המימון הממשלתי שמזין את הפשיעה הבדואית – הדו״ח המלא

הברחותהרחפנים בגבול מצרים הפכה לתופעה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה והאיום הנשקף ממנה מטריד ביותר. הברחות נשק בהיקפים גדולים באמצעות רחפנים היא דבר מדאיג, והנושא זכה לתשומת ליבה של הכנסת וכלל אפילו ביקור פרובוקטיבי מתוקשר של חברי הכנסת צבי סוכות ואלמוג כהן בכפר ביר הדאג׳ שבנגב.

המוקד כעת הוא הרחפנים. התקשורת וחברי הכנסת מתמקדים באמצעים הללו; הצבא עוסק בפיתוח אמצעים לתפוס את הרחפנים; וכולם עסוקים בשאלת ההגנה על הגבול.

כרגיל במצבים מהסוג הזה, עוסקים בסימפטום ולא במקור הבעיה. הבעיה ב״מכת הרחפנים״ הם לא הרחפנים, ואפילו לא איך לזהות ולהפיל אותם. הבעיה היא אחרת: ארגוני הפשע בחברה הבדואית, אלו שמפעילים את מערכי ההברחות ועומדים מאחורי שלל תופעות אחרות שמאיימות על בטחון המדינה. הארגונים החמולתיים הללו מפעילים רשתות פשע מגוונות, שהברחה בגבול היא רק אחד הביטויים שלהם, וטכנולוגיית הרחפנים היא רק הקצה של פעילותם.

טיפול יסודי בבעיה מחייב עיסוק בשורשים האמיתיים שלה, ולא מרדף חסר תוחלת אחרי דור חדש של טכנולוגיה הגנתית, וזה מחייב כניסה לעובי הקורה בטיפול בארגוני הפשע שמנהלים את הנגב.

מדינת ישראל נמנעת מעיסוק רציני בנושא הזה, ופעולות האכיפה מתמקדות בעיקר במרדף אחרי פעילי הקצה של הפשע – ה״חיילים״ – שלהם בעגה המאפיוזית. בבדיקה מדגמית של הודעות דוברות המשטרה שערכתי לאחרונה, עולה כי כל העצורים בפזורה בנגב בעבירות הנוגעות לפשע מאורגן (סמים, פרוטקשן, אלימות וכדומה) היו בגילאי 30-20. המשמעות ברורה: גם כשהמשטרה פועלת היא מפספסת את הנקודה. ראשי החמולות, ראשי הקרטלים, שומרים על חסינות.

אבל העיסוק בהברחות וברחפנים מפספס את הנקודה מסיבה נוספת: זה לא עיקר הפרנסה של כנופיות הפשע בנגב, ואפילו אם נסגור את החור הזה בגבול, הסוגיה היסודית של אבדן המשילות תישאר. למעשה מדובר במיתוס: המנוע הכלכלי של הקרטלים הבדואיים הוא לא ה״פשיעה״ במובן הרגיל שלה, כלומר חממות הסמים, ההברחות והפרוטקשן, אלא משהו אחר לגמרי: תקציב המדינה.

כן, כן, שמעתם נכון: מדינת ישראל הפכה למממנת הגדולה ביותר של הפשע המאורגן בנגב, ובמידה דומה גם בגליל. כיצד זה נעשה? סכומי העתק שהמדינה משקיעה בנגב,בתשתיות, חינוך, רווחה ועוד, מגיעים כמעט תמיד לגורמים בשטח הכפופים לניהול החמולתי-עברייני של הטריטוריה. הם יחליטו מי יסלול כביש, מי יביא משאיות עפר, מי ינהל את בתי הספר, מי ינהל את סניף הדואר, מי יפנה את האשפה, מי יסיע את התלמידים וכן הלאה וכן הלאה, הרשימה כמעט אינסופית. מדובר במיליארדים מתקציב המדינה, שמנוהלים דה-פקטו על ידי ארגוני הפשע. זו הבעיה האמיתית בנגב. זה משבר המשילות העמוק והחמור. ובזה כמעט איש לא עוסק.

