הכרעות גורליות 

מדינאים נדרשים לקבלת הכרעות שלעתים כרוכים בלבטי נפש ובסיכונים פוליטיים, אך לא רבים נדרשים להחלטות הרי גורל שחזקה עליהן שיחוללו מציאות גיאופוליטית חדשה בקנה מידה היסטורי לטוב או חלילה למוטב.  הכרעות מסוג זה, כגון הכרעתו של דוד בן-גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל או תקומה וזקיפות קומה לאומית או קטסטרופה.

בספרו "הכרעות גורליות" כותב ההיסטוריון הנודע איאן קרשו על עשר הכרעות גורליות שהתקבלו על ידי מנהיגים שונים במלחמת העולם השנייה בין השנים 1940 – 1941, "אשר עיצבו את מהלכיה וגורלה של מלחמת העולם השנייה". הפרק הראשון בספרו מתאר את הכרעתו של ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל לדחות כל ניסיונות תיווך למציאת פשרה עם היטלר באביב 1940 בעקבות פלישת הצבא הגרמני לארצות השפלה ולצרפת במאי אותה שנה. ב-10 למאי יצא הצבא הגרמני במתקפת "פנצרים" (כך כונו הטנקים הגרמנים) באזור הארדנים, כבש את בלגיה, אחרי שכבש את הולנד באמצעות כוחות מוצנחים ונע דרומה לכיבוש צרפת, אשר לחופה הצפוני כבר חנה חיל משלוח בריטי בין עשרות אלפי חיילים כבר מאז 4 לספטמבר 1939.

עד מהרה הצליחו הפנצרים הגרמניים בדרכם אל תעלת לה-מנש לחצוץ בין הצבאות של צרפת ובריטניה לאורך החוף לבין קו ההתקדמות של הצרפתים מדרום לקו. היה ברור כי הערים הצרפתיות שמצפון לקו, כמו גם חיל המשלוח הבריטי נמצאים בסכנת כיתור והשמדה. צ'רצ'יל, שזה עתה מונה לראש ממשלה, דן עם ראשי הצבא בשאלה האם להעביר עוד כוחות צבאיים לעזרת צרפת או להחזיקם בבית למקרה של פלישה גרמנית גם לבריטניה אם וכאשר צרפת תיפול. ב- 26 למאי כבר היה ברור שהמצב קריטי מבחינת גורלו של חיל המשלוח הבריטי שמצא עצמו, בנוסף לעשרות אלפי חיילים צרפתים, בסכנת כיתור והשמדה מיידיים. היה ברור כי נפילת צרפת היא עניין של זמן קצר, וכי בריטניה הבאה בתור להיות טרף לנאצים. החשש מפני התקפה נאצית על האי הבריטי היה כה ממשי עד שנשיא ארצות הברית פ.ד. רוזוולט העלה הצעה להסיג את צי המלחמה הבריטי לקנדה.

מיד החלה פעילות דיפלומטית בינלאומית בין צרפת לבריטניה, בין בריטניה לארצות הברית ובין ארצות הברית לאיטליה שבשליטת הרודן הפשיסטי מוסוליני, בן בריתו של היטלר. צ'רצ'יל עצמו טס לצרפת חמש פעמים כדי לעמוד על המצב מקרוב. ראש ממשלת צרפת פול רנו טס לאנגליה והשתתף בדיוני קבינט המלחמה הבריטי בכוונה לשכנע את צ'רצ'יל לנסח פנייה משותפת למוסוליני שיימנע מכניסה למלחמה, וינקוט בגישה ניטראלית מה שהיה מאפשר העברת כוחות צבא צרפתיים מהגבול עם איטליה לחזית הצפונית.

יתרה מזו: רנו קיווה כי פנייה למוסוליני תשכנע אותו להידבר  עם היטלר להסכים למסגרת דיונים עם צרפת ובריטניה שתביא לסיום המלחמה. התזה של רנו נשענה על ההנחה כי אם תובטח לאיטליה שליטה על מקומות אסטרטגיים באגן הים התיכון ובאפריקה, אף על חשבון  נכסים קולוניאליים של צרפת ובריטניה, יהיה זה גם אינטרס איטלקי שהיטלר לא יצבור כוח רב מדי, המלחמה תפסק בהסכם, ובכך תוסר גזרת הכיבוש מארצו ואולי מבריטניה. 

