים באותו ציר – עם אותן מלים ואותה מחשבה.
שנות ה 50 – הכרעה ולא הכלה
כדי להבין את עומק ההידרדרות, כדאי להשוות מצבנו היום לשנות ה-50, בעשור הראשון לאחר קום המדינה. אז, לאחר שגלי פידאיון חדרו ורצחו אזרחים בכל רחבי המדינה, בן גוריון לא אמר "יהיו השלכות" ולא הסתפק באמירות כגון: "נגיע אל המחבלים". הוא הקים את יחידה 101, בפיקודו של אריאל שרון. היחידה לא נועדה לנהל אלא להכריע: לפשוט בעומק, לחסל לא רק מחבלים אלא גם סייעניהם. לשנות את המשוואה.
בפעולת קיביה לדוגמא (1953) פוצצו עשרות בתים והמסר היה ברור: ישראל לא תבליג על רצח יהודים. העולם סער, מועצת הביטחון גינתה, אך המסר הובהר. לאחר מכן באו גם פעולות בעזה, בחוסאן, בחאן יונס ובעוד מקומות בעומק השטח הירדני והמצרי – כולן נועדו להטמיע עקרון: המחיר על דם יהודי גבוה לאין שיעור. ״בעל הבית השתגע״ ודם יהודי איננו הפקר. ישראל מנהלת מדיניות של הכאת האויב בעורפו, באופן דיספרופורציוני בכוונת מכוון. מייבשת צבאית את ביצות הטרור במדינות השכנות ופוגעת פגיעה אנושה וחדה במבצעי הטרור, משלחיהם, המתכננים וגם במעגל התמיכה שסובב אותם.
בן גוריון לא הסתיר את עקרונותיו. הוא טבע את האמירה: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". זוהי לא סיסמה ריקה אלא תפיסה אסטרטגית: לא דעת קהל עולמית תקבע את עתיד ישראל, אלא נחישותה לפעול.
לעומת זאת, בימינו נדמה כי נותרנו בשיח של "מרדפים", "כיתורים" ו"השלכות". ההבדל הוא תהומי: אז – יזמה, הכרעה ושינוי סדרי עולם. היום – תגובה, הכלה וניהול.
לקחי ה־7/10 צריכים להיות ברורים, אך נדמה שהמערכת הפוליטית מתעקשת להתעלם מהם, לא לעבד אותם בצורה הנדרשת ולהמשיך הלאה, משל הדברים יסתדרו מעצמם. מה שנחוץ הוא:
סגירת מוחלטת של פרצות הגדר – לא עוד "פתחים מוכרים וידועים" אלא אטימה מלאה. כל מי שעובר דרך או מעל וכמובן מתחת לגדר –אחת דינו להיירות למוות מאחר שמדובר במחבל מסוכן.
פירוק מנגנוני הרשות הפלסטינית – לא לטפח אויבי בית, אלא לפרקם. בלתי סביר עצם קיומו של גוף מושחת, אנטישמי החורש רעתנו בכל מקום בעולם ושוכן בצדנו, המחזיק צבא שיכול בכל רגע נתון להתהפך עלינו, ואז אנו עלולים חלילה לעמוד בפני 7/10 רב זירתי ועצים פי כמה וכמה.
מבצעי עומק רחבי היקף – לא מרדף נקודתי, אלא מכה מקדימה שמחסלת תשתיות ומנהיגות. כל הזמן ובכל מרחבי השטח
הרס סיטוני של הבנייה הבלתי חוקית במרחב C – החזרת ריבונות בפועל. ובכלל זאת מבצעי רוחב ועומק כל הזמן ובפרט בנקודות החיכוך המתמיד שבין ישובים ישראליים ויישובים פלסטינים.
שינוי השפה המוצהרת והמדוברת – לא עוד "יהיו השלכות" אלא "בוצע", "חוסל", "נעקר".
העתקת משפחת המוצא/חמולה של המפגעים החוצה לכיוון סוריה או לבנון.
סגירת מוסדות החינוך המסיתים, מגיל הגן ועד להשכלה הגבוהה, מהם ובהם חיממו את מנועי הרצח ויצרו את התשתית למעשים המזוויעים
זה איננו עניין של נקמנות. זו שאלת קיום. ההיסטוריה מלמדת: כשהמדינה פעלה בכוח יזום – יצרה הרתעה. כשהיא ניסתה להכיל – שילמה בדם.
הבחירה מונחת לפנינו באופן ברור: להמשיך לנהל את הטרור – עד הפיגוע הבא, ואולי עד לאסון נוסף – או לשוב לתרבות של הכרעה. ההיסטוריה כבר הוכיחה איזו דרך מבטיחה עתיד ואיזו, חלילה, חורבן.
תוסיף גם:
ענישה כלכלית חזקה ברמת כל החמולה על כל מפגע בודד
הדוגמה של שנות החמישים מופרכת. מטרת הפשיטות היתה להדגיש לירדן ומצריים שאם הטרור משטחן ימשך, אז תהיה לכך השלכה על שרידות המשטר. בפועל, זה לא עזר, ורק מבצע סיני הרגיע את פעולות הטרור.
מה שהיה יעיל בטרור של שנות השבעמם מיהודה ושומרון היה גירוש משפחות של מפגעים מעבר לגבול. בגץ עצר אפשרות זאת עם הגרוש של אנשי חמאס ללבנון שבגץ דרש להחזירם.
אבל אתה שוכח כמה דברים: את המשפטיזציה של צה״ל והביטחון – ובתוך כך את בג״ץ, היועמ״שית והפצ״רית – את ארגוני השמאל הרדיקליים שפועלים נגד ישראל מבפנים, את הפוליטיזציה של המוסר והפיכתו לנשק נגד ישראל. הלוואי שאפשר היה לחזור לתקופה של פעולות התגמול – באמת. אבל אלא אם כן תהיה נכונות לצאת למאבק חורמה נגד אותם גורמים שפועלים רק כדי לפגוע בביטחון המדינה – מה שלא יקרה כל עוד אנחנו ממשיכים לדבר על אחדות בכל מחיר, גם אם הגיס החמישי בתוכנו – לא יהיה שינוי לעולם. וזה לפני שאני מגיע בכלל לדבר על הפוליטיזציה של תפיסות הביטחון בתוך המערכת עצמה, כשברור כשמש שהתפיסות הביטחוניות של ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה הושפעו ומושפעות מהתפיסות הפוליטיות השמאלניות שלהם. יחד עם העובדה שעד לפני השבעה באוקטובר, ולמרבה הצער במידה לא מבוטלת גם אחרי, הממשלה פשוט לא יכלה להתווכח עם ראשי המערכת, שדבריהם נתפסו בחלקים נרחבים בציבורי כתורה מסיני, והרי לך מצב שבו, כרגע לפחות, אין ממש סיכוי לשנות את המציאות הזאת. לא כל שכן לחזור למדיניות פעולות התגמול.
אני אחזור ואגיד – אם רוצים שינוי, חייבים להפסיק את ההתנחמדות הזאת של ״אחדות״ כלפי מי שפעל ופועל לפרק את המדינה ואת הצבא ולשרוף אותם על יושביהם כי הם לא מרוצים מתוצאות הבחירות. אם רוצים לשנות את אופי הפעולה הביטחונית של ישראל כלפי הטרור ביו״ש, צריך לעשות את זה על אפם וחמתם של כל הגורמים שנזכרו לעיל ואחרים – המשפטיים, התקשורתיים, הפוליטיים והאזרחיים במימון זר וחתרני בלתי לגיטימי.