״אמריקה השנייה״ – פרק מספרו של סגן נשיא ארה״ב ג׳יי. די. ואנס

נולדתי בשלהי קיץ 1984, כמה חודשים בלבד לפני שפאפו הצביע בפעם הראשונה והיחידה בחייו בעבור מועמד רפובליקני – רונלד רייגן. רייגן, שזכה לתמיכה רחבה מצד דמוקרטים מרצועת החלודה כמו פאפו, כבש את הניצחון הגדול ביותר בהיסטוריה הנשיאותית המודרנית. "מעולם לא ממש חיבבתי את רייגן", אמר לי פאפו לימים, "אבל שנאתי את מונדייל הבן זונה הזה". יריבו הדמוקרטי של רייגן, ליברל משכיל מהצפון, היה מנוגד בתכלית לפאפו ההילבילי שלי. למונדייל מעולם לא היה סיכוי, ומשפרש מהבמה הפוליטית, פאפו מעולם לא הצביע שוב נגד "מפלגת האדם העובד" האהובה עליו.

ג'קסון שבמדינת בקנטקי הייתה תמיד בליבי, אבל מידלטאון שבמדינת אוהיו הייתה המקום שבו ביליתי את רוב זמני. במובנים רבים, העיירה שבה נולדתי הייתה כמעט זהה לזו שסבי וסבתי היגרו אליה ארבעים שנים קודם לכן. אוכלוסייתה כמעט לא השתנתה מאז שנות החמישים, כשזרם המוני של מהגרים בכביש ההילבילי האט לכדי טפטוף דל. בית הספר היסודי שלי נבנה בשנות השלושים, לפני שסבי וסבתי עזבו את ג'קסון, ובית הספר התיכון שלי נפתח זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה, זמן רב לפני שסבי וסבתי בכלל נולדו. ארמקו נותרה המעסיקה הגדולה ביותר בעיר, ולמרות סימנים מדאיגים שהופיעו באופק, מידלטאון הצליחה להימנע ממשברים כלכליים חמורים. "ראינו בעצמנו קהילה מצוינת, ברמה של שייקר-הייטס או אפר-ארלינגטון", הסביר לי איש חינוך ותיק שעבד שנים רבות בבתי הספר הציבוריים של מידלטאון, כשהוא משווה את העיירה לפרברים המצליחים ביותר של אוהיו. "כמובן אף אחד מאיתנו לא ידע מה עומד לקרות".

מידלטאון היא אחת הערים הוותיקות באוהיו שקיבלו מעמד רשמי. היא נבנתה במאה התשע-עשרה בזכות קרבתה לנהר המיאמי, שנשפך ישירות לתוך נהר האוהיו. כשהיינו ילדים נהגנו לצחוק על כך שהעיירה שלנו כל כך גנרית שאפילו לא טרחו לתת לה שם אמיתי: היא נמצאת באמצע הדרך בין סינסינטי לדייטון, והיא עיירה, אז הנה אנחנו: מידלטאון, עיירת-האמצע (וזה לא מקרה חריג: כמה קילומטרים ממידלטאון שוכנת העיירה סנטרוויל). מידלטאון גנרית גם בדרכים נוספות. היא ממחישה את הצמיחה הכלכלית של עיירות התעשייה ברצועת החלודה. מבחינה חברתית-כלכלית היא משויכת ברובה למעמד הפועלים. מבחינה גזעית, יש בה בעיקר לבנים ושחורים (האחרונים הם תוצר של הגירה המונית ומקבילה), אך כמעט שאין בה אחרים. מבחינה תרבותית, היא שמרנית מאוד, אם כי שמרנות תרבותית ושמרנות פוליטית אינן תמיד חופפות במידלטאון.

האנשים שגדלתי סביבם אינם שונים בהרבה מתושביה של ג'קסון. העובדה הזאת בלטה במיוחד בארמקו, שהעסיקה אחוז ניכר מאוכלוסיית העיר. למעשה, סביבת העבודה שיקפה לא פעם את העיירות שבאו מהן העובדים בקנטקי. מחבר אחד כתב כי "שלט מעל דלת בין מחלקות במפעל קָבע: 'יוצא ממחוז מורגן, נכנס למחוז וולף'". קנטקי – עד ליריבויות בין מחוזותיה – היגרה גם היא לתוך העיר, יחד עם המהגרים מהאפלצ'ים.