צ'רצ'יל פסל כל הצעה לפנות למוסוליני ישירות. הוא גרס כי גם אם יאות היטלר לבקשת מוסוליני למשא ומתן על הפסקת המלחמה בשלב שבו פולין, נורבגיה וארצות השפלה כבר נפלו טרף לחיה הנאצית הרי שתוצאת כל משא ומתן כזה תשאיר את בריטניה במצב בינלאומי שפל ביותר. הנחתו הריאלית של צ'רצ'יל, בהכירו את כוונותיו האימפריאליסטיות האגרסיביות של היטלר, הייתה שהרודן הנאצי יתנה את הפסקת המלחמה רק בפירוק או בהחלשה ניכרת של הצי הבריטי כמו גם בהתפרקות בריטניה וצרפת מכמה נכסים אסטרטגיים כגון גיברלטר. המירב שצ'רצ'יל היה מוכן לעשות כדי ללכת לקראת ראש הממשלה רנו היה לנסח פניה לנשיא ארצות הברית פ.ד. רוזוולט בבקשה שהוא יפנה למוסוליני. פניה מצד ארצות הברית ולא ישירות מבריטניה, כך חשב צ'רצ'יל, תשמור לפחות על הכבוד הלאומי הבריטי.

נוויל צ'מברליין, קודמו של צ׳רצ׳יל כראש ממשלה ועתה חבר קבינט המלחמה, כתב ביומנו כבר ב- 16 למאי כי "אם צרפת תיפול, הסיכוי היחיד שלנו להינצל מחורבן יהיה אם רוזוולט יגיש הצעה לשביתת נשק", אם כי הוא עצמו היה סקפטי מאוד לגבי נכונות היטלר לכך. גם צ'רצ'יל היה מעוניין בהתערבות רוזוולט אך לא למטרת תיווך לשביתת נשק אלא לרתום את המעצמה הגדולה למאמץ המלחמתי.  רוזוולט אכן פנה באמצעות שגריר ארצו למוסוליני אך ללא הועיל.  תקוותו של צ'רצ'יל כי ארצות הברית תצטרף למלחמה נכזבה. המדיניות האמריקאית באופן כללי, וזו של רוזוולט אישית הייתה מדיניות בדלנית. אין לאמריקה להתערב במלחמות לא לה. יתרה מזו: לרוזוולט לא היה איכפת, כפי שהתברר מאוחר יותר עם חתימת "האמנה האטלנטית" בין בריטניה לארצות הברית ב- 12 לאוגוסט 1941,שכנפיה של האימפריה הבריטית יקוצצו. מכל מקום משא ומתן עם גרמניה לא היה אופציה מבחינת צ'רצ'יל. הוא הדגיש בפני הקבינט ובפני הפרלמנט כי כל תוצאת הסכם עם היטלר תהיה הרת אסון לבריטניה יותר מאשר מלחמה.

בעקבות ביקורו של צ'רצ'יל בצרפת ב- 16 למאי הוא הבין כי צרפת עומדת בפני כניעה וכי גורל חיל המשלוח הבריטי נדון לכליה. ב- 23 למאי נלכדו כרבע מיליון חיילים בריטים באזור קאלה. מפקדי הצבא הגנרל איירונסייד והגנרל הלורד גורט שהיה מפקד חיל המשלוח לא ראו סיכוי רב להצלת החיל על ציודו. דיברו על הצלת 45 אלף איש לכל היותר. ביום 26 במאי נתן הלורד גורט את פקודת הפינוי מנמל דנקרק במה שידוע כ"מבצע דינמו" (כ-4 שנים לאחר מכן מונה הלורד גורט כנציב עליון בארץ ישראל המנדטורית). תחת הפצצות אינסופיות של הגרמנים פונו עד ה-4 ביוני 224,301 בריטים ועוד 11,172 צרפתים ובלגים. 