מטבע הדברים המידע בנושאים הללו קשה להשגה. חלקים ממנו מבצבצים מדוחות רשמיים של גופי המדינה; חלק עולה מכתבי אישום ומסמכים משפטיים; חלק מופיע במחקרים שנעשו בשנים האחרונות (לעיתים על ידי חוקרים בדואיים בעצמם); וחלקו בתחקירים עיתונאיים, שאת חלקם פרסמתי בעצמי. בשורות הבאות ננסה לרכז את התופעה ולהצביע על מימדיה העצומים. מי שרוצה לטפל באמת במשבר המשילות בנגב צריך להפשיל שרוולים ולצלול לתוך הביצה הזאת. סרטונים ויראליים של התגוששות ליד חנות רחפנים לא יועילו בדבר.

מיליארדים לפשע

מדינת ישראל משקיעה סכומי עתק במגזר הבדואי. קשה לאמוד את ההוצאה הממשלתית המלאה למגזר הזה, כי כמו כל דבר היא מורכבת מסעיפים רבים וסוגים שונים של הוצאות. ישנן הוצאות קולקטיביות המועברות באמצעות הרשויות המקומיות, ישנן הוצאות אישיות המועברות לתושבים עצמם, וישנן הוצאות שאינן מתוייגות על פי מגזרים המועברות באמצעות מוסדות. כדי להבין באיזה סכומים מדובר, ננסה לערוך כאן חישוב, שייתן הערכת סדר גודל.

נפתח בתמונה הכללית: על פי הלמ״ס בשנת 2020 תקציבן הכולל של הרשויות הבדואיות עמד על 1.46 מיליארד ש"ח, כאשר 1.28 מיליארד מתוכו (כ-88 אחוזים) הגיעו מתקציבי ממשלה שונים, ורק 12 אחוזים בלבד נבעו מגביית ארנונה.

על פי נתוני משרד החינוך, בשנת 2021 הוצאו 2.3 מיליארד ש"ח על חינוך במגזר הבדואי על מוסדותיו השונים בכלל הרמות. מתוך זה כ-1.8 מיליארד הועברו ישירות למורים כשכר, והשאר מחולק לסעיפים שונים שרובו מגיע לרשויות המקומיות. מדובר בסכומים גדולים מאוד; חלקו מיועד למערך ההסעות ביישובים, שכפי שנראה מיד – הפך למכרה זהב של שחיתות, עבריינות ופשע.

אגב, בניגוד למה שמקובל לחשוב, התקציב הממשלתי המושקע בחינוך במגזר הבדואי הוא גבוה ביותר ועומד על כ-21 אלף ש"ח לתלמידי בית הספר, וכ–15.7 אלף ש"ח לתלמידי הגנים. ההשקעה בתלמידי תל-אביב, לצורך ההשוואה, עומדת על 20 אלף לתלמיד בבית ספר וכ-16 אלף לתלמידי גנים.

לאלה יש להוסיף את תקציבי תכנית החומש לקידום החברה הבדואית. התכנית הראשונה לשנים 2021-2017 כללה תקציבים בהיקף של 3.12 מיליארד ש"ח. התכנית החדשה, לשנים 2026-2022 כוללת תקציבים בהיקף של כ-5 מיליארד ש"ח. התקציבים הללו מגיעים לרשויות מקומיות וארגונים שעובדים בשטח, והם טרף קל למי שיודע איך לשלוט בכסף.

מקור נוסף לתקציבים הוא פיתוח תשתיות, תחום שרשות הבדואים אחראית עליו, שתקציבה בשנים האחרונות עמד על 300-500 מיליון ש״ח מדי שנה, שלצידו תקציב נוסף של כ-150 מיליון ש״ח המיועדים להסכמי פשרה ופינוי. תקציב הרשות מופנה לפיתוח ובניה ביישובי הבדואים, שנשלטים בשטח על ידי הקרטלים המקומיים. מעבר לזה ישנם פרויקטים רבים של תשתיות לאומיות בנגב, בסכומים של מיליארדי שקלים, שכוללים בין היתר את הרחבת כביש באר שבע ערד, סלילת כביש 6 דרום עד לצומת שוקת ובהמשך לעיר הבה״דים; הקמת קריית המודיעין ליקית; הקמת עיר הבה"דים שהסתיימה לפני שנים ספורות, ועוד ועוד. מדובר במיליארדים רבים שהושקעו באזור ויושקעו בו בשנים הקרובות.