כשהייתי ילד חילקתי את מידלטאון לשלושה אזורים גאוגרפיים בסיסיים. הראשון היה האזור סביב התיכון, שנפתח ב-1969, שנת לימודיו האחרונה של הדוד ג'ימי (גם בשנת 2003 מאמו עדיין קראה לו "בית הספר החדש"). כאן גרו הילדים ה"עשירים". בתים גדולים התערבבו בהרמוניה עם פארקים מטופחים ומתחמי משרדים. אם אבא שלך היה רופא, לא היה כמעט ספק שהוא גר שם, או מחזיק שם מרפאה, או גם וגם.  חלמתי שיום אחד יהיה לי בית במנצ'סטר מנור, שכונה חדשה יחסית במרחק של פחות מקילומטר מהתיכון, שבה אפשר היה לרכוש בית נאה בפחות מחמישית ממחירו של בית סביר בסן-פרנסיסקו. האזור השני היה של הילדים העניים (העניים באמת) שגרו ליד ארמקו, שם גם הבתים הנאים יותר הוסבו ליחידות דיור למשפחות מרובות. רק לאחרונה גיליתי שהשכונה הזאת הייתה למעשה שתי שכונות – שכונתה של הקהילה השחורה ממעמד הפועלים של מידלטאון, ושכונתה של האוכלוסייה הלבנה הענייה ביותר. כאן עמדו גם מתחמי הדיור הציבורי הבודדים של מידלטאון.

ולבסוף היה האזור שבו גרנו אנחנו – כולל ברובו בתים פרטיים, אך גם מחסנים ומפעלים נטושים שנמצאים במרחק הליכה. בדיעבד, איני בטוח אם האזור של ה"עניים באמת" והרחוב שלי היו שונים זה מזה כלל, או שמא אלה היו הבחנות שיצרתי במוחי כדי שלא להודות שאני בעצמי אחד העניים באמת.

מול הבית שלנו שכן פארק מיאמי, שטח עירוני קטן שכלל נדנדה, מגרש טניס, מגרש בייסבול ומגרש כדורסל. בילדותי קווי המגרש היטשטשו מחודש לחודש, והעירייה לא טרחה למלא את הסדקים באספלט או להחליף את הרשתות במגרשי הכדורסל. הייתי עדיין ילד כשמגרש הטניס הפך ללא יותר מגוש בטון מחורר בכתמי עשב. הבנתי שהשכונה שלנו הידרדרה לשפל כששני זוגות אופניים נגנבו בתוך שבוע. במשך שנים, כך סיפרה מאמו, ילדיה השאירו את האופניים שלהם בחצר ללא מנעול ומעולם לא הייתה כל בעיה. כעת, נכדיה התעוררו בבוקר ומצאו מנעולים עבים שנחתכו במספרי מתכת. מאותו רגע פשוט התחלתי ללכת ברגל לכל מקום.

ואז הכל השתנה

מידלטאון כמעט לא השתנתה עד התקופה שבה נולדתי, אך הכתובת על השינוי הממשמש לבוא הופיעה על הקיר סמוך לאחר מכן. לתושבי המקום קל היה שלא לראות זאת, משום שהשינוי התרחש בהדרגה – הוא היה יותר כמו שחיקה מתמשכת ולא כמו מפולת פתאומית. אבל אם יודעים היכן להסתכל, זה נעשה ברור לגמרי. התגובה הנפוצה בפי אלה המבקרים בעיירה מפעם לפעם היא, "אלוהים, מידלטאון לא נראית טוב".

