התכניות של סינוואר, הטעויות של ישראל והרגע המכריע הנוכחי: הקרב על העיר עזה הוא הקרב האחרון על מורשת סינוואר
נסיון החיסול בקטאר, כמו גם המכות הכבדות שחמאס סופג בימים אלה, לא עירערו לטענת הפרשנים, את דבקותו ברעיונות שהתווה יחיא סינוואר. מה שמדגים את הכח המדהים של רעיונות שממשיכים להשפיע הרבה לאחר שמי שהגה אותם קבור עמוק באדמה. צ'ה גווארה למשל, שנהרג במארב שטמן לו ה-CIA ביער נידח בבוליביה, הפך לימים לגורו של אנרכיסטים. וחולצות טי-שירט עם דיוקנו, נמכרות כל שנה במליוני דולרים לצעירים נלהבים במערב.
בשונה מגווארה, שמת כמעט בעילום שם, יחיא סינוואר, זכה מיד אחר מותו לתהילה כ-'שהיד' בקרב מיליארדי מוסלמים, והרעיונות ששיכלל להבסת צה"ל, במה שהוא קרא לו ״מבול אל אקצה״ הפכו לתורה קדושה בעיני ממשיכיו. המאמר הנוכחי ינסה לברר חמש שאלות הנוגעות לכך, כדלקמן: הראשונה – מה עבר בראש של סינוואר, כשהחליט לצאת למלחמה? השניה – האם הוא באמת האמין שהוא יכול לנצח את צה"ל? השלישית – כיצד עזרנו לו אנו? הרביעית – איך אירגן את חמאס למשימה? והחמישית – מה השתבש בדרך, ומדוע יורשיו ממשיכים עדין לצעוד בה?
נתחיל בשאלה הראשונה: מאז הפך לאיש החזק ברצועה, וביתר שאת מאז שנעשה שליטה בפועל בפברואר 2017, דחף סינוואר להמיר את אסטרטגית ההתשה של קודמיו, שהתבטאה בשיגורי רקטות ונסיונות חטיפת חיילים, בכזו שתוביל לנצחון על מדינת ישראל. כישראלים התקשינו להבין זאת בשעתו, והטלנו כהרגלנו, את ההגיון שלנו על זה של סינוואר, ענין שנרחיב בו בהמשך. ומכל מקום במבט לאחור ברור, שגם כאשר הבנו שהוא הפך את חמאס מארגון טרור לצבא מחץ התקפי, לא האמנו שהוא יעלה על דעתו לצאת למלחמה כוללת נגדנו.
גם כיום, כמעט שנתיים לאחר ה-7 באוקטובר, מעריכים רוב המומחים, שסינוואר העז לעשות זאת מתוך יאוש. משום שסבר שהזמן פועל לרעתו, והוא עלול למצוא את עצמו לא רק מול מכשול יבשתי שמסכל את ניסיונות החדירה שלו, אלא גם מול תותחי לייזר, שיהפכו את הרקטות שלו חסרות תועלת. בקיצור הסברה הרווחת במקומותינו היא שסינוואר נדחף לצאת למלחמת ״אין ברירה״. שהרי בעינינו הישראלים, זה ההגיון היחידי לצאת למלחמה. אלא שההגיון הזה לא פועל לגבי אחרים. מדינות יוצאות למלחמות, בראש ובראשונה ומעל הכל משום שהן מאמינות שהן יכולות לנצח. וסינוואר, החליט שהוא יכול לנצח את מדינת ישראל.
מה שמעביר אותנו לשאלה השניה. כאן חשוב שנפנים, שהפרשנות של סינוואר למושג ״נצחון״, שונה מאוד מהפרשנות הישראלית. בעיני מקבלי ההחלטות הביטחוניים שלנו, ניצחון על חמאס, היה ונותר סילוק איום הטרור המאיים על מדינת ישראל מדרום. למרות שבשל המחירים הכבדים הכרוכים בכך, בחרה ישראל פעם אחר פעם בפשרות בנוסח ״שקט תחת שקט״.
סינוואר מצידו, הגדיר ״ניצחון״ בצורה שונה לחלוטין. כחניך האיסלם הרדיקאלי האמין שניצחון אינו ענין של ״זבנג וגמרנו״. אלא של 'סבר' (صبر) כלומר סבלנות, התמדה, חוסן. היכולת לעמוד על הרגליים בסוף כל סבב לחימה, ולהמשיך להתיש את מדינת ישראל, בלי קשר לכמות ההרוגים, ההרס והסבל הכרוך בכך. לשיטתו כל מערכה, קטנה כגדולה, שבסופה החמאס שרד, קידמה אותו לעבר המטרה הגדולה: חיסול הישות הציונית והחזרתה של ארץ ישראל למעמד של ״דאר אל אסלאם״. זו צוואתו, והתיעוד הכפייתי של מבול אל אקצה, באמצעות עשרות מצלמות גו-פרו נועד לשגר לעולם המוסלמי את המסר שישראל היא נמר של נייר, ואפשר להכריע אותה.
