ועדת חקירה בראשות שופט – המשך הקונספציה באמצעים אחרים

תמונה הסיום של הסרט האלמותי, 'קזבנלקה' מתרחשת בשדה התעופה. קפטן לואי רנו, מפקד תחנת המשטרה הצרפתי של העיר מטעם משטר וישי, מונע את מאסרו של האמפרי בוגארט, שזה עתה ירה למות במייג'ור שטראסר, קצין הס.ס, שניסה ללכוד את לאזלו, מנהיג המחתרת האנטי-נאצי, ואת אינגמר ברגמן  אישתו (ואהובתו של בוגארט) ומורה לאנשיו, "אספו את החשודים הרגילים." משפט שהפך לאחד המשפטים הבלתי  נשכחים בתולדות הקולנוע. "אני חושב שזו תחילתה של ידידות נפלאה", עונה לו בוגארט ושניהם נעלמים לתוך החשכה.

כאשר מנסים לחקור בדיעבד מחדלים או אסונות, שגרמו למותם של רבים ויצרו טראומה, שהשפיעה על החברה, הכלכלה והבטחון הלאומי של מדינת ישראל, כדוגמת זו של ה-7 אוקטובר, ומנסים להבין מדוע ואיך קרה מה שקרה, הנטיה הרווחת היא להתמקד בחיפוש ״החשודים הרגילים״ האחראיים לאסון. תוך התעלמות מן האפשרות, שהוא אירע בגלל בעיות חמורות, שטואטאו מתחת לשטיח ולא זכו לטיפול לאורך שנים. לדברי מומחה הניהול פרופ' אדיג'ס, מדובר בתופעה אוניברסלית ועל זמנית. הנובעת מכך שהדרך הקלה ביותר לפיתרון בעיות קשות, היתה מאז ומעולם, לגלגל את האשמה על מספר פונקציונרים בולטים בהיררכיה האירגונית. ולטעון שאופיים, התנהגותם הכללית, ובעיקר תפקודם הלקוי, היא שהובילה לקטסטרופה.​​

מדובר  בפתרון קל ומהיר, שנועד לספק רווחה פסיכולוגית, המתבסס על ההנחה המטופשת, שגילוי "האשמים" והענשתם, יבטיחו שהתקלה לא תחזור על עצמה. וחשוב לא פחות, שהוצאת האמת (כביכול) לאור, תרפא את הפצעים הפתוחים, תרגיע את הציבור הזועם ואת התקשורת הנשכנית.

זו כנראה הסיבה העיקרית לכך שוועדות חקירה תמיד מתחילות את עבודתן באיסוף מסמכים, דו"חות, פרוטוקולים, הקלטות וכדומה מן הגופים הרלוונטיים (משרדי ממשלה, צה"ל, שב"כ, מל"ל) מתוך כוונה ללמוד על ״המצב העובדתי״, המשתקף מהנהלים והפרוצדורות בארגון. זאת, כדי לבחון עד כמה ״החשודים הרגילים״ שהם תמיד פונקציונרים מכהנים – אבל אף פעם לא קודמיהם בתפקיד – חרגו מהם. מה שיאפשר לתפוס אותם בקלקלתם.

זאת במקום לבחון שאלות קריטיות כמו: עד כמה הקפדה על הנהלים הללו, המשקפים את הנורמה הנדרשת, יכולה היתה באמת למנוע מן האסון להתרחש. ​​​​​​התמקדות בנהלים לשם חיפוש אשמים, דוחקת לשוליים דיון מעמיק בקונספציה שעל בסיסה המערכת כולה, מגדול ועד קטן פעלה. הקונספציה שהפכה אותה עיוורת לסכנות האמיתיות, הובילה לקבלת החלטות שגויות ולהתארגנות לקויה לקראת האסון ובמהלכו, ואשר שום הקפדה נקודתית על כלל כזה או אחר, יכולה היתה למנוע.

קונספציה ״שהחשודים המידיים״, מגדול ועד קטן, אימצו מקודמיהם. מדוע? או משום שכפירה בה נתפסה כפעולה חתרנית, שתסכן את מעמדם המקצועי ותפגע בקידומם. או שהנסיון לשנותה מן היסוד חייב שינוי סדרי עדיפות לאומיים (למשל חיזוק זרוע היבשה, על חשבון חיל האוויר והמודיעין), השקעת משאבים שנתפסה בזמנה חסרת הגיון (למשל מכשול וביצור 60 הק"מ של קו המגע, תוספת חטיבה מרחבית להגנה, פריסה מחודשת של מפקדות) ועוד.