בשנות השמונים, למידלטאון היה מרכז עירוני כמעט אידילי, שתושבי העיר יכלו להתגאות בו: מרכז קניות שוקק, מסעדות שפעלו עוד לפני מלחמת העולם השנייה, וכמה ברים שבהם גברים כמו פאפו היו מתאספים לשתות בקבוק בירה (או הרבה יותר) אחרי יום מפרך במפעל הפלדה. אהבתי מאוד את חנות הקיי-מארט המקומית, ששימשה מוקד משיכה עיקרי במתחם קניות קטן סמוך לאחד הסניפים של דילמנ'ס – רשת מכולות מקומית עם שלושה או ארבעה סניפים. היום המתחם הזה כמעט נטוש: חנות הקיי-מארט עומדת ריקה, ומשפחת דילמן סגרה את החנות ההיא, וגם את סניפיה האחרים. בפעם האחרונה שבדקתי, נותרו שם רק סניף של ארבי'ס, חנות מכולת זולה, ובופה מזון סיני, במקום שבו היה פעם אחד ממרכזי המסחר של מידלטאון. המצב במתחם הקניות הזה לא יוצא דופן. מעטים העסקים במידלטאון שעדיין שורדים, ורבים מהם נסגרו לחלוטין. לפני עשרים שנה היו במידלטאון שני קניונים מקומיים. היום, הפך אחד מהם למגרש חניה, והשני משמש מסלול הליכה לקשישים (אם כי עדיין נותרו בו כמה חנויות).

מרכז העיר מידלטאון הוא כיום לא יותר מאנדרטה לתפארתה של התעשייה האמריקנית. חנויות נטושות עם חלונות שבורים גודשות את ליבו של מרכז העיר, בצומת של שדרת סנטרל והרחוב הראשי. דוכן ההלוואות במשכון של ריצ'י נסגר מזמן, אם כי, למיטב ידיעתי, שלט צהוב-ירוק מכוער עדיין מסמן את המקום שבו ניצב פעם. חנותו של ריצ'י נמצאת לא רחוק מבית מרקחת ישן שבימי תפארתו כלל בר גזוז והגיש משקאות פופולריים לילדים. מעבר לרחוב ניצב מבנה שנראה כמו תיאטרון, עם שלט ענק ומשולש שעליו כתוב "פ  ד " כי חלק מאותיות המילה "פלדה" נשברו ואיש לא טרח להחליף אותן. אם אתם צריכים הלוואה בשוק האפור או חנות שמשלמת במזומן תמורת זהב, מרכז העיר של מידלטאון הוא המקום לחפש אותן.

לא הרחק מהרחוב הראשי גדוש החנויות הריקות והחלונות המוגפים ניצבת אחוזת סוֹרְג. בני משפחת סורג, משפחת תעשיינים חזקה ועשירה שעלתה לגדולה עוד במאה התשע-עשרה, ניהלו מפעל נייר גדול במידלטאון. הם תרמו די כסף כדי ששמם יעטר את בית האופרה המקומי, וסייעו להפוך את מידלטאון לעיר מכובדת מספיק ולמשוך אליה את ארמקו. האחוזה שלהם, בית פאר אדיר, נמצאת ליד מועדון הקאנטרי המקומי, סמל לגאווה עירונית בעבר. למרות יופייה, זוג ממרילנד רכש לאחרונה את האחוזה תמורת 225 אלף דולר בלבד – כמחצית ממחירה של דירה מרובת חדרים בוושינגטון הבירה.

האחוזה ממוקמת ממש על רחובה הראשי של העיר, סמוך לעוד כמה מבתי הפאר ששימשו בעבר את עשירי מידלטאון. רובם הידרדרו והוזנחו. אלה שניצלו מהגורל הזה חולקו למתחמי דירות קטנות והם משמשים את הדלים באביוני מידלטאון. רחוב שפעם היה גאוות העיר נהפך למוקד מפגש לנרקומנים ולסוחרי סמים. היום מוטב שלא ללכת ברחוב הראשי אחרי רדת החשכה.

השינוי הזה הוא תסמין של מציאות כלכלית חדשה: עלייה בסגרגציה במקומות המגורים. מספר הלבנים ממעמד הפועלים שגרים בשכונות עוני גדל והולך. בשנת 1970, רבע מהילדים הלבנים חיו בשכונות שבהן שיעור העוני היה גבוה מעשרה אחוזים. בשנת 2000, עמד כבר הנתון הזה על ארבעים אחוזים. כמעט בטוח שכיום הוא גבוה אף יותר. כפי שמצא מחקר של מכון ברוקינגס משנת 2011: "בהשוואה לשנת 2000, תושבי שכונות עוני קיצוני בשנים 2009-2005  נוטים יותר להיות לבנים, ילידי ארצות הברית, בוגרי תיכון או מכללה, בעלי בתים, ולא מקבלים סיוע ממשלתי". במילים אחרות, שכונות בעייתיות כבר אינן מוגבלות רק לאזורי מצוקה עירוניים – השכונות הקשות התפשטו לפרברים.

