"היהודים לא מסוגלים להכיל הפסד" ולכן – ננצח

מעטים האיומים שנשמעו כלפי היישוב היהודי ערב מלחמת העצמאות, שזכורים עד היום כמו איומיו של עבד אל-רחמן עזאם, המזכיר הכללי הראשון של הליגה הערבית. עזאם, שהיה דמות מפתח בעולם הערבי בשנות הארבעים, הפך לסמל של ההתנגדות הערבית להקמת מדינת היהודים.

בראיון לעיתון המצרי "אח'באר אל-יום" ב-11 באוקטובר 1947, עזאם לא הסתיר את כוונותיו:

אני אישית מקווה שהיהודים לא יגררו אותנו למלחמה הזו, כי זו תהיה מלחמת השמדה וטבח אדיר שידובר בו כמו טבח הטטרים או מלחמות הצלבנים."

ובהמשך:

המלחמה הזו תתאפיין בשלושה דברים חמורים. ראשית – אמונה: כל לוחם יראה במותו למען פלסטין את הדרך הקצרה ביותר לגן עדן; שנית, [המלחמה] תהיה הזדמנות לשלל רב; שלישית, אי אפשר יהיה לרסן את המתנדבים הנלהבים שיגיעו מכל קצוות תבל כדי לנקום את מותם של ערביי פלסטין, ויראו במלחמה הזו כבוד לכל ערבי ולכל מוסלמי בעולם…״

עוד הוסיף עזאם:

הזהרתי את מנהיגי היהודים שפגשתי בלונדון להפסיק את מדיניותם, ואמרתי להם שהערבי הוא החייל החזק ביותר, וברגע שימשוך את נשקו – לא יניח אותו עד שיירה את הכדור האחרון בקרב, ואנחנו נירה את הירייה האחרונה…"

ולסיום, אמר:

אני צופה את תוצאות המלחמה העקובה מדם הזו. אני רואה לנגד עיניי את הקרבות הנוראים שלה. אני יכול לדמיין את מתיה, פצועיה וקרבנותיה… אבל מצפוני נקי… כי איננו תוקפים אלא מגינים על עצמנו, ואיננו תוקפנים אלא מגינים מפני תוקפנות!"

רצה לקלל – ויצא מברך

אחד הציטוטים המעניינים ביותר של עזאם באותו ראיון היה דווקא על ההבדל הפסיכולוגי בין ערבים ליהודים:

הערבי עולה על היהודי בכך שהוא מקבל תבוסה בחיוך: אם היהודים ינצחו אותנו בקרב הראשון, ננצח אותם בשני או בשלישי… או באחרון… בעוד שתבוסה אחת תשבור את המורל של היהודי!"

במבט לאחור, עבד אל-רחמן עזאם לא רק איים, הוא ניבא, מבלי שהתכוון, את העתיד. עזאם טען שהערבים יכולים להפסיד שוב ושוב, ואילו היהודים אינם מסוגלים להכיל תבוסה. בפועל, זה מה שקרה. המציאות אכן מוכיחה כי החברה הערבית למודת הפסדים, ממשיכה לשמור על הרצף, בעוד בחברה היהודית ממשיכה לבעור אובססיה לא להפסיד. להיות או לחדול.

מה שנכתב באוקטובר 1947, היה נכון לאוקטובר 2023, עת מדינת ישראל, שספגה את המפלה הגדולה בתולדותיה, התלכדה בתוך פחות מ-24 שעות לידי אגרוף ברזל אחד, שבו קרוב ל-300 אלף איש התגייסו למילואים, וכל העורף התגייס להתנדב, לתרום, לשנע ציוד, לבשל, לאפות, לקחת חלק.
לא משנה לאן הסתכלת, בתוך זמן קצר התחלף הלם הכישלון באובססיה לנצח. הגוף דחה את השתל הזה שנקרא תבוסה. שנתיים עברו מאז, ורוב הציבור באותה רוח. במילואים עדין מתנדבים בני 50 באחוזים שלא נראו מאז מלחמת העצמאות. המוצבים שופעים במתוקים לחיילים שאזרחים שולחים, מכתבי תודה מילדים, יוזמות אזרחיות לתמיכה בחיילים ועוד. חשוב לומר, יש גם אנשים שאינם שותפים לרוח הזו, אך זו טבעה של חברה.

בסופו של דבר, המפלה הגדולה בתולדות מדינת היהודים, הייתה שריקת פתיחה למסעות ניצחון. לבנון, סוריה, איראן, החרבה מוחלטת של עזה שבה הכל התחיל.

כי כפי שאמר עבד אל-רחמן עזאם, "היהודים לא מסוגלים להכיל הפסד".

מתן פלג, מחבר המדריך למתווכח עם פרוגרסיבי