לא מיותר לציין כי הפיכתו של ביהמ"ש העליון לפוסק אחרון בכל ענין במדינה, ובשל כך בעל תרומה גם להיווצרותה של קונספציה, עלולה לערער את הלגיטימציה לעצם הקמת ועדת החקירה, במתכונת שקבע המחוקק בחוק, בשנת 1968. הרבה קודם שנשיא העליון אהרון ברק פסק שכל פעולה, בכלל זה צבאית למהדרין (!) צריכה להיבחן דרך אמות מידה משפטיות.​

​​​זה היה מישל פוקו שטען, שהרבה יותר נח לאסור אנשים בגלל גניבת כיכר לחם מחנות מכולת, מאשר לשאול איך הגענו למצב, שאנשים צריכים בכלל לגנוב לחם. הלהיטות לחפש שעירים לעזאזל באמצעות ועדות חקירה, ובכך לסגור ענין, מאפשרת ״לפתור״  בעיה קשה שהתעוררה, בלי לאיים על כל אלו שגרמו מלכתחילה להיוצרותה. משול הדבר למי שמבקש לחסוך את הכאבים וההוצאות הכרוכים בטיפול שורש באמצעות סתימה זמנית. בדומה לטיפול שורש דנטלי, גם התמודדות עם בעיות עמוקות היא ענין מאוד לא נעים: היא חושפת כשלים מערכתיים שהתפתחו לאורך שנים, בצמרת המדינית, הבטחונית והמשפטית במדינה, כתוצאה מפרשנות מוטת אידאולוגיה של המציאות, ומיהירות.

כרוניקה של ועדות כושלות

​בקיצור, כאשר נכנסים ברצינות לעובי הקורה, מגלים גורמים רבים שהופכים את ״החשודים המיידים״ לקורבנות – לא פחות מאשר לאשמים. העובדה שזה אף פעם לא קרה אצלנו בפועל, גם מסבירה אולי, למה אף אחת מועדות החקירה ״החשובות״ שהוקמו במדינת ישראל, מועדת אגרנט ועד לועדת וינוגרד, לא מילאה את יעודה, והצליחה למנוע את האסונות שלשמם היא הוקמה.

נזכיר, ועדת אגרנט שחקרה את הכשלים  שהובילו להפתעת יוה"כ ב-1973, השקיעה את עיקר מאמציה (97% מהדו"ח הסופי) בניתוח מהלכי המלחמה בדרום ובצפון, מתוך כוונה לספק בסיס משפטי־חקירתי שיאפשר לייחס אחריות אישית (!) לנחקרים. רק עשרות עמודים  מתוך 1974 עמודי הדו"ח, הוקדשו להמלצות צופות פני עתיד, כאלה שימנעו ממעריכים וקברניטים לשקוע שוב בקונספציה. את התוצאה ראינו ב-7 אוקטובר. ​​

ועדת אור, בראשות השופט תיאודור אור, שהוקמה אחרי אירועי אוקטובר 2000, בעקבות היענות ערביי ישראל לקריאת ערפאת להצטרף לאינתיפדה השניה שיזם, השקיעה את מירב מרצה ו-50% מהדו"ח, בנסיון לשחזר את השתלשלות העניינים, ואת אחריות המעורבים. רבע נוסף התמקד ״בחשודים הרגילים״. בדגש על קציני משטרה ופוליטיקאים ישראלים. הרבע אחרון כלל המלצות לתיקון, שנועדו לצמצם את האפליה של המגזר הערבי, שדירבנה לדעת חברי הועדה את הפורעים. ממשלת שרון אימצה את ההמלצות ואף הוסיפה עליהן. מה שלא מנע את התפרצות המהומות בערים המעורבות בישראל, בעקבות מבצע 'שומר חומות'.

אחרון בהקשר זה, ועדת וינוגרד, שהוקמה על מנת לברר את התנהלות הדרג המדיני והצבאי במלחמת לבנון השניה, הפיקה דוח הנעדר מסקנות אישיות, ועם זאת 50% ממנו עוסק בשיחזור אירועים, על בסיס עדויות וראיות, שנאספו על פי נוהל דיני הראיות הנוהג בבתי משפט, שתכליתו ביסוס אחריות אישית.

הועדה העבירה ביקורת חריפה על תפקוד כוחות היבשה של צה"ל, והמליצה על: שיפור מערכת היחסים בין הקבינט לצה"ל, ייעול תהליכי קבלת ההחלטות והתרבות הארגונית בצבא. עוד הדגישה הועדה, שהכרח לשפר את הכשירות, הכוננות ואת יכולת התמרון של המערך הלוחם. אך בשבע עשרה השנים שחלפו מאז פרסום הדו"ח מעט מדי נעשה בכיוון, אם בכלל. גם זעקותיו החוזרות ונשנות של האלוף בריק מעל כל במה אפשרית, נפלו על אוזניים אטומות. את התוצאה ראינו ב-48 השעות הראשונות של ה-7 אוקטובר.

