הועידה בשארם עלולה להתגלות כאסון מדיני. דווקא כעת דרושה נחישות מדינית ואחריות לאומית
תחת האופוריה של שחרור החטופים, בזמן שהלב הישראלי סוף סוף נושם, מתבשל מעבר לים מהלך היסטורי שעשוי להתגלות כמארב מדיני חסר תקדים. הרגש הלאומי מוסט בצדק אל הכאב וההקלה, אך העולם פועל בינתיים בציניות קרה. מתווה בינלאומי לעתיד עזה ויהודה ושומרון, שיישקף בפועל הקמת ישות פלסטינית רציפה וריבונית, בעוד ישראל כלל לא שותפה למהלך הבינלאומי.
מה שמתואר בתקשורת כ"ועידת שלום בשארם" איננו עוד כינוס דיפלומטי. ההזמנה נשלחה לראשי מדינות, כולל מדינות ערב, האיחוד האירופי, וארגונים בינלאומיים. לישראל לא נשלחה כלל הזמנה. טראמפ "נזכר" להזמין את ראש הממשלה ברגע האחרון, עת ביקורו בשבוע שעבר בארץ, הזמנה שבוטלה כנראה לאור התנגדותו של ארדואן. כל זה קרה לא כי שכחו אותנו, אלא כי החליטו לדבר עלינו בלעדינו.
כלפי חוץ, מדברים על "שיקום עזה", "סיוע הומניטרי" ו"פיוס אזורי". אבל מאחורי הביטויים הללו מסתתרת מפת דרכים קונקרטית: חיבור פיזי בין עזה למה שהם מכנים הגדה המערבית (מנהרות, גשרים, רכבת), נמל ימי ושדה תעופה בפיקוח בינלאומי, שלטון פלסטיני "משודרג", ומימון עולמי המבוסס על תנאי מדינה. זה לא עוד אוסלו, זה אוסלו על סטרואידים, בתוספת לגיטימציה בינלאומית רחבה בהרבה ובחסות אמריקאית, שלא מאפשרת כלל לעורר התנגדות ישראלית.
הנקודה הדרמטית ביותר; הפעם, ישראל לא מנהלת את התהליך וכלל לא שותפה לו, היא עלולה רק לקבל אותו כעובדה מוגמרת. בעבר, גם כשעשינו טעויות (אוסלו, ההתנתקות), לפחות אנחנו היינו השחקן המרכזי שקיבל החלטות. כעת העולם מתכנס, מגבש וחותם – ואז יפעיל לחץ חסר רחמים על ירושלים "להצטרף למשהו שכבר סוכם". מי שיסרב – יוגדר כמי שחוסם שלום היסטורי, מפר סולידריות אזורית, מסכל שיקום הומניטרי, ואפילו מעמיד את קשריו עם ארה״ב ויתר העולם החופשי בסיכון.
בחסות טראמפ
רבים בימין נוטים לראות בנשיא ארה״ב טראמפ מושיע, אך הוא כבר הבהיר בעבר את שיטתו: "אני אוהב את ישראל, ולכן אפתור את הסכסוך אחת ולתמיד". הוא אינו מחויב לאידיאולוגיה ימנית ישראלית אלא לעסקה. הכלכלה האמריקאית וביצור בטחונה של ארצו מעסיק אותו, לא שאלת השרידות הישראלית או הקמת מדינה פלסטינית. "הסיפור הולך להיגמר," הוא כבר אמר. "ג'ארד (קושניר) כבר צייר את המפה."
טראמפ פועל בשיטה של חיבוק ואז מהלומה. מעניק מחוות ענק ואז דורש תמורה היסטורית. לעת עתה, אין מנהיג או אומה שהצליחו להתמודד עם המכבשים שלו. יש סיבה להאמין שאצלנו זה ייראה אחרת?
בתרגום פשוט לטראמפית מדוברת: תקבלו נורמליזציה עם סעודיה (ואולי גם לבנון וסוריה וכדובדבן את מלזיה ועוד אי אלו מדינות מוסלמיות), ברית צבאית אזורית, נשק מתקדם ותמיכה מדינית. ובתמורה? תסכימו למדינה פלסטינית עם רצף טריטוריאלי, בין עזה ליהודה ושומרון.