קץ הניידות

יש סיבות מורכבות להתפשטותה של התופעה הזו. במשך עשרות שנים מדיניות הדיור הפדרלית עודדה בעלות על בתים, החל מחוק ההשקעה החוזרת לקהילה של ג'ימי קרטרועד ל"חברת הבעלות" של ג'ורג' בוש הבן. אבל במקומות כמו מידלטאון, בעלות על בית כרוכה במחיר חברתי כבד: כשהמשׂרות באזור מסוים נעלמות, הירידה במחירי הבתים לוכדת אנשים בשכונות מסוימות בו. הם אינם יכולים לעבור דירה גם אם הם רוצים, כי ערך הבית שלהם קרס, ובמחיר שיקבלו תמורתו לא יוכלו לקנות דירה סברה באזור אחר. עלויות המעבר גבוהות כל כך, שרבים נשארים במקומם. כמובן, מי שנלכד הם בדרך כלל אלה שיש להם הכי פחות כסף; מי שיכול להרשות לעצמו לעזוב, עוזב.

מנהיגי העיר ניסו לשווא להחיות את מרכז מידלטאון. הדוגמה הידועה ביותר לניסיון הזה נמצאת בסוף שדרת סנטרל, על גדות נהר המיאמי, שפעם היה מקום יפהפה. מסיבות שאיני מצליח להבין, הגאונים במועצת העיר החליטו להפוך את רצועת הנהר המקסימה שלנו ל"אגם מידלטאון" – פרויקט תשתיות שככל הנראה כלל השלכת כמויות אדירות של עפר לנהר, בתקווה שמשהו מעניין יצמח מזה. הפרויקט לא השיג דבר, אבל כעת יש אי מלאכותי בגודל של רחוב עירוני בלב הנהר.

הניסיונות להמציא מחדש את מרכז מידלטאון תמיד נראו לי חסרי תוחלת. אנשים לא עזבו כי במרכז העיר לא היו די אטרקציות תרבותיות ואופנתיות. האטרקציות התרבותיות והאופנתיות עזבו כי לא היו די צרכנים שיתמכו בהן. ומדוע לא היו מספיק צרכנים עם הכנסה טובה? כי לא היו מספיק משרות שיפרנסו אותם. הבעיות של מרכז מידלטאון היו לא יותר מתסמין של כל מה שקרה לתושבי העיירה, ובמיוחד קריסת חשיבותה של"ארמקו-קוואסאקי סטיל".

ארמקו-קוואסאקי סטיל היא תוצאה של מיזוג בשנת 1989 בין ארמקו לבין קוואסקי – אותו תאגיד יפני שמייצר את האופנועים הקטנים והחזקים שכולם מכירים (בתור ילדים כינינו אותם "רקטות מפשעה"). רוב האנשים עדיין פשוט קוראים לחברה "ארמקו" משתי סיבות. ראשונה היא שכמו שמאמו נהגה לומר, "ארמקו בנתה את העיר המחורבנת הזו". והיא לא שיקרה: רבים מהפארקים והמתקנים הציבוריים הטובים בעיר נבנו מכספי ארמקו. עובדי החברה הבכירים ישבו בוועדים של ארגונים מקומיים חשובים, והיא תרמה רבות למימון מערכת החינוך. וחשוב מכול, החברה העסיקה אלפים מתושבי מידלטאון, כמו סבי, והעניקה להם פרנסה מכובדת גם בלי השכלה פורמלית.

ארמקו בנתה את המוניטין שלה בזהירות. "עד שנות החמישים", כותב צ'אד ברי בספרומהגרים דרומיים, גולים צפוניים, "ארבע החברות הגדולות באזור עמק המיאמי – 'פרוקטר אנד גמבל' בסינסינטי, 'צ'מפיון פייפר אנד פייבר' בהמילטון, 'ארמקו סטיל' במידלטאון ו'אן-סי-אר' בדייטון – נהנו מיחסי עבודה שקטים, בין השאר משום שהעדיפו להעסיק משפחה וחברים של עובדים, שהיו בעצמם מהגרים מהדרום. כך למשל, ב'אינלנדקונטיינר', מפעל במידלטאון, היו רשומים 220 עובדים מקנטקי – 117 מהם הגיעו רק ממחוז וולף במדינה". אין ספק שהיחסים בין ההנהלה לעובדים הידרדרו בשנות השמונים, אך הרבה מהאמון שצברה ארמקו (וחברות דומות אחרות) לאורך השנים, נותר בעינו.