כפי שנראה, רבים מתקציבי התשתיות תגלגלים לקבלני משנה מקומיים, שולמו כדמי ״שמירה״ שונים והזינו בסופו של דבר את הפשע. בבניית עיר הבה"דים, למשל, הועסקו שני קבלנים בדואים לעבודות עפר וצנרת וכ-20 אחוז מכוח האדם שהועסק בפרויקט ההקמה היה בדואים מהנגב. במקביל במהלך עבודות ההקמה העסיק הצבא חברות שמירה בדואיות לשמירה על אתרי הבניה, מה שידוע למעשה כדמי פרוטקשן, שהוחלפו באבטחה צבאית רק כאשר החלו חיילים לאייש את המתקן. תקציבי ה"שמירה" המדוברת כמו גם חלק מהתקציב הלגיטימי של עבודות הבנייה, מצא את עצמו מנותב למשפחות פשע.

ניצול לרעה של המימון המדינתי

ניצול לרעה של מימון מדינתי לפרויקטים במגזר הערבי אינו דבר חדש. צוות ממשלתי מיוחד שבחן את הנושא בשנת 2020 קבע כי "הוצאתם של מכרזים עתירי תקציב ברשויות המקומיות עשויה להוות הזדמנות עבור ארגוני פשיעה לזכות בתקציב באמצעות סחיטה ואיומים של בעלי התפקידים ברשות". לפי הצוות, "התקציבים הגדולים לרשויות המקומיות… קורצים לארגוני הפשיעה. גורמי הפשע משתלטים על מכרזים עתירי תקציב ברשות המקומית, והכסף מגיע לידיהם במקום לשמש לשיפור השירות לאזרח. כך מהוות הרשויות המקומיות "מכרה זהב" עבור ארגוני הפשיעה – מקור להכנסות עצומות בדרכים שנראות לכאורה כשרות".

היחס ברשויות המקומיות הערביות אל הפוליטיקה המקומית הוא בעייתי ונגוע בשחיתות והעדפת מקורבים ובני החמולה. על פי חוקרים שבדקו את התופעה "ערך מרכזי מאוד המשפיע על ניהול השלטון המקומי הערבי הוא המחויבות לקידום האינטרסים של משפחות, של חמולות ושל סיעות פוליטיות. ערך זה משפיע על רוב תחומי הניהול בשלטון המקומי הערבי… ראשי הרשויות וחברי המועצה משתייכים לרשימות פוליטיות, אולם תומכיהם הם קואליציות של חמולות. גם אם ראש הרשות מצהיר כי יש בכוונתו להקפיד על נאמנות לערך השוויון, הוא חושש לאבד תומכים אם יפעל למען פיתוח אזורים שתושביהם לא תמכו בו. תומכיו מצפים ממנו שיפעל רק למענם ורק למען האינטרסים שלהם״.

הדבר בא לידי ביטוי בכמה תחומים "קודם כול במינויים של עובדים ומקורבים מהחמולה שתמכה בראש הרשות". התוצאה היא ש"אנשים נבחרים לפי קשריהם ולא לפי כישוריהם, ולכן ברור כי הדבר משפיע על ניהולה של הרשות המקומית". בשל כך "תופעה רווחת מאוד ברשויות הערביות היא, שהעובדים חסרי הכשרה מקצועית ותפקודם אטי ולקוי, משום שחלק ניכר מהם נקלטו בשל קשר חמולתי–משפחתי ולא בזכות כישוריהם. משום כך הרשויות מתקשות לתפקד היטב ולספק שירות נאות לאזרח".

התופעה קיימת בכלל הרשויות הערביות, אך ברשויות הבדואיות נוסף לכך המימד השבטי המסורתי העמוק. כך השחיתות חוגגת, ועימה ארגוני הפשע.

הסעות לשום מקום

אחד התחומים הפרוצים ביותר לשחיתות הם מכרזי הקבלנים להסעות ברשויות האזוריות הבדואיות. הרשויות האזוריות נווה מדבר ואל קאסום כוללות 11 יישובים כפריים, שנוצרו לפני כ-20 שנה בהליך של הלבנה דה-פקטו של הפזורה הבדואית, ולכן נפרסים על שטחים גדולים יחסית. בשל כך יש צורך במערך הסעות נרחב כדי להביא את תלמידי בתי הספר מבתיהם המרוחקים למוסדות הלימוד.