בנאומו בפרלמנט בישר צ'רצ'יל על "נס הישועה" בדנקרק ואז השמיע את נאומו המפורסם הוא נאום דנקרק. לחברי הקבינט הודיע כי "בשום פנים ואופן לא תיטול ממשלת בריטניה חלק במשא ומתן על שביתת נשק או שלום". אולם הכרעתו של צ'רצ'יל להמשיך במלחמה עד הסוף העמידה את ההישרדות הלאומית בסכנה. דו"ח ראשי הצבא קבע כי ההישרדות תיתכן רק בקושי, כפי שמסביר ג'פרי בסט, אף הוא מחשובי ההיסטוריונים הבריטיים. הסכנות המיידיות העיקריות היו הפצצות הלופטוואפה על מרכזי אוכלוסייה ותעשיה, ומצור ימי שיחסום קווי אספקה חיוניים. ובכל זאת הבין המנהיג הבריטי, בניגוד לכמה מחבריו, כי היטלר מונע על יד אידיאולוגיה פנאטית אובססיבית בלתי מתפשרת שלא תאפשר לבריטניה תנאי חירות לאומית מלאה בכל הסכם שהוא. הוא היה המדינאי הבריטי החשוב הראשון שהבין הבן היטב את סכנת ההיטלריזם, וכי כל רמיזה או אמירה של הרודן הנאצי בדבר הסדרי שלום אינם אלא התעייה. 

מבחינה זו היה צ׳רצ׳יל די חריג בנוף הפוליטי האנגלי. נוויל צ'מברליין, וקודמו של צ'מברליין סטיוארט בולדווין דיברו על "שלום בכל מחיר"  Pacification מושג חזק יותר מפייסנות Appeasement, כלומר יש ללכת לקראת מילוי תביעותיו הטריטוריאליים של היטלר שהרי הם סבירים והגיוניים לנוכח תנאי השלום שכפו על גרמניה המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה. ג'פרי בסט טוען כי גם באנגליה וגם בצרפת העדיפו לשמוע את דיבורי היטלר על שלום מאשר את דיבורי צ'רצ'יל על מלחמה. בשתי הארצות הללו היו קבוצות, אמנם לא גדולות, של פשיסטים אוהדי הנאצים שרצו לראות גרמניה חזקה כערובה בפני התפשטות הקומוניזם הסובייטי. יצוין בהקשר זה כי לא כבימינו, בימים הקריטיים של סוף מאי ותחילת יוני 1940 הציבור האנגלי לא היה חשוף לדרמה המתחוללת בקבינט המלחמה הבריטי, ובוודאי לא היה חשוף לאיום המיידי מצד גרמניה, מה שפטר את צ'רצ'יל מלחצי דעת קהל.

כבר משנת 1933 עת עליית הנאצים לשלטון הייתה קשורה עיקר פעילותו הפרלמנטרית של צ'רצ'יל במעקב אחרי הסכנה ההיטלראית.  חבר קרוב שלו דסמונד מורטון ראש מרכז המודיעין התעשייתי הזין את צ'רצ'יל בידיעות על חימושה של גרמניה שהיה בניגוד להסכם הכניעה שלה. מעשהו של מורטון חרג מסמכותו שהרי באותה עת צ'רצ'יל היה פרלמנטר מן השורה ולא ראש ממשלה או אפילו חבר ממשלה ולא היה זכאי לקבל מודיעין ממורטון. סיפור זה מעלה אסוציאציה על מקרים דומים כפי שדווחו בתקשורת הישראלית במלחמת חרבות ברזל כאשר אנשי צבא העבירו ידיעות שלא בסמכות לשרים ולחברי כנסת. במקרה של צ'רצ'יל לפחות התברר בדיעבד כי זה תרם לגיבוש דעתו הבלתי מתפשרת, ואשר הוכיחה את עצמה כלפי היטלר.

באותה עת היו עוד שתי סוגיות פוליטיות שהעסיקו אותו: מדיניות ממשלתו כלפי הודו ופרשת וויתורו של המלך אדוארד השמיני על כס המלוכה (אשר, אגב, בניגוד לצ'רצ'יל תמך במדיניות פיוס כלפי גרמניה) – שתי סוגיות בעלות חשיבות לעתידה של האימפריה הבריטית, אך כפי שמדגיש ג'פרי בסט "לעניין הגדול שבו היה קשור (צ'רצ'יל-ש.פ.) קשר דרמטי בשנות השלושים, חימושה מחדש ותהליך הנאציפיקציה של גרמניה, נודעה חשיבות לתולדות הציוויליזציה כולה".