הסיבה השנייה לכך שרוב האנשים עדיין קוראים למפעל "ארמקו" היא שקוואסאקי הייתה חברה יפנית, ובעיר מלאה בוותיקי מלחמת העולם השנייה ובני משפחותיהם, זה היה כמעט כאילו הגנרל טוג'ו בכבודו ובעצמו החליט לפתוח מפעל בדרום-מערב אוהיו. אבל ההתנגדות הייתה בעיקר רעש וצלצולים. אפילו פאפו – שפעם נשבע שינשל את ילדיו מהירושה אם יקנו מכונית יפנית – הפסיק להתלונן כמה ימים לאחר שהוכרז המיזוג."למען האמת", אמר לי, "היפנים הם החברים שלנו עכשיו. אם נילחם בעוד מדינה כזאת בעתיד, זאת תהיה סין הארורה".

המיזוג עם קוואסאקי ביטא אמת לא נוחה: בעידן הגלובליזציה תעשיית הייצור האמריקנית הפכה לעסק קשה. אם חברות כמו ארמקו רצו לשרוד, הן היו מוכרחות להתאים את עצמן למציאות החדשה. קוואסאקי העניקה לארמקו את ההזדמנות הזאת, ונראה שללא המיזוג איתה החברה המרכזית של מידלטאון כלל לא הייתה שורדת.

כשהמציאות מכה

כשהיינו ילדים לא היה לנו שמץ של מושג שהעולם השתנה. פאפו פרש רק כמה שנים קודם לכן, החזיק במניות של ארמקו ונהנה מפנסיה נאה. פארק ארמקו עדיין היה המקום היוקרתי ביותר בעיר לבילוי ופנאי, והכניסה אליו הייתה סמל סטטוס: היא העידה על כך שאבא שלך (או סבא שלך) מחזיק במשרה מכובדת. לא עלה בדעתי לרגע שיום אחד ארמקולא תהיה שם – לא תממן מלגות, לא תבנה פארקים ולא תארגן קונצרטים חינם למשפחות.

ובכל זאת, רק מעטים מחבריי שאפו לעבוד שם יום אחד. כשהיינו קטנים היו לנו חלומות כמו לילדים אחרים: להיות אסטרונאוטים, שחקני פוטבול או גיבורים מסרטי פעולה. אני רציתי להיות "מלטף גורים מקצועי", וזה נראה לי הגיוני לגמרי. כשהגענו לכיתה ו' השאיפות שלנו הפכו קצת יותר רציניות – רובנו רצינו להיות וטרינרים, רופאים, מטיפים או אנשי עסקים. אבל איש מאיתנו לא חלם להיות עובד פלדה. אפילו בבית הספר היסודי רוזוולט – שבו, הודות לגאוגרפיה של מידלטאון, רוב ההורים לא היו בעלי תואר אקדמי – אף אחד לא רצה קריירת צווארון כחול ואת ההבטחה שטמנה בחובה לחיי מעמד ביניים מכובדים. לא עלה על דעתנו שעבודה בארמקו תגיע רק לבני המזל שבינינו; פשוט הנחנו שארמקו תמיד תהיה שם.

נראה שגם הילדים של היום מרגישים כך. לפני כמה שנים שוחחתי עם ג'ניפר מקגאפי, מורה בתיכון מידלטאון שעובדת עם נוער בסיכון. "תלמידים רבים פשוט לא מבינים מה קורה שם בחוץ", היא אמרה לי, מנידה בראשה. "יש ילדים שמתכננים להיות שחקני בייסבול אבל לא משחקים אפילו בנבחרת התיכון, כי המאמן היה קצת קשוח איתם. ואז יש אלה שלא מצליחים בלימודים, וכשאתה מנסה לדבר איתם על העתיד שלהם, הם אומרים – 'אה, אני יכול להשיג עבודה בארמקו-קוואסקי, הדוד שלי עובד שם'. נראה שהם פשוט לא מצליחים לקשר בין מצב העיר לבין מחסור העבודות בארמקו-קוואסקי". התגובה הראשונית שלי הייתה: איך יכול להיות שהילדים האלה לא מבינים איך נראה העולם? איך הם לא שמים לב שהעיר שלהם משתנה מול עיניהם? ואז הבנתי: אנחנו לא שמנו לב לכך, אז למה שהם יהיו שונים?