כאן טמון המארב, בזמן שהציבור הישראלי עסוק בחטופים (בעיקר בחללים שטרם הושבו), בהקלת המתח הביטחוני, ברצון "להשיב את החיים למסלולם". יאמרו לנו: "עכשיו יש שקט. עכשיו פיוס. עכשיו הזמן למדינה פלסטינית". מי שיתנגד, יואשם שהוא מקריב את החטופים הבאים, הורס הסכמי שלום ומבודד את ישראל.
זה לא תרחיש דמיוני. זוהי מדיניות מתגבשת, כפי שעולה מדברי דוברים אמריקאים, מאירופה, ממדינות ערב ואפילו ממסרים מלב המפלגה הרפובליקנית. "רצף טריטוריאלי", "מדינה עתידית", "פיקוח בינלאומי", "שיקום תמורת ויתורים". המילים הללו כבר עפות באוויר.
הסכנה אינה רק מדינית. היא אסטרטגית קיומית. מדינה פלסטינית רציפה בין עזה לרמאללה, עם נמל ים ושדה תעופה, פירושה אובדן שליטה ביטחונית על מעברים, העמקת תלות בינלאומית, וסיכון ממשי להפיכת ישות פלסטינית למדינת אויב חמושה. אין צורך לדמיין. ראינו מה קרה בעזה אחרי ההתנתקות. כעת דמיינו עזה כפולה ומכופלת, מלמעלה ומלמטה.
גרוע מכך, הוויכוח הפנימי בישראל משותק. הממשלה מחוייבת להציג את ההסכם כהישג, ובכך מונעת למעשה את הביקורת מימין; האופוזיציה כמובן תומכת במהלכים, והציבור לא מודע כלל לעומק הסכנה.
ועידת שארם איננה "עוד שיחות". היא מתווה. היא מנגנון. היא ניסיון לקבע את ישראל במצב שבו סירוב פירושו בידוד בינלאומי, והסכמה שווה ויתור היסטורי. תכליתה חתימה על תכנית שלום למזרח התיכון, גם אם התוצאות יהיו הרות אסון.
האם ניתן לבלום מהלך כה מסוכן? כן. אך רק אם ישראל תשוב לנהוג כמדינה ריבונית המעצבת את עתידה ולא כקבלן ביצוע של רצונות זרים. המשמעות האמיתית של עצמאות מדינית איננה רק גבולות, אלא היכולת להגדיר אינטרס לאומי, לעמוד עליו ולגבש מדיניות יוזמת, סדורה ובהירה.
על ישראל לנסח חזון מדיני משלה, כזה שאינו מגיב לתכתיבים אלא מציע חלופה סדורה לעתיד האזור, בהתאם לצרכיה הביטחוניים, הלאומיים והאסטרטגיים. יש לדרוש באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי כל דיון בינלאומי על עתיד עזה והמערכת הפלסטינית ייערך בנוכחות ישראלית מלאה. אין זה עניין של יוקרה, אלא של זכות בסיסית; לא ייתכן שהקהילה הבינלאומית תכריע בסוגיה קיומית עבורנו מבלי שנהיה נוכחים בחדר הדיונים.
זוהי שעת מבחן לנתניהו, שמתגאה ביכולותיו המדיניות ובקשריו עם מנהיגים, ובעיקר עם טראמפ. הוא נדרש לגלות מנהיגות ולעמוד על האינטרסים הלאומיים של ישראל בתוך המהלך האזורי הכפוי.
אסור לנו להיאחז באשליה שהעולם ידאג לנו, ולהישען על הצהרות של מנהיגים זרים. שלא נגלה חלילה, שדווקא ברגע שבו החטופים חזרו, שיקול הדעת הלאומי שלנו הלך לאיבוד. בנאומו בכנסת בזמן ביקור טראמפ, נתניהו ציטט את קהלת ״עת מלחמה ועת שלום״. אבל יש גם עת שלישית: עת לנחישות מדינית. אל לנו להחמיץ אותה.