התשובה לשאלה השלישית, כיצד אנחנו עזרנו לסינוואר בתכניתו, נעוצה בפער הבלתי נתפס בין תחושת העצמה המזויפת, שפיעמה בחברה הישראלית, הודות לעליונותה הכלכלית והטכנולוגית שהתבטאה בלווייני ריגול ותקשורת מתקדמים, כיפת ברזל, חץ, כטבמ"ים, נשק מדויק, מערכות ״רואה יורה״ ודומותיהן שהולידו את האשליה שישראל היא מעצמה אזורית. ישראל אולי אינה יכולה למנוע מחמאס לשגר לעברה רקטות, אבל יש בכוחה לגבות ממנו מחיר איום ונורא, ברגע שהיא רק תחליט לעשות זאת. תפיסה זו העניקה לגיטימציה למדיניות של ״שקט יענה בשקט״, והציגה אותה כביטוי לאיפוק מתוך עוצמה.
אלא שלא כך תפס אותנו סינוואר. בעיניו, כמו בעיני נסראללה מורו ורבו, עוצמה לשמה התבטאה מעל לכל בנכונות החברה לספוג אבידות ולסכן חיי חיילים. הניסיון של צה"ל ליתר את הצורך בכך באמצעות טכנולוגיה מתוחכמת, ביטאה בעיניהם חולשה רוחנית. אין דבר מסוכן יותר במזה"ת מהפגנת חולשה. והחלטת הממשלות שלנו, להמנע בכל מחיר מתמרון, שיוביל לכיבוש הרצועה וחיסול שלטון החמאס, נתפס בעיני סינוואר כביטוי לחוסר אונים וחולשה כרונית, שדבקה בצה"ל.
סינוואר הבין במהרה, שהוא קובע את כללי המשחק: ברצותו ישגר רקטות, ובהמשך יחליט מתי, ואיך לסגור ענין, בתנאים הנוחים לו. גם נעשה ברור שכאשר הוא מתחפר בקרב אזרחיו, מתחת ומעל לקרקע, משגר רקטות באמצעות שלט רחוק, ומגביל את צה"ל להפעלת נשק מדויק מן הואויר, על מנת למנוע פגיעה בחפים מפשע, לא ניתן להכניע אותו.
בהיותו דובר עיברית, הוא קרא מן הסתם בעיתונים, על תפיסת ״ההגנה ההורגת״ של רא"ל איזנקוט, ועל ״ההגנה הרב- מימדית״ של אביב כוכבי. וגיחך לעצמו, על התעלמותם מקביעתו המפורסמת של קלאוזביץ, שאפשר למנוע תבוסה באמצעות הגנה יעילה, אבל לעולם אי אפשר לנחול באמצעותה נצחון. ניתן לשער, שגם שאב עידוד מהמחמאות שהפרשנים המובילים בישראל הרעיפו על נתניהו ״המתון״, ״השקול״, ו״הזהיר״, שהעדיף לחרוק שיניים ולשלם לחמאס פרוטקשין באמצעות מזוודות כסף קטארי, כדי להמנע ממלחמות ברירה מדממות.
וכאשר ראש המודיעין שלו מוחמד חמיס דבאבש עידכן אותו שכשירות צה"ל, בדגש על חיל האוויר נפגעה קשות בעקבות קמפיין אי-ההתנדבות של ״אחים לנשק״, הוא לבטח ספק כפיים בהנאה, וחש שדרכו לנצחון סלולה.
התשובה לשאלה הרביעית, כיצד חמאס התארגן למשימה, ידועה לנו כיום. סינוואר קלט שלמרות עליונותה הטכנולוגית, מדינת ישראל סובלת ממודיעין חסר ברמה האסטרטגית, ומתקשה לצפות את כוונותיו ומהלכיו. הפתעה היא תנאי להתקפה מוצלחת, וסינוואר בהשראת נאסראללה, הפך בין השנים 2010-2023 את חמאס, מארגון טרור לצבא התקפי, שמשימתו כיבוש הנגב המערבי. לשם כך הוכפל מספר המגויסים והוקם מטכ"ל, הכולל פיקודים גזרתיים וזרועות תקשוב, מודיעין, ים, אויר, וכוחות מיוחדים.
על מנת להבטיח ניצחון, נבנתה תכנית הונאה משוכללת שכללה יצירת פרובוקציות מתוכננות, דרישות לשיפור המצב הכלכלי, הכנסת פועלים והעברת מסרים מתונים.