בשביל סבי וסבתי, ארמקו הייתה סמל לגאולה כלכלית – המנוע שהוציא אותם מההרים של קנטקי והביא אותם אל מעמד הביניים האמריקני. סבא שלי אהב את החברה וידע לזהות כל דגם רכב שיוצר מפלדה של ארמקו. גם לאחר שרוב יצרני הרכב האמריקניים עברו לשלדות שאינן מפלדה, פאפו היה עוצר ליד מגרשי מכוניות משומשות בכל פעם שהיה מבחין במכונית ישנה של פורד או שברולט. "את הפלדה הזאת ייצרו בארמקו", הוא היה אומר לי. זה היה אחד הרגעים הבודדים שבהם הוא היה חושף שמץ גאווה כנה.

אבל למרות הגאווה הזו, הוא לא רצה שאעבוד שם. "הדור שלך יתפרנס מהמוח שלו, לא מהידיים שלו", אמר לי פעם. הקריירה היחידה בארמקו שהייתה מקובלת בעיניו הייתה כמהנדס, לא כפועל ריתוך במפעל. נראה שרבים מההורים והסבים במידלטאון חשבו כמוהו: בעיניהם, החלום האמריקני מוכרח להיות בתנופה קדימה. עבודת כפיים הייתה מכובדת, אבל זו הייתה העבודה של הדור שלהם – אנחנו היינו צריכים לעשות משהו אחר. להתקדם משמעותו הייתה לעזוב. וזה דרש ללכת לקולג'.

ובכל זאת, לא הייתה תחושה כאילו אי-הצלחה בהשגת השכלה גבוהה תגרור בושה או תוצאה חמורה כלשהי. המסר הזה מעולם לא נאמר באופן מפורש; המורים לא אמרו לנו שאנחנו טיפשים או עניים מכדי להצליח. ובכל זאת, הוא היה מסביבנו, כמו האוויר שנשמנו: אף אחד מבני המשפחות שלנו לא הלך לקולג', חברים ואחים בוגרים היו מרוצים לגמרי כשנשארו במידלטאון, בלי קשר לאפשרויות הקריירה שלהם, לא הכרנו אף אחד שלמד במוסד יוקרתי מחוץ למדינה, וכולם הכירו לפחות מבוגר צעיר אחד שהיה מובטל או שעבד בעבודה שאינה מספקת.

במידלטאון, 20 אחוזים מהתלמידים שמתחילים את שנתם הראשונה בתיכון הציבורי כלל לא יגיעו לטקס הסיום. רוב התלמידים לא יסיימו תואר אקדמי. כמעט אף אחד לא ילך ללמוד במכללה מחוץ לאוהיו. התלמידים לא מצפים מעצמם להרבה, כי האנשים סביבם לא עושים הרבה. הורים רבים משתפים פעולה עם התופעה הזו. אני לא זוכר שאי פעם ננזפתי בגלל ציון גרוע, עד שמאמו התחילה להתעניין בציונים שלי בתיכון. כשאחותי או אני התקשינו להצליח בבית הספר, הייתי שומע את המבוגרים אומרים דברים כמו "טוב, אולי היא פשוט לא טובה בשברים", או "ג'יי. די תמיד היה יותר ילד של מספרים, אז לא הייתי דואגת לגבי בוחן בלשון".

התחושה הייתה ועודנה שהמצליחים מתחלקים לשני סוגים. לסוג הראשון שייכים בני המזל: הם באים ממשפחות עשירות ומקושרות, וחייהם מסודרים מרגע שנולדו. לסוג השני שייכים אלה שהצליחו על בסיס כישרון טהור: הם נולדו עם מוח מבריק ולא היו יכולים להיכשל גם אם ניסו. מאחר שכמעט אף אחד במידלטאון לא נמצא בקטגוריה הראשונה, אנשים הניחו שכל מי שהצליח פשוט היה חכם מאוד. בעיני התושב הממוצע של מידלטאון, עבודה קשה לא הייתה חשובה כמו כישרון מולד.