בשנת 2019 תקצב משרד החינוך את הרשויות הבדואיות בכ-180 מיליון ש"ח לצרכי הסעות, כמעט מחצית מכלל התקציב שיועד להסעות תלמידים במחוז דרום כולו (380 מיליון ש"ח). מערך ההסעות הזה מסיע מדי יום כ-44,000 תלמידים. המועצה האזורית נווה מדבר מעסיקה כ-38 חברות הסעות שונות, המפעילות מדי יום יותר מ-500 מסלולים שונים לצורך הסעת 16,500 תלמידים; ואילו מועצת אל קסום מפעילה מערך של כ-1,000 קווי הסעות להסעת כ–28,000 תלמידים.

בביקורת שערך מבקר המדינה בשנת 2021 עלה כי לא פחות מ-12,600 תלמידים שדווחו על ידי מועצת אל-קסום לצורך קבלת תקציבי הסעות, אינם רשומים כתושבי המועצה או כתלמידים בבתי הספר שלה. כ-3,000 מהרשומים במועצה האזורית נווה מדבר, המסיעה מדי יום כ-16,000 תלמידים, לא רשומים כתושבי הנגב בכלל.

ביקורת שנערכה במועצה האזורית נווה מדבר חשפה פער של כ–3,200 תלמידים בין נתוני הדיווח על הסעות לבין נתוני משרד החינוך על תלמידים במועצה, פער שעלותו כ-20 מיליון ש"ח בשנה. במקרים אחרים נמצא כי תלמידים דווחו במקביל גם על ידי מועצת אל קסום וגם על ידי נווה מדבר.

ביקורת שערכה חטיבת הביקורת של החשב הכללי על מועצת אל קסום מצאה שמשרד החינוך תקצב את המועצה בסכומים גבוהים יותר מאלו שהמועצה הוציאה בפועל על הסעות. כך, בהסעות החינוך הרגיל "ישנו כ–20% רווח למועצה מהיקף הסעות שלא בוצעו בפועל, קרי כ–20 מיליון ש"ח מהקופה הציבורית", ובהסעות החינוך בעלי צרכים מיוחדים "נוצר עודף תקצוב של כ-17 מיליון ש"ח". במילים אחרות, המועצה גזרה קופון מהונאה של רשויות המדינה ששילמו מיליונים על הסעות שלא היה בהן צורך.

למשל, המועצה דרשה כ–885,000 ש״ח לחודש עבור הסעת 2,213 תלמידי טרום חובה, אולם בבדיקת הנתונים והצלבתם למאגרים נוספים עלו "אנומליות מהותיות" כמו למשל הסעה של 5 ילדים לגן "אלביירוני" בעלות של 40,000 שח בחודש, עלות שמתאימה לאוטובוס ולא לרכב הסעות קטן. במקרה אחר נכללו מסלולי הסעות לגנים בעיירה חורה, כאשר ברשימות התלמידים אין בכלל ילדים הלומדים שם. לסיכום קבעה הביקורת כי "קיימים מסלולים אשר לא נמצאו בגינם מכרזים, קיים פער בין המחיר בפועל ששולם לספקים לבין המחיר בגין המסלולים במכרזים".

נוסחת התקצוב להסעות מתחשבת באופן משמעותי במרחק הנסיעה. גם כאן יש ניצול לרעה. ביקורות שונות שרוכזו בדוח מבקר המדינה חשפו את היקפי התרמית וחשפו פערים שנעים בין 100 ל-500 אחוזים בין המרחק הרשום בבקשות התקצוב לבין המרחקים שנמדדו בפועל בביקורות שטח. כך למשל הסעה מהיישוב סבחה לגן בסעווה נמדד מרחק של 3 ק"מ בעוד שבבקשה להסעה המרחק צויין כ-17 ק"מ. הסעה באזור כסייפה דיווחה על 29 ק"מ בזמן שהמרחק בפועל עמד על 15 ק"מ.

בנוסף על כך, במקרים רבים האוטובוסים המשמשים להסעות הם ישנים, פגומים ולא בטיחותיים. ביקורות שונות שנערכו בנושא חשפו ליקויים רבים בתחום. מושבים שבורים, צמיגים לא תקינים, רכבים מיושנים ומסוכנים. רמת השירות המסופקת בפועל לתלמידים במגזר הבדואי נמוכה משמעותית מהשירות עליו משלם משרד החינוך.