מאמר חשוב ומדאיג מאוד.
נקוה מאוד שהשלטון בארץ יידע להגיב בזמן אמת ובצורה הנכונה, ויפגין מנהיגות ומשילות ציונית אמיתית
כשהשטח יירגע עזה תתרוקן.
אחרי שערביי יו"ש יראו את החיים הטובים של העזתים באינדונזיה וברחבי העולם הם יתחזו לעזתים כדי להצטרף אליהם. ואת המעט שיישארו ננקה במלחמה הבאה.
על סמך אילו עובדות הכותב מבסס את דבריו?
חצי משפט פה ושם?
מה שאני מסכים – צריך ליזום! להתחיל לספח ולקבוע עובדות בשטח.
וואו, איזה גיבוב של קשקושים. ראשית, ישנה גם ישנה ביקורת בימין על ההסכם. גם בשמאל הרדיקלי-הקפלניסטי מבקרים את ההסכם על מנת לנגח את הממשלה (לא שהמילים שלהם שוות משהו). שנית, טראמפ עצמו אמר שהוא מקבל ומכבד את התנגדותו של נתניהו להקמת ״מדינה פלסטינית״ ואף אמר שיסכים למה שיסכימו לו בישראל – כלומר, אם ישראל תתנגד להקמת ״מדינה פלסטינית״, טראמפ יתמוך בהתנגדות הזאת. שלישית, הדבר הכי קרוב לאותה מדינת טרור פלסטינית הם אותם שלושה סעיפים אחרונים במתווה טראמפ, שמהווים לא יותר ממס שפתיים אמורפי לסעודים. נכון, מס השפתיים הזה לא היה צריך להיות משולם. להיפך, הם אלה שהיו צריכים לשלם לנו. אבל אין ולא תהיה שום ״מדינה פלסטינית״, שום ״רצף טריטוריאלי״, שום ״נמל, שדה תעופה, רכבות וגשרים״ ושום נעליים. גם שום ״שיקום״ לא יהיה בטווח הזמן הנראה לעין. טראמפ ממש לא מנחית עלינו שום מהלומות ולא עולה עלינו דבר. יש פה ברית של שותפות בין ישראל וארה״ב – הגם שאיננה שוויונית, היא איננה כפייה של ארה״ב על ישראל. ארה״ב מתחשבת בדעתה של ישראל לגבי מימוש המתווה, כולל סיכומים מאחורי הקלעים בין נתניהו לטראמפ – סיכומים שאינם חלק מההסכם הכתוב. נכון, תמיד צריך להפגין זהירות ונחישות מדינית, אבל יש הבדל מהותי בין אלו לבין יצירת תבהלה. מדינת ישראל בשום אופן לא תחתום על הפתרון הסופי בדמות ״פתרון״ שתי המדינות. ולצורך הטיעון אגיד, שלא טראמפ ובטח שלא מדינות ערב והאסלאם יגרמו לנו לעשות את זה. לא ״בהסכמה״ ובטח שלא בכפייה. לא כל עוד רוב מוחלט של העם היושב בציון מתנגד להקמת אותה מדינת טרור נאצית. ושום דבר לא ישנה את זה.
אין לנו אלטרנטיבה .למעשה טראמפ הציל את מדינת ישראל מעצמה. נזרקו לחלל האויר סיבות רבות מדוע נתניהו לא נסע לשארם -חילול שבת חשש מהשפלה …. ועתה גם התנגדות ארדואן . ואנו לא יודעים את האמת . כשאמרתי שאין אלטרנטיבה למעשה התסריט הרע שעלול היה להתרחש הוא דימום ממושך של צה"ל וחורבן כלכלי ומדיני של ישראל . ערביי עזה לא הולכים לשום מקום ומי שמפנטז על הגירה או להתישבות יהודית שם חי באשליות העולם לא יקלוט מספרים גדולים ולא ירשה התישבות יהודית שם.ואנו נפסיד את הידידה האחרונה שנשארה לנו.