אכן, בהכרעתו לא להתפתות להיכנס למשא ומתן עם היטלר אלא להילחם בנחשול הרוע שעמד להציף את אירופה הציל צ'רצ'יל את הציוויליזציה המערבית. עברה אינטלקטואלית היא לקבוע לגבי התפתחויות היסטוריות "מה היה קורה אילו" אבל בנושא דנן ניתן לומר שזוהי "עברה לשם שמים" באשר היא מובילה ללקח מוסרי: אין משא ומתן ואין פשרות עם הרוע באשר הוא לא בר-אילוף ואין דינו אלא להשמדה. אילו בחר צ'רצ'יל במשא ומתן ייתכן שאירופה כולה הייתה נתונה תחת משטר דיקטטורי דכאני למשך עשרות שנים עם כל המשמעויות לגבי גורלה של הציוויליזציה האנושית. 

נתניהו וחרבות ברזל 

הכרעותיו של ראש הממשלה נתניהו במלחמה הנוכחית, כפי הנראה עתה מתוך פרספקטיבה קצרת זמן שממילא יש בה משום סיכון אינטלקטואלי, אף הן מבשרות על תמורות גיאופוליטיות חשובות שתהא להן השפעה גם על התפתחויות תרבותיות אזוריות ואולי אף מעבר לכך.  נתניהו אינו צ'רצ'יל, ומאפייניה של המלחמה הנוכחית שונים מאלו של המלחמה האירופית ב-1940, כשם שכל דרמה היסטורית שונה מחברתה. איננו יודעים את "מאחורי הקלעים" של מלחמת "חרבות ברזל". איננו יודעים מה היה תהליך קבלת ההחלטות החשובות שהתקבלו. אדרבא, שטפון האינפורמציה בתקשורת מעבה את מסך הבערות. גם ועדת חקירה מכל סוג שהוא לא תצליח להגיש מסקנות שתהוונה תשתית למחקר היסטורי מבוסס היטב. רק בעוד עשרות שנים עם שחרור מסמכי הממשלה למחקר אפשר יהיה לבנות תמונה מבוססת ראיות. יחד עם זאת מתוך הגלוי לנו ניתן לקבוע כי ראש הממשלה נתניהו קיבל שלוש הכרעות בעלות חשיבות היסטורית: האחת: יציאה למלחמת חורמה בחמאס עד רדתו, ולא עוד פעולת תגמול, השנייה חיסול צמרת החיזבאללה והרס תשתיותיו, והשלישית תקיפת התשתיות הצבאיות של איראן וחיסול כמה מראשי הנהגתה הביטחונית.  זאת, ללא קשר למידת אחריותו של נתניהו לאסון ה- 7 באוקטובר.

הריסת עזה ומיגור החמאס ישנו את המערך הגיאופוליטי של האזור ובעיקר אם תתגשם התוכנית הנדלני"ת של טראמפ. מלבד התרומה לביטחון המדינה מותר להניח שעזה תהפוך למוקד פריחה כלכלית עם השפעה טובה על פיתוח הנגב תוך יצירת צירי תחבורה אסטרטגיים בין מדינות המפרץ לעזה. 

חיסול צמרת החיזבאללה, מבצע הביפרים, הפגיעות בדאחייה וההכרעה לחסל את נסראללה התגלגלו לכדי קץ שלטון אסד והשתלטות סונית על סוריה, עוד אבן נגף גדולה בדרכן של אירן וחיזבאללה השיעים לבצע את זממן כלפי ישראל, והתקשורת מדווחת על מגעים בין גורמים ישראלים לסורים בנושאי הסדרה ביטחונית. כמו כן, המבצע הישראלי הפעיל את הדיפלומטיה האמריקאית ללחוץ על ממשלת לבנון שתפרק את חיזבאללה מנשקו. (לגבי השפעת התמורה בסוריה ולבנון על מעמדן של רוסיה ותורכיה באזור עדיין מוקדם לנבא).