מקור נוסף לפערים בתחום הוא מלווים בתשלום להסעות. המועצה האזורית אל-קאסום הגישה בשנת הלימודים תשע"ט (2018-2019) רשימה של 347 מלווים להסעות גני טרום חובה, אולם בפועל היא העסיקה רק 294 מלווים, מהם רק 96 בלבד הוגדרו כמלווי "טרום חובה" ו-28 נוספים כ"טרום חובה וחינוך מיוחד". מעבר לכך, רק 22 מהמלווים קיבלו שכר במשך כל התקופה והיתר רק בחלק מהחודשים. "המועצה לא סיפקה את השירות שנקבע בהסכם", סיכמה ביקורת שערך החשב הכללי באוצר בנושא.

מלבד זאת מועצת נווה מדבר משקיעה סכומים גדולים מאוד במלווים להסעות: למעלה מ-11 מיליון שקלים בשנה, בערך 10 אחוז מתקציב ההסעות לשנת 2022, דבר שמטבע הדברים קשה מאוד לפקח על יישומו בשטח.

הקבלנים הזוכים במכרזים באופן רשמי הם ברוב המקרים חברות גדולות בבעלות יהודים, אך כפי שעולה מהשטח, מי שמפעיל בפועל את קווי ההסעות הם קבלני משנה מתוך החברה הבדואית, המקושרים בדרכים כאלה ואחרות לעולם הפשע.

מבקר המדינה העיר כי "עולה חשש לביצוע מניפולציות ואי התאמות בדיווחים השונים של קבלני ההסעות" וכי התחום סובל מחוסר בקרה. במכתב שהוציא מנהל רשות הבדואים הוא ציין כי "עניין השבטיות לא פוסח גם על מערך ההסעות בבתי הספר, גם בו מועסקים קרובי משפחה… הסעות רבות לא מתבצעות ונדרשת בקרה צמודה".

רשות הבדואים סיכמה כי "ֿיש פה חשד גדול לפלילים ע"י כלל המעורבים בנושא… התושבים רושמים כתובת מסוימת במשרד החינוך כדי ליהנות מהסעות וכתובת אחרת במועצה כדי לקבל הנחות במס הכנסה".

בשל אי הסדרים הללו, בשנים האחרונות החלה מגמה של הוצאת ניהול ההסעות מידי המועצות האזוריות הבדואיות והעברתן לגופי-על כמו אשכול נגב מזרחי – גוף המאגד את כל המועצות האזוריות והמקומיות היהודיות והבדואיות במרחב דימונה-ערד. לפחות בתחום הזה, חלק מהבעיות טופלו, אבל הדפוס הזה ממשיך להתקיים גם במקומות אחרים.

דיווחים כוזבים

​השחיתות במערך ההסעות היא רק קצה הקרחון, והיא חלק מתופעה רחבה יותר של הונאת הרשויות הממשלתיות בישראל במטרה לחלוב את כספי משלמי המיסים. חלק מהדברים תועדו בדו״ח מבקר המדינה בנושא.

המועצה האזורית אל-קסום למשל, מדווחת לרשויות השונות על הענקת שירות ללמעלה מ-60,000 תושבים, למרות שמתגוררים בה רק כ-12,000 תושבים. מספר מקבלי השירות הגדול הזה תואר על ידי רשות הבדואים כ"אינו נכון ומופרך לחלוטין… ניפוח של המועצה ואין לו קשר למציאות".

במקרים אחרים נחשפו דיווחים כוזבים על נוכחות של עובדים במועצה כולל חתימה פיקטיבית של מנהלים, מה שהוביל פנייה של מנהל מחלקת משאבי אנוש במועצה לעובדים אחרים, בה הוא ציין שלאחרונה הוא "עד לתופעה מדאיגה מאוד שחלק ממנהלי בתי הספר חותמים על דו"חות פיקטיביים של סייעות בבתי ספר". בבירור נוסף התגלה כי המועצה התקינה בעבר שעוני נוכחות במוסדות החינוך כדי למנוע תופעה זו אבל "השעונים ניזוקו במכוון ובמזיד".

גם עובדי מועצה אחרים נחשדו בדיווחים כוזבים. כך כתב מבקר הפנים של המועצה בביקורת שערך כשגילה שדוחות הנוכחות ממולאים באופן ידני ומוגשים באיחור רב: "בחלק גדול מאוד מדוחות הנוכחות נעשים שינויים, כך שכל הימים מוקלדים ידנית למערכת ולא דרך שעון הנוכחות, יוצא מכך שעובדים רבים לא מחתימים כרטיס נוכחות בכניסה לעבודה וביציאה ממנה". דברים אלו, "מעלים חשש לנורמה פסולה של דיווחים כוזבים".

