כל סימן לחולשה בעזה יתורגם מיד לגיוס ותמיכה בפעולות אלימות ביהודה ושומרון
הצעת הנשיא טראמפ, כוללת שלושה רכיבי יסוד: א. השבת החטופים כולם. ב. שלטון טכנוקרטי בעזה. ג. נורמליזציה אזורית (הרחבה משמעותית של הסכמי אברהם).
התוכנית מציבה לפני ישראל מסלול כפול: מצד אחד הזדמנות לשים סוף לסבל מיידי; מצד שני סיכון אסטרטגי אמיתי. אין כאן מחלוקת מוסרית על הצורך להשיב את הבנים והבנות הביתה. הוויכוח האמיתי הוא על המחיר, האחריות ובעיקר על המשמעות: האם מסגרת שקושרת בין שחרור חטופים לשחרור מחבלים מורשעים, להקמת מוסדות אזרחיים בעזה ולנורמליזציה אזורית, תשרת את אינטרס הביטחון ארוך הטווח של המדינה, או שתהפוך למנגנון שביחד ייצור מדינה פלסטינית דה-פקטו ויחליש את שליטת ישראל ביהודה ושומרון?
ראשית, יש להבחין: התמורה שניתנת בדמות אלפי משוחררים פלסטינים. אלה אינם "אסירים" תמימים, כי אם רבי מרצחים וראשי ארגוני הטרור, מחבלים מורשעים בגין מעשים מזוויעים, מפקדים ובעלי מוח טרוריסטי מעוות שיש ביכולתם להמריץ את מעגלי הטרור באזור. שחרור המוני שלהם כחלק מעסקה ישיב לשטח מי שבנה רשתות טרור, מי שחזר ומנהל תהליכי הדרכה ותיאום, הגייה ויצירת ובעיקר חידוש של טרור. מי שישוב משנים של מאסר לא ישוב כאדם פרטי. הוא ישוב כסמל וכמרכז תיאום פוטנציאלי. ההשפעה על הביטחון האזרחי, פיגועים, יצירת תשתיות טרור מחודשות ויכולת פעולה משולבת תהיה מיידית ויומיומית. אין מדובר בספקולציה, אלא בהתבססות על עסקאות קודמות, כגון עסקת ג'יבריל ועסקת שליט שעוררו אינתיפאדות מדממות בכל רחבי מדינת ישראל.
שנית, קיים סיכון ממשי שחמאס לא ישחרר את כלל החטופים, כפי שנדרש. עסקה חלקית או איטית, שבה חלק מהחטופים נשאר בשבי ושאר נותרים להמשך המשא ומתן, תהפוך את ההסכם לכלי לחץ מתמשך מצדו של חמאס. כפי שהוא עשה ועושה מאז תחילת המלחמה. בתרחיש כזה, במקום הישג מוסרי בר קיימא, נקבל מערכת שבה ישראל תחת לחץ ציבורי משחררת יותר ממה שקיבלה, ולבסוף גם עלולה לשלם מחיר ביטחוני כבד. עסקה חלקית תערער את אמון הציבור ותעורר דרישות נרחבות לנקמה ולחידוש הלחימה או לחלופין תבוסתנות וכניעה. כלומר, תוביל בדיוק למימוש התוצאה שמנסים למנוע.
שלישית, בעיה קריטית נוגעת לפירוז. חמאס אינו מוכן כרגע להתפרק מנשקו. שלטון טכנוקרטי בעזה, גם אם יוקם זמנית, אינו תחליף לפירוז אמיתי. אם הזרועות המזוינות יישארו מאורגנות, נסיגה ישראלית רק תייצר שקט זמני שבו הצד השני יתחדש, יאסוף נשק ויחזור ללחימה לסבב נוסף במקום סיום סופי של הסכסוך. פירוז אמיתי חייב להיות תנאי מקדים לכל הורדת עוצמה משמעותית מצד ישראל; בלעדיו מדובר בהקפאה זמנית של העימות, לא בפתרון סופי שלו.
כל סימן לחולשה בעזה יתורגם מיד לגיוס ותמיכה בפעולות אלימות ביהודה ושומרון. עזה לא פעולת בוואקום ויו"ש, ניזונה באופן ממשי וישיר מהקורה בעזה. נסיגה בעזה תיתפס ביו"ש, כהוכחה ליעילות האלימות וכדרך אפקטיבית להשגת מטרות חמאס וארגוני הטרור להשמדת מדינת ישראל. לחמאס ולארגונים אחרים יהיה קל להשתמש בהישג הזה לגיוס, לגיטימציה פוליטית ולהעצמת חוליות ביהודה ובשומרון. שחרור מחבלים עלול לחזק רשתות טרור בשכם, ג’נין וחברון שיחולל הידרדרות ביטחונית.
לבסוף, קיים המימד האזורי. נורמליזציה עם סעודיה בעיקר והרחבת "הסכמי אברהם" מספקת יתרון גיאופוליטי עצום, אך ריאד הבהירה שהתנאי שלה הוא מסלול מדיני לפלסטינים. כלומר, הישג אזורי עלול לבוא בתמורה לוויתורים שייקבעו דרך מסלול מדיני שיעוצב על ידי השותפים. בסיס לכך, כבר נוסח במסמך "21 הנקודות של הנשיא טראמפ". זהו גורם הלחץ החזק ביותר שישראל תאלץ לעמוד בפניו: האם הנורמליזציה האזורית תהיה שווה את מחיר המדינה הפלסטינית על סכנותיה?
