אל תזלזלו באיום הציר הסיני

המופע שנחשף לאחרונה בבייג׳ינג היה שונה מכל מצעד צבאי שהעולם ראה בעבר. סין, לציון 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, ערכה את תצוגת הכוח הצבאי המרשימה ביותר שלה, ובה הוצגו טילים היפרסוניים, מל״טים מתקדמים, יחידות ללוחמת סייבר וארסנל שהותיר מעט מאוד ספקות לגבי שאיפתה להיתפס כמעצמת־על צבאית עולמית.

מה שהגדיר באמת את הרגע הזה, עם זאת, לא היה החימוש שחלף על פני כיכר טיאנאנמן, אלא ההתכנסות הנדירה של מנהיגים שעמדו זה לצד זה. שי ג׳ינפינג אירח את ולדימיר פוטין וקים ג׳ונג און, ולצדם נכח גם נשיא משטר איראן, מסעוד פֶּזֶשְׁקִיאן – כולם יחד יצרו תמונה שהסמלים בה חרגו בהרבה ממסורת צבאית. זה לא היה עוד מצעד יום שנה; זו הייתה הצהרת כוונות מצד קואליציה של מדינות הדוחות את הסדר המערבי הקיים ומבקשות להחליפו באלטרנטיבה סמכותנית.

הסמליות לא יכלה להיות ברורה יותר. שלוש מדינות גרעיניות – סין, רוסיה וצפון קוריאה – עמדו זו לצד זו, בעוד איראן, ששואפת זה שנים ליכולות גרעיניות, הצטרפה אליהן על אותה במה. יחד הן שידרו מסר משותף לעולם: שהן בונות ברית עוצמתית דיה כדי לאתגר את ארצות הברית, את אירופה ואת בעלות בריתן. לכל אחת מן המדינות מניעים שונים: מלחמת התוקפנות של רוסיה באוקראינה, נחישותה של סין להדוף את ההשפעה האמריקנית באסיה, חתירתה של צפון קוריאה ללגיטימציה ולמשאבים, והמשימה האידיאולוגית של משטר איראן להפיץ שלטון אסלאמי סמכותני ברחבי העולם. במבט כולל, המפגש הזה ייצג את הדבר הקרוב ביותר עד כה להתהוותו של גוש חדש: כזה שמבקש לבנות סדר עולמי חדש שלא מוגדר בדמוקרטיה, אלא בכפייה, בצנזורה ובכוח.

העיתוי וההקשר הפכו את האירוע למשמעותי עוד יותר; המצעד התקיים לאחר פסגת ארגון שנחאי לשיתוף פעולה בטיאנג׳ין, שבה נפגשו אותם מנהיגים בדיוק כדי לקדם את חזונם לעולם. בשני המקרים, דבריהם ומעשיהם הדגישו נושא אחד עקבי: זמנו של הסדר הבינלאומי המונהג בידי המערב תם, ועליו לפנות מקום לעידן חדש שבו מעצמות סמכותניות קובעות את הכללים. שי ג׳ינפינג ניצל את הבמה כדי להצהיר ש״התחייה הגדולה של האומה הסינית היא בלתי ניתנת לעצירה״, וכי שום ״בריונים״ – רמיזה שקופה לארצות הברית ובעלות בריתה – לא יצליחו לעכב את ההתקדמות. הרטוריקה הזו, שבעבר נשמעה כקובץ של קובלנות היסטוריות, הפכה בהקשר של תצוגת כוח עצומה זו להצהרת אסטרטגיה.

עבור רוסיה, המצעד סיפק סולידריות נחוצה במיוחד בזמן שמלחמתה באוקראינה נמשכת כמערכה מתישה ויקרה. פוטין עמד בגאווה לצד שי וקים, כאילו ביקש להראות לעולם שחרף הסנקציות והגינויים, למעלה ממיליון ההרוגים במלחמה והכלכלה המתנדנדת, מוסקבה רחוקה מלהיות מבודדת. צפון קוריאה כבר משמשת ספקית תחמושת וכוח אדם למאמץ הרוסי, תוך התעלמות מוחלטת מהמגבלות הבינלאומיות שהוטלו עליה. בתמורה מעניקה מוסקבה לפיונגיאנג הכרה דיפלומטית ודרכים לעקוף בידוד כלכלי. סין ממלאת תפקיד קריטי במשולש הזה בכך שהיא רוכשת נפט, עוזרת לרוסיה להשיג גישה לטכנולוגיה ולשווקים, ומעניקה לשתיהן מרחב תמרון. נוכחותה של איראן הוסיפה ממד נוסף. אף שמשטר איראן עדיין אינו מחזיק בנשק גרעיני, ממשלתו כבר תומכת באופן גלוי במלחמת רוסיה באוקראינה באמצעות מל״טים ושיתופי פעולה צבאיים, בעוד שהאידיאולוגיה שלה מתמקדת בייצוא סמכותנות אסלאמית ברחבי המזרח התיכון והעולם. הכללת טהראן במופע הבייג׳ינגי הזה נועדה להבהיר שהברית המתהווה אינה רק על בסיס צבאי, אלא גם סביב חיבור מודלים שלטוניים סמכותניים כנגד הנורמות הדמוקרטיות.