מעבר לדיווחי השעות, ישנו חשש להעסקת מקורבים במועצה. כאשר התברר כי שני אחיו של מנהל מחלקת כוח האדם במועצה מועסקים במועצה חודדו הנהלים והעובדים נדרשו למלא טופס ניגוד עניינים בנושא, אך רק 52 מתוך 104 עובדי המועצה מילאו את הטופס.

בביקורת שערך החשב הכללי באוצר התגלתה תופעה של חשבוניות כפולות ומזויפות שהוציאה המועצה עבור שירותים שונים, בהיקף שהגיע לכ-172,000 ש"ח. למרות הביקורת שחשפה את התופעה הטיפול בליקויים לא התבצע לשביעות רצון. "תמוה שבירור נושא חמור כל כך של זיוף מסמכי תאגיד וחתימות, לכאורה, מושהה משך זמן ארוך כל כך על ידי המועצה". כך הפכו המועצות הבדואיות לקופה הקטנה של החמולה, והפשע חוגג.

שומרים על השמנת

תופעות דומות מתקיימות בתחום השמירה על מוסדות חינוך. בבדיקה שערך ארגון רגבים לגבי השנים 2017-2016, התברר כי מוסדות חינוך במגזר הבדואי מדווחים על עלויות שמירה מנופחות, החורגות באופן דרמטי מהעלויות של יישובים יהודיים באותו אזור.

כך למשל, במועצה האזורית נווה מדבר עמד תקציב השמירה בשנת 2017 על 7,170,000 ש"ח, סכום ששימש לאבטחת 21 בתי ספר. במועצה האזורית אל קאסום, עמד תקציב השמירה באותה שנה על 7,453,600 ש"ח, ל-21 בתי ספר ועוד 1,899,000 לאבטחת גנים.

לעומת זאת, במועצה האזורית מרחבים, למשל, עמד התקציב לאותה שנה על 970,000 ש"ח. עבור 10 בתי ספר מאובטחים. במועצה האזורית בני שמעון, עמד התקציב על כ-690,000 ש"ח עבור 5 מוסדות ועוד גנים.

בחישוב לפי מוסד עולה כי המועצה משלמת כ-350,000 ש"ח בממוצע מדי שנה לאבטחת מוסד. לעומת זאת ברשויות היהודיות מדובר על סכומים ממוצעים של 100,000 ש"ח לכל מוסד. המועצות הבדואיות מוציאות יותר מפי-3 על אבטחה מאשר המועצות היהודיות.

התופעה נעשית מטרידה יותר כאשר מעיינים בנתונים מפורטים שמסרה המועצה האזורית אל קאסום, מהם עולה כי ברוב גדול של המוסדות (14 מתוך 21) משולם מדי שנה מחיר קבוע לאבטחה, ללא קשר בגודלו של המוסד ומספר התלמידים הלומדים בו. כך למשל בבית הספר לחינוך מיוחד במולדה שבו לומדים 81 תלמידים, יש אותו תקציב שמירה של בית ספר התיכון באותו יישוב שבו למדו 1,091 תלמידים.

בבדיקה בשטח שערך ארגון 'רגבים' עלה כי ברבים מהמוסדות אין שומר בפועל המוצב בשטח. השמירה גם יקרה וגם פיקטיבית. אחד ההסברים הוא שמדובר ב"פרוטקשן פנימי" שמוסדות החינוך נאלצים לשלם לגורמים בעלי כוח בתוך הכפרים ובחברה הבדואית עצמה. למיטב ידיעתנו, התופעה קיימת עד היום.

סחיטת מכרזים באיומים

אחת הרעות החולות המרכזיות בנגב היא קבלנים וספקי שירות הזוכים במכרזים באמצעות איומים והפחדות. כך בעלי השליטה האמיתיים בשטח דואגים שכספי משלמי המיסים יגיעו ל״מקום הנכון״ מבחינתם. שום דבר לא חומק ממחלבת המזומנים הזו: פינוי אשפה, ניהול מוסדות חינוך, סניפי דואר ומה שלא תרצו. כל מקום שיש בו כסף מדינתי יש בו עבריינות וסחטנות.