זה לא שההורים והמורים מעולם לא דיברו על עבודה קשה. הם גם לא הסתובבו והצהירו בקול רם שהם מצפים שילדיהם ייכשלו. הגישה הזו פיכּתה מתחת לפני השטח, פחות במה שאנשים אמרו ויותר בדרך שבה התנהגו. אחת השכנות שלנו חיה כל חייה על קצבאות רווחה, אבל גם ביקשה מפעם לפעם לשאול את המכונית של סבתא שלי וקיבלה הצעות להמיר תלושי מזון למזומן בתוספת "עמלה", ולכן הייתה מלהגת על חשיבותה של החריצות. "כל כך הרבה אנשים מנצלים את המערכת לרעה, ואנשים עובדים לא מקבלים את העזרה שהם זקוקים לה", היא הייתה אומרת. זו הייתה התמונה שבנתה לעצמה: מרבית האנשים שמקבלים סיוע הם נצלנים חסרי אחריות, אבל היא – אף שלא עבדה אפילו יום בחייה – הייתה יוצאת דופן ברורה מאליה.

אל תקרא לי עצלן

אנשים במקומות כמו מידלטאון מדברים על עבודה קשה כל הזמן. אתם יכולים להסתובב בעיירה שבה שלושים אחוז מהגברים הצעירים עובדים פחות מעשרים שעות בשבוע ולא למצוא אף אחד שמודע לכך שהוא עצלן. במהלך הבחירות הנשיאותיות בשנת 2012, המכון לדת ציבורית (Public Religion Institute), מכון מחקר בעל נטייה שמאלנית, פרסם דו"ח על לבנים ממעמד הפועלים. הדו"ח מצא, בין היתר, שלבנים ממעמד הפועלים עובדים יותר שעות בהשוואה ללבנים בעלי השכלה אקדמית. אולם ניתן להפריך בקלות את הרעיון שלבנים ממעמד הפועלים עובדים יותר שעות. דו"ח המכון לדת ציבורית התבסס על סקרים: ביסודו של דבר, הם פשוט התקשרו לאנשים ושאלו אותם כמה הם חושבים שהם עובדים. הדבר היחיד שהדו"ח הזה מוכיח הוא שהאנשים מדברים על עבודה הרבה יותר משהם באמת עובדים.

מובן שהסיבות לכך שאנשים עניים לא עובדים באותה מידה כמו אחרים הן מורכבות, ויהיה קל מדי לייחס את הבעיה לעצלנות בלבד. יש רבים שעבודה במשרה חלקית היא כל מה שהם יכולים למצוא, כי חברות כמו ארמקו הולכות ונסגרות ולכישורים שלהם אין ביקוש בכלכלה החדשה. אבל לא משנה מהן הסיבות, הרטוריקה של עבודה קשה פשוט לא תואמת את המציאות בשטח. הילדים במידלטאון קולטים את הסתירה הזאת ומתקשים להתמודד איתה.

בכך, כמו בדברים רבים אחרים, המהגרים הסקוטים-אירים דומים לקרוביהם שנותרו מאחור בהולר. בסרט תיעודי של HBO על אנשי ההרים במזרח קנטקי, הפטריארך של משפחה אפלצ'ית גדולה מציג את עצמו תוך שהוא מציב גבולות נוקשים בין עבודה שמתאימה לגברים לעבודה שמתאימה לנשים. בעוד שברור לחלוטין מהי "עבודת נשים" בעיניו, כלל לא ברור איזו עבודה, אם בכלל, מתאימה לו. כנראה שלא עבודה בשכר, שכן האיש הזה מעולם לא החזיק בעבודה כזו בחייו. בסופו של דבר הבן שלו מציג את התמונה המדויקת ביותר של המציאות: "אבא אומר שהוא עבד בחייו. הדבר היחיד שאבא שלי הפעיל הוא התחת המזורגג שלו. למה שלא תהיה ישר לגבי זה, אבא? אבא היה אלכוהוליסט. הוא היה שיכור כל הזמן, הוא לא הביא אוכל הביתה. אימא גידלה את הקטנטנים. אם אימא לא הייתה שם לדאוג לנו, היינו מתים".