השאלה היא למה זה קורה ? וההסבר הוא שאי אפשר למנוע קונספציות, או לפתור בעיות מורכבות באמצעות מיקוד חוץ. כל מי שמילא תפקיד משמעותי במערכת גדולה, ועבד עם יועצים חיצונים, יודע, שעל מנת לפתור בעיות, הכרח שכל הדרגים בארגון, ישתפו פעולה, ויעמידו את  טובת הארגון לפני טובתם הם. מדובר על תנאי, שבלעדיו לא ניתן לסגור את הפער בין מצוי לרצוי. אלא שמתודולוגיית העבודה של ועדת חקירה, אינה מאפשרת זאת. היא מציבה את הגופים הנחקרים ואת בעלי התפקידים בהם, זה כנגד זה כחשודים. מה שגורם לכך שכל אחד מהם מנסה לגלגל את האחריות על זולתו, ולהרחיק את עצמו מהגיליוטינה. התוצאה היא לא אמת, לא צדק ולא פתרון בעיות.

פילוסופים של המוסר עורכים אבחנה בין מוסר של אחריות, שבו ״החשודים הרגילים״ מודעים לחלקם בכישלון, ומשתפים פעולה על מנת למנוע את התרחשותו בעתיד, לבין מוסר של הישרדות. שבו כל אחד מהם פועל כדי להימנע מנזק אישי, תוך הסתרת מידע, גלגול אחריות וגישה של ״אחריי המבול״.

לא לוועדות שיפוטיות

​​הרכב ועדות החקירה גם מסביר במידה רבה מדוע זה קורה. לשופטים או למשפטנים יש תמיד רוב בועדת חקירה, והם הנותנים בה את הטון. ועדת אגרנט למשל מנתה חמישה חברים, מתוכם שלושה שופטים. בועדת כהן שחקרה את סברה ושתילה, שניים מתוך שלושת  חברי הועדה, היו שופטים, כך גם בועדת אור. ועדת וינוגרד מנתה 5 חברים מתוכם 3 שופטים ומשפטנים. כאשר עוברים על הפרוטוקולים והדוחות, מתברר מה מועטה היתה תרומת יתר חברי הועדות, ביניהם אנשי אקדמיה ואלופים במילואים, להחלטות שהתקבלו. כל קצין בכיר, ששימש כאחד מ-״שופטי הצד״ לצד שופט מקצועי בבית דין צבאי, מכיר את המושג ״עציץ״. מושג המדבר בעד עצמו.

שופטים אינם מוכשרים לפתור בעיות, אלא לכל היותר לגלות אשמים, ולהעניש אותם, אחר שנתפסו בקלקלתם. אילו ידעו לפתור בעיות לא היו לנו כנראה פושעים. יותר מזה, שופטים אינם יכולים לשפוט על פי תחושת הצדק שלהם, אלא על פי החוק ובהתאם לכללים משפטיים נוקשים. היום די ברור, שוועדות החקירה מאגרנט ואילך, לא עשו צדק, כשהטילו אחריות על אחדים ופטרו אחרים, וגם לא סייעו למנוע את הקטסטרופות שלשמן הוקמו.

אלו הקוראים היום להקים ועדת חקירה ממלכתית, ברשות שופט עליון, פחות מעונינים להבין איך התרחש אסון ה-7 לאוקטובר, ומה צריך לעשות על מנת למנוע אותו בעתיד. אלא בעיקר להושיב את ״החשודים הרגילים״ על ספסל הנאשמים, ולצלוב אותם להנאתם בכיכר העיר.​​

אז מה אפשר לעשות? יש להקים ועדת חקירה אמיתית, שתהיה מקובלת על  רוב הציבור.  שתבחן את התנהלות הממשלות, ועדות חוצ"ב, צה"ל, אמ"ן, שב"כ, המוסד, המל"ל, ומערכת המשפט – מקבלת ההחלטה על ההתנתקות ביוני 2004 ועד ל-7 באוקטובר 2023. שתבדוק עד כמה ההחלטות שהתקבלו, והאופן שבו הן יושמו בשטח, הותאמו למציאות המשתנה מעבר לגבול. לשם כך יהיה צורך להעניק לכל הפונקציונרים דלעיל, הגנה גורפת מפני העמדה לדין, כדי שיוכלו לספר אמת.

אם מה שחשוב באמת, הוא להבין איך נפלנו שוב בפח הקונספציה, צריך להניח בצד את רגשות האכזבה, הכעס, והנקם הצפים בנו, ועל מראית העין של עשיית צדק עם ״החשודים הרגילים״, ולהתמקד הפעם רק באמת. זה לא יהיה פשוט. כפי טוען הסופר אהוד בן עזר ״האמת כואבת, השקר מרגיע״.  

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בין  זרועית בצה"ל.