תכנית ה״אמירויות הפלסטיניות״ – אסון מדיני בהתהוות

ללא ספק, מרשם "שתי המדינות" הוא רעיון גרוע למדי. אדרבה, המאמץ האדיר שהושקע במשך עשרות שנות ביישמו היסב אך טראומה וטרגדיה. אין בכוונתי לערוך כאן רשימה ממצה של הנזקים ההרסניים שאותם היסבו מאמצי היישום של עיקרון "שתי המדינות" ואת ההרס וההרג, שהניסיונות הכושלים למימושו גרמו בעשרות השנים האחרונות.

אולם, ככל שההשלכות החמורות של רעיון העוועים של שתי מדינות הפכו נהירים יותר, איתור חלופות הפך לחיוני ודחוף יותר. יחד עם זאת, ועל אף החשיבות והדחיפות, עדיין יש לנהוג בתבונה ובשיקול דעת.

אחרי ככלות בכל, על אף המגרעות החמורות הטמונות ברעיון "שתי המדינות", אין פירוש הדבר שכל הצעה שאינה "שתי מדינות" הינה בהכרח עדיפה עליה. אדרבא, חלק מהן עלולות להיות אף גרועות ממנה—במיוחד כשמדובר בתקופות זמן מעבר לעתיד המיידי.

דוגמא למעין "חלופה" כזו, היא זו המכונה "תוכנית האמירויות הפלסטיניות", הכרוכה בהענקת שלטון עצמי (שטיבו והיקפו עדיין לוטים בערפל) לראשי החמולות הדומיננטיות ב-7-8 איזורים אורבניים ביהודה ושומרון וברצועת עזה.

אמנם, היא קודמה בכישרון ובהתמדה ראויים לציון ע"י אדריכליה ולאחרונה, זכתה לפרסום בולט במאמר ב'וול סטריט ג'ורנל', בו הועלתה האפשרות ליישומו תחילה באיזור חברון.

רשימת המגרעות המסוכנות

יש אמנם מגזרים בציבור הישראלי, שעבורו לרעיון ה"אמירויות" יש משיכה מסוימת — אם כי שטחית. ואולם, בחינה מעמיקה יותר תחשוף פגמים קשים רבים עמם יש להתמודד טרם ניתן לקדם את התוכנית ברצינות ובאחריות .

לדוגמה:

מה יהיה אורכם של הגבולות (קווי המגע) בין ישראל הריבונית לבין המובלעות הזעירות, האוטונומיות כביכול ( ה"אמירויות")? בהתאם לתצורתן המדויקת, הגבולות המפותלים האלה, שאורכם יכול להגיע עד ל-1000 ק"מ, יהיו כמעט בלתי ניתנים לסימון ולשמירה אפקטיבית. כמובן, אם לא ניתן לסמן ולאבטח את תחום הריבונות הישראלית, הדבר יסכן באופן מכריע את עצם הריבונות עצמה.

זאת ועוד. האם יורשו תושבי ה"אמירויות" להיכנס לישראל הריבונית עצמה? האם יוכלו לבלות בחופי ישראל ולערוך קניות בקניונים בערי ישראל?

אם כן, כיצד תובטח חזרתם ל"אמיראט" שלהם? אם לא, ה"אמירויות" ייתפסו כבתי מאסר, בעלי צפיפות הולכת וגוברת —כך, שאף אם מדינת ישראל תכנה אותן בלשון מצוחצחת "אמירויות", אחרים יכנו אותן "ערבסטאנים" או בנטוסטאנים ערביים, שהיוו את תמציתן של משטר האפרטהייד ששרר בתקופת שלטון הלבנים בדרום אפריקה.

ומה אם "האמיר" (ראש החמולה) הקואופרטיבי המקורי יוחלף או יודח (בין אם בכוח הזרוע ובין אם לאו) על ידי יורש יותר לוחמני? כיצד אמורה ישראל לנהוג אם יקום משטר, עוין יותר, ששוכן צמוד ממש למרכזי הערים ולאיזורי התעשייה העיקריים שלה?

כמו כן, כיצד תתמודד ישראל עם תופעות חוצות גבולות כגון זרימות שפכים בלתי מטוהרים, פסולת תעשיית רעילה, זיהום מי שתייה מפעילות חקלאית (נגר שמכיל דשן וחומרי הדברה), זיהום מי תהום מאתרי אשפה בלתי–אטומים, חומרים מסרטנים בעשן ממפעלים רבים לייצור פחם הפזורים בקרבת הגבול.

יש לזכור שמרבית האיזורים, הנועדים ל"אמירויות" יהיו בשטחים הררים גבוהים. על כן, כל גורמי הזיהום המוזכרים יזרמו במורד אותם הרים אל השטחים המישוריים הנמוכים בתוך ישראל הריבונית.

כיצד, אם כן, יובטח טיפול יעיל במפגעים כגון כלבת, ביצוע חיסונים, בקרה ומניעת הפצה של מחלות מדבקות ועוד.