האינטרס הישראלי חייב להיות חד וברור: החזרת החטופים – כן; פירוז אמיתי ומוחלט של הרצועה – תנאי חובה לפני כל נסיגה; נורמליזציה עם מדינות ערב – חשובה ואף רצויה מאוד, אך לא במחיר הכרה דה פקטו במדינה פלסטינית או החלשת הסמכויות הביטחוניות שלנו ביהודה ושומרון.
יש להציג דרישות אלה לא רק כעמדה מדינית אלא כתנאים מבצעיים המחייבים ביצוע ואכיפה. מנגנוני פיקוח בינלאומיים חייבים להיות כפופים ליכולת ישראלית לפעול בכל נקודה, בכל זמן וכמעט בכל תנאי. שחרור מחבלים, צריך להיות מדורג ומבוקר ובאופי שימנע התעצמות גלי הטרור. כל מתווה טכנוקרטי לניהול הרצועה, צריך לכלול פירוז ואכיפה טוטאלית מנשק, אחרת אנו חושפים את לבה של המולדת לסכנה אמיתית, בנוסח המזוויע שחווינו ב7/10.
הטימטום הוא להביא כוחות מוסלמיים של קטאר ומצרים ששלטה בעבר בעזה והביאה 2 מלחמות על ישראל בגלל הטירור שהופעל על ידה לפני מלחמה סיני וההכנות להשמדת ישראל לפני ששת הימים. בנוסף זה ירוקן מתוכן את הפירוז של סיני שעמד ביסוד הסכם השלום עם מצרים. הפיתוי לחזור ולנסות מבצע לפיתרון סופי לבעיה היהודית במזרח התיכון יהיה גדול מכדי לעמוד בו
הטמטום הוא לא להבין את מהות הבעיה ובמקום להלחם בססיבה ובמקור להתמודד רק עם תופעות הלואי. האויב שלנו הוא האיסלאם, חמאס הוא רק סניף עזה ואפילו בעזה הוא לא היחיד.
ערבים או מוסלמים הם כמו ערמת כלי נשק, חלק חלודים וחלק על גלגלים… האצבע הלוחצת על ההדק היא האיסלאם.
מתחיל טוב ונגמר רע. לא ניתן לפרז את הרצועה בלי שילטון כיבוש ישראלי, אפילו אם החמאס יוותר על נישקו, במהרה יקבל נשק חדש.
הבעייה העיקרית היא הכפפת כל האינטרסים האסטרטגייח של מדינת ישראל לנושא החטופים. בגלל זה המלחמה כושלת כל כך, נהרגים חיילים, ובעתיד, אם ישחררו מחבלים, יהרגו גם אזרחים.
הבאת גורמים זרים, כפי שיש בסיני, בסוריה, ובדרום לבנון היא חסרת ערך, הם מהווים מגן לטרור ופגיעה בהם תסבך את יחסי החוץ. עדיף שאם תהיה עסקה, להעתר לדרישת החמאס לא להכניס כוחות זרים. זה יגרום לכך שהרצועה תמשיך להיות אזור מלחמה עם יד חופשית לישראל לפעול, והאוכלוסייה בסוף תהגר
כל מילה במאמר זה נכון במאה אחוז מלאות, רק דבר אחד חסר: מה כן ניתן לעשות במצב הנתון? או לחלופין, האם במצב הנתון "שב ואל תעשה" כבר עדיף? (רק לשם דוגמה, העברת 10,000 משאיות מלאי טובין לגרמניה הנאצית בשנת 1944 תמורת הפסקת המשלוחים לאושוויץ היוותה דילמה קשה ביותר, וצפוי ממי שמבקר את פעילות העסקנים למען העסקה שיתייחס לצדדי הדילמה ובראש ובראשונה יצירת רשימה של כל ההשלכות המעשיות של כל צעד שיינקט ולאחר מכן דיון על ברטר של הצלה מיידית מוחשית תמורת הגברת כח האויב בחזית והארכת המלחמה).
לי נראה שהמצב הנתון הוא שאין שום דבר אשר ניתן לעשות אחרת, לא בקום ועשה ולא ב"שב ואל תעשה". גם שב ואל תעשה יביא את אותם בעיות שאתה מונה אותן ובצורה הרבה יותר קשה ומהירה. השארת החטופים בשבי טומן בחובו פוטנציאל מאוד ממשי להחלפת השלטון בישראל לשלטון של בנט-לפיד-גולן-אייזנקוט אשר ייזום מדינה פלסטינית (עם הסכמי פירוז כמובן… אשר צרפת והאו"ם יערבו עליו… ובמסגרת מצבע כפל הטבות לקראת סוף העונה גם טורקיה וקטאר…). ונראה לי שאין מי שלא יסכים שהתפתחות כזאת תהווה סיכון ממשי פי כמה וכמה ממה שכותב המאמר מתאר.