בנובמבר 2022 פורסם מקרה בעיירה תל שבע, כאשר קבלן המבצע פינוי אשפה נאלץ להעסיק רק עובדים יהודים מאחר ומשפחות בעיירה איימו על הקבלן ועובדיו שלא יתנו להם לעבוד בעיר. הרקע לסכסוך הוא רצונה של המשפחה לזכות במכרז לעצמה. כתוצאה מכך עובדי פינוי האשפה נאלצו לפעול עם ליווי משטרתי צמוד. כחלק מהסכסוך, ראש מועצת תל שבע עומאר אבו רקייק נאלץ להישאר סגור בביתו במשך מספר שבועות מחשש לחייו.

בתל שבע מאבקי שליטה על מינוי מנהל בבית ספר גלשו לאלימות. לפני מספר שנים מורה בבית ספר הותקף באבנים ובאלות, בעקבות סכסוך על מינוי סגן מנהל המוסד כחלק ממאבקי השליטה על בית הספר. על פי החשד, התוקפים בני החמולה המתחרה, חיכו לעובד ההוראה מחוץ לבית הספר ופצעו אותו באורח קל.

במקרה אחר בעיר, נפצע מירי מפקח ברשת החינוך "עמל", שהגיע לבית ספר בעיר לדון בהחלפת מנהל בית הספר, שנעדר ממנו במשך חודשים ארוכים בשל איומים וחשש לחייו. בתום הישיבה בעניינו של המנהל, נורו לעבר רכבו של המפקח כדורי פלסטיק והוא נפצע בידו מרסיסי זכוכית בעקבות התנפצות השמשה.

גם בשגב שלום מתקיים סכסוך ארוך על שליטה בבית ספר, במסגרתו אף נורה ונפצע קשה מנהל בית הספר. בראיון הוא סיפר: "אחים של מורה איימו עלי ברצח, הייתי מאוים במשך שלושה חודשים, בחודש מארס הותקפתי באלות, זיהיתי את האדם שתקף אותי, הורדתי לו את כיסוי הפנים, התעמתתי איתו ובסופו של דבר אומרים לי שהתיק נסגר מחוסר ראיות. המשטרה אומרת שזה לא הם, זה הפרקליטות. הגשתי ארבע תלונות במשטרה. תמיד אומרים שהפרקליטות סגרה, כל אחד מגלגל למישהו אחר. יש לי ילדים קטנים. זה מתסכל שאתה מחנך לאי אלימות והאלימות רק מתגברת במגזר".

מקרה דומה התרחש ביישוב המתוכנן לקום באתר ׳חשם זנה׳ סמוך לנבטים. המדינה הקימה במקום מרכז שירותים הכולל בתי ספר, מרפאות וכדומה שאמור להפוך לגרעין סביבו יתפתח במקום יישוב מוכר ומוסדר לפזורה באזור. משרד החינוך מינה מנהל שנבחר במכרז, תושב העיר רהט. אלא שתושב מקומי, בעצמו מפקח לשעבר במשרד החינוך, החליט כי מי שצריך לנהל את בית הספר הוא אחיו, ושביתו תשמש כסגנית מנהל. במסגרת הסכסוך שלח אותו תושב אנשים שיאיימו על המנהל הנבחר מרהט. משרד החינוך החליט לא לפתוח את בית הספר באותה שנה. "תופעת מינוי מנהלים בני משפחת השבט היא הנזק הגדול ביותר שנגרם למערכת החינוך" אמר גורם בכיר המכיר את הפרשה. "המערכת כושלת בגלל מינוי מנהלים כושלים באיומים של השבט".

מקרים כאלה יש בלי סוף. במסגרת סכסוכי השליטה על אחד מבתי הספר הופצו בין היתר סרטונים מאיימים בהם נצפים כנופיות חמושים בתוך אחד מבתי הספר בעיירה. בבית ספר בתל שבע התפתח סכסוך על משרת סגן מנהל המוסד. במסגרת זו הותקף מורה על ידי רעולי פנים באלימות, ומשרד החינוך אישר לשישה מורים נוספים להיעדר מעבודתם למשך מספר ימים, מחשש לחייהם.

בבית הספר אורט אלמותנבי בכסייפה התפתח סכסוך אלים בין מנהל החטיבה העליונה למנהל חטיבת הביניים. במסגרתו תקף מנהל חטיבת הביניים, שבעבר היה מעורב בירי על מנהלת אחרת, את מנהל התיכון באמצעות הטחת כסא בראשו מול הצוות והתלמידים. לאחר לחצים רבים של הפיקוח המחוזי נעשתה סולחה, שני המנהלים חזרו לעבודה אך ללא שיתוף פעולה ביניהם, דבר שפגע בתלמידים ובניהול בית הספר. מנהל התיכון, המותקף, אגב, היה הבן של סגן ראש המועצה כאשר מונה לתפקידו.