כך גם לגבי חינוך, תחום שכנראה שיישאר באחריות המנהל המקומי של ה“אמירויות“. הרי, בהינתן ההסכמה הרחבה לגבי הצורך בדה–רדיקליזציה של החברה הפלשתינית, עולות מספר שאלות מטרידות למדי , כגון מי ינסח ויאשר את תוכניות הלימודים עבור בתי הספר ומוסדות השכלה אחרים? יתרה מזו, מי יוודא ויאכוף את יישומן—וכיצד הדבר יתבצע?

אחרי ככלות הכל, ללא נוכחות בתוך תחומי ה"אמירויות" עצמם של גורם חיצוני בעל יכולת אכיפה ממשית וסמכות מחייבת, אין כל דרך עבור ישראל להבטיח בקרה נאותה על מערכת החינוך, ביקורת על התכנים המועברים לתלמידים/סטודנטים, או יכולת לחסום הפצת דברי שטנה והסתה.

למעשה, ללא גוף סמכותי וחודרני מעין זה, לישראל לא תהיה יכולת כלשהי להתמודד כיאות עם רשימת גורמי הסיכון שהועלו כאן. לעומת זאת אם ישראל אכן תשמור לעצמה סמכויות פיקוח ואכיפה כה נרחבות, הדבר ירוקן מתוכן כל הסדר לאוטונומיה מהותית לאותן ”אמירויות".

כל הבעיות שנמנו כאן קיימות גם במתכונת הנוכחית של ״שתי מדינות״, וזו הבעיה: לתכנית ה״אמירויות״ יהיו אותן מגרעות שיש לתכנית אוסלו, ואז מה הועילו חכמים?

סמנטיקה מפותלת ומטעה

למעט קיום דמיון סמנטי מאולץ ומטעה, אין מן המשותף כמעט בין ה"אמירויות" המוצעים ב"פלשתין" לבין האמירויות במפרץ.

למרות שיתכן וקיימים סממנים כלשהם של שבטיות בחברה הפלשתינית, הם אינם חסונים או איתנים מספיק להוות מסד יציב עבור מבנים פוליטיים מרחיקי–לכת — כפי שמוכיח הניסיון העגום עם "אגודת הכפרים", רעיון שהתבסס אף הוא על קיום מבנה החמולות ושהסתיים בכישלון צורב. למעשה, נראה כי קיימת מידה מטרידה למדי של חפיפה בין הרעיון הכושל של "אגודת הכפרים" לבין היוזמה הפגומה לא פחות של ה"אמירויות" הפלשתיניים.

קיימים הבדלים רבים בין האמירויות במפרץ, לבין ה"אמירויות" המוצעים ב"פלשתין". על אף שאלו במפרץ הינן מדינות בעלות שטח מצומצם למדי (כאשר האיגוד ה-UAE כולו נמצא במקום ה-124 בדירוג העולמי לפי היקף גיאוגרפי), הן אינן —בדומה לאלו הנועדים ל“פלשתין" — נקודות זעירות, מיקרו–מובלעות בעלות רוחב של  כתריסר קילומטרים בקושי (ואולי אף פחות) מוקפות מכל עבר על ידי מדינה ריבונית אחרת. יתרה מזו, במפרץ, האמירויות הינן ישויות בעלות ריבונית מלאה, עם שליטה בלעדית על כוחות הצבא שלהן ועל משאבי הטבע שלהן, המעניקים להן עושר מופלג.

חשוב לציין שהשפע, ששורר במפרץ , הינו תוצר של מאגר עצום של עובדים זרים (מרביתם מארצות עניות למדי) שמהווים כ-90% של סך כוח העבודה ב-UAE.

ברור, אם כן, שאף לא אחד מגורמים האלה — מאגרים רחבי–היקף של אנרגיה ושל כוח עבודה זר — לא תאפיין את ה"אמירויות", שנועדים לקום ב"פלשתין. לפי כך, אין תוקף כלל למסקנה כלשהי לגבי יכולת ההישרדות או היציבות השלטונית שלהן, שמתבססת על אלו שבמפרץ.

אסון פוליטי בהתהוות

המרכיב המזיק ביותר בגישה של ה"אמירויות" הוא שמעניק במובלע, הכשר לקיומה הקבוע של נוכחות ערבית–פלשתינית רבת–היקף ממערב לירדן, וזאת בהתבסס על רצונו הטוב (הארעי?) של ראש חמולה מכהן ועל יכולתו להמשיך ולשמר יציבות לאורך זמן, כל זה  באי מוסלמי זעיר מוקף ים יהודי, שבו הצפיפות והדוחק הולכים ומתגברים.

בכל מקרה, על אף הרציונל הסוציולוגי המתיימר להוות המסד המחשבתי לגישה, תכנית ה"אמירויות" הינה אסון פוליטי בהתהוות. אימוצה כחלופה ל"פתרון שתי המדינות" תהיה איוולת צרופה.

בסופו של דבר, ההנהגה המדינית תיטיב לזכור: לא כל דבר שאינו "שתי–מדינות" הינו בהכרח עדיף עליה. תכנית ה"אמירויות" מהווה דוגמא מובהקת לעובדה מצערת זו.