לצד הנורמות הסותרות הללו לגבי הערך של עבודה פיזית, הייתה גם בורות עצומה באשר לדרך להגיע לעבודה שאינה פיזית. לא ידענו שבכל רחבי המדינה – ואפילו בעיירה שלנו – ילדים אחרים כבר התחילו להשתתף במרוץ כדי להשיג יתרון בחיים. כשהיינו בכיתה א' היה לנו משחק בוקר יומי: המורה הייתה מכריזה על המספר שנבחר באותו יום, ועוברת בין התלמידים, כל אחד מהם נדרש להכריז על תרגיל חשבוני שמוביל לתוצאה הזאת. אם המספר היומי היה ארבע, למשל, תלמיד אחד היה אומר "שתיים ועוד שתיים" וזוכה בפרס, בדרך כלל סוכרייה קטנה. יום אחד המספר היה שלושים. התלמידים שלפניי עברו על הפתרונות הקלים – "עשרים ותשע ועוד אחת", "עשרים ושמונה ועוד שתיים", "חמש-עשרה ועוד חמש-עשרה". אני הייתי טוב יותר מזה. רציתי להדהים את המורה.

כשהגיע תורי הכרזתי בגאווה: "חמישים פחות עשרים". המורה התלהבה, וקיבלתי שתי סוכריות על כך שניסיתי חיסור, מיומנות שלמדנו רק לפני כמה ימים. כעבור כמה רגעים, בזמן שחייכתי לעצמי בשביעות רצון מגאונותי, תלמיד אחר הכריז: "עשר כפול שלוש". לא היה לי מושג בכלל מה זה אומר. כפול? מי זה הבחור הזה?

המורה הייתה מרוצה עוד יותר, והמתחרה שלי אסף בגאווה שלוש סוכריות במקום שתיים. היא דיברה בקצרה על כפל ושאלה אם מישהו מאיתנו יודע על קיומו. אף אחד מאיתנו לא הרים יד. אני, מצידי, הייתי מרוסק. חזרתי הביתה ופרצתי בבכי. הייתי בטוח שהבורות שלי היא כישלון אופי. פשוט הרגשתי טיפש.

זה לא היה באשמתי שלפני אותו היום, מעולם לא שמעתי את המילה "כפל". זה לא היה משהו שלימדו אותנו בבית הספר, ובמשפחה שלי אף אחד לא ישב לעבוד איתי על בעיות חשבון. אבל בשביל ילד קטן שרצה להצליח בבית הספר, הייתה זו מכת מחץ. במוחי הילדותי, לא הבנתי את ההבדל בין אינטליגנציה לידע, אז פשוט הנחתי שאני אידיוט.

אולי לא ידעתי כפל באותו יום, אבל כשחזרתי הביתה וסיפרתי לפאפו על שברון הלב שלי, הוא הפך אותו לניצחון. למדתי כפל וחילוק עוד לפני ארוחת הערב. במשך השנתיים הבאות, סבא ואני היינו מתאמנים על חישובים מורכבים יותר ויותר אחת לשבוע, והפרס על ביצועים טובים היה גלידה. בכל פעם שלא הצלחתי להבין מושג מסוים, הייתי כועס על עצמי ופורש בתבוסה ובתסכול. אבל אחרי כמה דקות של התבכיינות, פאפו תמיד היה מוכן לחזור ולנסות שוב. אימא מעולם לא הייתה חזקה במתמטיקה, אבל היא לקחה אותי לספרייה הציבורית עוד לפני שידעתי לקרוא, הוציאה לי כרטיס מנוי, הראתה לי איך להשתמש בו, ודאגה שתמיד יהיו ספרי ילדים בבית.

במילים אחרות, למרות כל הלחצים הסביבתיים שהגיעו מהשכונה ומהקהילה שלי, קיבלתי בבית מסר אחר. המסר הזה, כנראה, היה מה שהציל אותי.

זהו פרק מתוך ספרו של סגן נשיא ארה״ב, ג׳יי. די. ואנס, ״אמריקה השניה״ שיצא לאור בעברית בהוצאת סלע מאיר. לרכישה באתר ההוצאה.