במשך עשורים ניסו משטרים סמכותניים כגון רוסיה, סין וצפון קוריאה להבטיח את עצמם בנפרד; כעת הם נראים מתלכדים באופן גלוי וציבורי. מנהיגיהם מציגים את קונפדרציית האינטרסים שלהם באירועים בינלאומיים גרנדיוזיים. בצעדתם יחד הם משדרים שהם מסוגלים להקים ברית מתמשכת, המשלבת עוצמה צבאית, תלות כלכלית הדדית ותיאום אידיאולוגי. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, הגיב למצעד בהערה עוקצנית ברשתות החברתיות: ״אנא מסרו דרישת שלום חמה מטעדי לפוטין ולקים ג׳ונג און, בעודם זוממים נגד ארצות הברית של אמריקה.״ דבריו, שנאמרו בסרקזם, ביטאו את מה שרבים בוושינגטון העדיפו אולי להכחיש: שהמנהיגים הללו אכן זוממים להחליש את המערב, לערער את בריתותיו ולבנות בהדרגה מערכת חלופית של ממשל עולמי.

הסכנה שבפתח

השאלה המרכזית כעת היא האם הברית הסמכותנית המתהווה תישאר שותפות סמלית בלבד או שתתפתח לאסטרטגיה מתואמת בעלת השפעה עולמית מתמשכת. לזלזל באירועים האלה כבתיאטרון בלבד יהיה חסר אחריות. הפלישה המתמשכת של רוסיה לאוקראינה היא אתגר ישיר ליציבות אירופה – אתגר שאיראן וצפון קוריאה תומכות בו בפועל. סין, בינתיים, מרחיבה את נוכחותה הצבאית בים סין הדרומי ומגבירה את ההכנות לאפשרות של עימות עתידי עם טאיוואן. יחד, המעצמות הללו בוחנות את גבולות הנחישות המערבית. הן גם עוקבות בקפדנות אחר תגובת ארצות הברית, אירופה ובעלות בריתן: האם יגיבו בהיסוס או בעוצמה.

ההיסטוריה מספקת לקח מפוכח: פייסנות מול תוקפנות סמכותנית לעיתים רחוקות מונעת עימות. סירובה האחרון של ישראל להיכנע להתקפות חמאס בחסות איראן מראה מה יכולים להשיג עמידה ונחישות. משטר איראן שגה בחישובו כשציפה שפחד ודיפלומטיה ישתקו את יריביו. במקום זאת, הוא נתקל בהתנגדות נחושה ששיבשה את תוכניותיו, ואף חיסלה ״טריליוני דולרים״ של השקעות במפעלי נשק גרעיני.

בזירה הבינלאומית הרחבה יותר, אם המערב יבחר בחולשה או ב״ישיבות שולחן״ אינסופיות חסרות תוחלת, הדבר רק יעודד את מי שחושפים בגלוי את רצונם לערער את הסדר העולמי. אם, לעומת זאת, המערב יאמץ אסטרטגיה של ״שלום באמצעות כוח״ – שכוללת סנקציות משניות נוקשות, הרתעה צבאית וקווים ברורים להגנה – יגדלו משמעותית הסיכויים לרסן את הציר הסמכותני.

סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן כבר אינן פועלות כמעצמות מרוחקות או מנותקות עם אינטרסים מקריים. הן מתיישרות באופן פומבי, חוגגות את אחדותן ומתכוננות לבחון את חוסנו של הסדר הבינלאומי הנוכחי. נדמה שהן מודעות היטב למה שהן עושות ולסיבה: לעצב מחדש את העולם כך שסמכותן תקבע את הכללים, החירות תדוכא, ודמוקרטיות חיוורות ומסויגות יתפרקו כפי שלדעתן מגיע להן.

העולם נכנס לשעת הכרעה: האם המדינות המערביות ירתיעו את הרביעייה הסמכותנית הזו באחדות ובעוצמה, או שיאחזו באשליות ש״דיפלומטיה״ – דיבורים ארוכים דיים – תוכל לרסן שאיפות תוקפניות?

המצעד בבייג׳ינג הציע אזהרה: מול מעצמות סמכותניות נחושות, רק נחישות תספיק.

ד״ר מג׳יד רפיזאדה הוא מדען מדינה, אנליסט מוסמך מהרווארד וחבר מערכת Harvard International Review. חיבר מספר ספרים על מדיניות החוץ של ארה״ב. המאמר פורסם לראשונה באתר מכון גייסטון, אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.