חשוב להבהיר סינוואר לא פתח במלחמה על מנת לבלום את הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, או ליצר סדר יום להקמת מדינה פלסטינאית כטענת הפרשנים. מניעת שת"פ סעודי ישראלי היתה ונותרה בעיקרה אינטרס איראני. אבל סינוואר לא תיאם את מהלכיו עם האיראנים, שכעסו על כך, ואף אסרו על נאסראללה להצטרף להתקפה קרקעית על ישראל כמצופה. ואשר לרעיון המדינה פלסטינית, סינוואר ראה בעצמו צאלח א-דין מודרני, ולא מדינאי. ככזה הוא לא פינטז על שתי מדינות לשני עמים, אלא על מדינה מוסלמית אחת מן הנהר ועד הים. המחשבה שהוא תכנן להסתייע בשותפיו לציר ההתנגדות על מנת להכריע את צה"ל, לא נראית מציאותית. מלחמה היא עניין רציני מאוד, המחייב תכנון משותף ותיאומים מדוקדקים ולא ספקולציות. בקיצור, סינוואר ידע שהוא ימיט אסון על הרצועה ותושביה, הכל למען מטרה אחת – נצחון – על פי דרכו.
מה שמעביר אותנו לשאלה הבאה, מה השתבש בדרך? המומחה העולמי ללוחמה אורבנית קולונל ג'ון ספנסר, טען כחודש לאחר שפרצה המלחמה, כי סינוואר ביסס את האסטרטגיה שלו על משיכת זמן. 750 הקילומטרים של המנהרות שכרה, המגננים בערים, ומאות החטופים שהעביר לרצועה, נועדו לתכלית אחת: להאט את התקדמות צה"ל ולמשוך זמן. בזמן הזה ממשלות המערב יתחילו להפעיל על ישראל לחץ שיעצור את המלחמה, ודעת הקהל הישראלית תתבע את החזרת החטופים בכל מחיר.
אבל מלחמה, כפי שטען קלאוזביץ, היא ממלכת אי הודאות, והיא גם מאוד תלויה, כפי שהוסיף, במזל. סינוואר לא יכול היה לנחש שדונאלד טראמפ יבחר לנשיא ארצות הברית, ינטרל את רוב הלחצים על ישראל, ויעניק לה יד חופשית במלחמתה בציר השיעי. לבטח לא העלה בדעתו, שנסראללה יחוסל ושצבאו יתפורר. שאיראן תוכה שוק על ירך ותצא מהמשחק. שצבא היבשה הישראלי שינה את פניו ולוחמי החי"ר, השריון, וההנדסה מגיעים ברובם המכריע מהפריפריה, ולא ממדינת תל-אביב. והם מתיחסים לאמירות כמו ״טוב למות בעד ארצנו״ כפשוטן – ולא כנושא לפוליטון ב-'ארץ נהדרת'.
והדבר האחרון שניסואר לא לקח בחשבון הוא שממשלת ישראל, החליטה לנהל נגדו מלחמת חרמה, שתוביל לחיסול שלטונו, ושהיא מתכוונת לממש את הבטחתה. בפארפראזה על אמירה של צ'רציל, נאמר, כי בעת מלחמה, מדינה זקוקה לממשלה המתאימה לנהל מלחמה. והממשלה הנוכחית עונה להגדרה דלעיל, לבטח כאשר עומד בראשה בימים אלו מנהיג בקנה מידה צ'רצליאני כמו נתניהו.
זמן הוא המשאב החשוב ביותר במלחמה טען נפוליאון, ״בקשו ממני הכל חוץ מזמן״ חזר ואמר למרשלים שלו. ספק אם סינוואר הכיר את קביעתו של נפוליאון, אבל הוא הכיר היטב את ה-DNA של החברה הישראלית. ואת העובדה, שזמן מבחינתה הוא אויב ולא ידיד, ושכאשר עימות מתארך ונהרגים חיילים, היא מאבדת את סבלנותה, ומוכנה להסתפק בפשרות משפילות במקום בנצחון.
ראווי מושתאווה, יד ימינו של סינוואר, סיפר לכתב אל גז'ירה לפני שחוסל, כי סינוואר העריך שחמאס יצליח להחזיק מעמד נגד צה"ל לא יותר מ-5 חודשים, אבל סבר שישראל תיכנע לפני כן. ובכן, זה לא קרה. אלא שגם חמאס, מוכה וחבול, טרם הרים דגל לבן. במידה רבה הודות לחטופים שהוא מחזיק בידיו, והעידוד שהוא שואב מן הקריאות לעצירת המלחמה ״עכשיו״ ו״בכל מחיר״. טעויות העבר שלנו, ובראשן האקסיומה לפיה הזמן תמיד פועל לרעתנו, הובילו את סינוואר להאמין שיוכל לנצח גם במלחמה הזאת. אלא שהממשלה הנוכחית ורוב הציבור בחרו אחרת. ובדו קרב הזה אנחנו ננצח.
אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בין זרועית בצה"ל.