הכרעת נתניהו להפעיל את כוחה הצבאי האסטרטגי של מדינת ישראל נגד הסכנה הקיומית שריחפה עליה מזה שנים מצד איראן אינה דורשת הסבר. היה זה צעד הגובל בפנטזיה עד כדי כך שמלהטטי תקשורת שונים שללו בפסקנות כל היתכנות כזו. 

בנוסף לתמורות האזוריות נראה כי מבחינת הגיאופוליטיקה הגלובלית הוצאתן לפועל המוצלחת של שלוש הכרעות אלו גורמת לממשל האמריקאי לערוך רוויזיה במדיניות המוצהרת של התכנסות אמריקה אל תוך עצמה. בשנים האחרונות ניכרה במדיניות האמריקאית מגמה להפנות את תשומת הלב האסטרטגית מהמזרח התיכון למזרח הרחוק. מלחמת "חרבות ברזל" על מרכיביה מחזירה, כך נראה, את אמריקה לאזורנו ואולי אפילו במידה רבה יותר מאשר בעבר. 

דם, יזע ודמעות  

שלושה ימים אחרי שמונה לראש ממשלה עקב הפלישה הגרמנית לארצות השפלה נשא צ'רצ'יל בפרלמנט את נאום "דם, יזע, ודמעות", אחד הנאומים המפורסמים שלו מלאי השראה. בראיה מפוכחת הוא הציב בפני עמו את האתגרים הגורליים שבפניהם: "אין לי מה להציע אלא דם, יזע ודמעות. לפנינו חודשים ארוכים של מאבק וסבל. שואלים אתם מהי מדיניותנו? אומר כך: מדיניותנו להילחם בים, ביבשה ובאוויר נגד דיקטטורה מפלצתית…שואלים אתם מהי מטרת מלחמתנו? אענה במילה אחת: ניצחון. ניצחון בכל מחיר…תהיה הדרך ארוכה וקשה ככל שתהיה, כי ללא ניצחון אין לנו תקומה"

נתניהו לא נזקק לנאום "דם, יזע ודמעות". ההיסטוריה סיפקה לעם ישראל מנות גדושות מתוצרת זו, אך נוכח המצור הדיפלומטי שלפי שעה הולך ומתהווה על ישראל ראה הוא לנכון להציג תשקיף ריאליסטי באשר למעמדה של המדינה בזירה הבינלאומית בעתיד הקרוב.  בהופעותיו בתקשורת בחודשים האחרונים הדגיש ראש הממשלה את חוזקה הצבאי ואיתנותה הכלכלית של מדינת ישראל, אך ההתפתחויות האחרונות הוסיפו את נאום "אתונה וספרטה" המעביר מסר חד-משמעי: דבקות במטרות המלחמה, ובעיקר הכוונה להגיע להכרעה מוחלטת, כלומר להשמדת החמס  תעמיד את מדינת ישראל בפני אתגרים בינלאומיים שיחייבו שידוד מערכות כלכלי עד כדי הזדקקות להתנתקות מסוימת, ובתחומים מסוימים, מרשתות סחר בינלאומי. לנאום זה ניתנו פרשנויות מחמירות ומקילות. לדעתי דימוי "אתונה וספרטה" היה שגוי, מה עוד שחלק ניכר מהציבור אינו מכיר את משמעות הדימוי, אך עיקרו של המסר הוא צ'רצ'יליאני וחשוב: ניצחון מוחלט בכל מחיר, מה שיחייב התגייסות העם לעמידה באתגר לאומי לא שגרתי בקנה מידה היסטורי.

צ'רצ'יל ונתניהו, איש בתקופתו, איש בדרכו עקבו במשך שנים אחר איומים הרי אסון ההולכים ומתרגשים על אומתם ועל הציוויליזציה המערבית בכלל מצד אידיאולוגיות פנאטיות ומדינות רשע. שניהם, איש בנסיבותיו, האחד פטור ממאבק פוליטי ומלחצי דעת קהל, והשני נתון בהם, הכריעו תוך נטילת סיכונים מחושבים לעצור את הרשע באמצעות כוח צבאי בהבינם שרוע המוזן על ידי אידיאולוגיה פנאטית אינו נעצר על ידי דיפלומטיה. שניהם כעדות עצמם ראו בכך ייעוד חיים.