ראשי מועצות ובכירים במגזר הבדואי נתונים באופן תכוף לאיומים אישיים. כך למשל נורו במספר הזדמנויות יריות אל עבר ביתו של נאיף אבו עראר, ראש מועצת ערערה. גם ברהט נרשמו תופעות דומות: נעשה ניסיון להתנקש בחייו של מהנדס העיר אברהים אבו סהיבאן עת היה בדרכו למסגד בשעות הבוקר. זאת, כמה חודשים לאחר ניסיון להתנקש בראש העיר עצמו ואחיו של המהנדס, פאיז אבו סהיבאן, באמצעות רימון שנזרק על ביתו. הרקע הוא סכסוך משפחות על קרקע בעיר וניסיונות העירייה להגדיר אותה כקרקע ציבורית.

במקרה אחר אלמונים פרצו למשרדי המועצה האזורית אל קאסום ותקפו את המזכירה והמנכ"ל. היעד ככל הנראה היה ראש המועצה סלאמה אל אטראש. "זה לא סוד שארגוני פשע השתלטו על חלק מהרשויות במגזר הערבי… מאז שנכנסתי למועצה אנחנו עושים תהליך של רפורמה. התייעלנו בהרבה דברים, וכשזה לא מתיישר עם הארגונים הם מנסים לאיים על ראש הרשות, על המנכ"לים, על מנהלי האגפים", הוא אמר. הרקע לדברים היו שינויים שהוביל אלאטראש במכרזי פינוי אשפה, הסעות וגניבות חשמל ומים.

במקרה אחד התגלה כי קבלן שהועסק במועצה האזורית אל קסום לבינוי בתי ספר קיבל תשלום באופן חריג ושלא על פי הנהלים. הקבלן החל בעבודות בטרם הושלמו עבודות התכנון וללא אישורים, ואף קיבל תשלום על סך 1.8 מיליון ש"ח בניגוד להוראות הגזבר. בבדיקה התברר כי הבעיה עמוקה ורחבה הרבה יותר וכי המועצה האזורית אל קסום לא מנהלת מעקב מסודר אחר תיקי פרויקטים המבוצעים אצלה, ואין תיעוד מלא של מידע "על מכרז העבודה, חוזה העבודה, תחשיבי כמויות, דפי ביצוע וכיוצא באלו". בנוסף אין למועצה נוהל לאישור עבודת קבלני המשנה שמתווה את "הליך הבקרה של דרישות התשלום של קבלני ביצוע עבודות תשתית בטרם תאשר המועצה את ביצוע התשלום".

במקרה אחר נפתחה חקירה לאחר שקבלן שזכה במכרז לחציבת חול באזור ערערה בנגב נתקל באיומים שמנעו ממנו להתחיל את העבודות. הקבלן הזוכה שהגיע לבצע בדיקת שטח והכנה לתחילת פעילותו פגש במקומיים שהבהירו לו כי השטח שלהם והוא לא יכול לעבוד באזור. "השופליסט שלך הוא בדואי והוא מכיר את החוק והוא יקבל מכות", נאמר לו על ידי אדם מבוגר מהאזור, "אתה לא מכיר את החוק אבל מעכשיו גם אתה מכיר. אני אולי הולך לאט אבל יש לנו אנשים שיודעים לרוץ מהר".

לא רק יהודים סובלים. קבלן בדואי סיפר כיצד ניגשו אליו עבריינים והחלו לסחוט אותו. תחילה ביקשו שמירה כדמי פרוטקשן המוכרים, לאחר מכן, אחרי שגרמו נזקים באתר והוא החל לשלם להם, אמרו לו שהם לא מסתפקים בשמירה אלא גם יקבעו מי יבצעו את העבודות בשטח: "הם אמרו לי 'אני בעל הבית פה. אני גם אקבע מי יעבוד איתך". עוד הוסיף: "כשהקבלנים רק מתחילים לעבוד, באים אליהם ואומרים להם זה האזור שלנו, ואין הבדל בין קבלנים בדואים או יהודים, הם עושים להם הכול". לדבריו זה לא מסתיים בתשלום עבור שמירה אלא גם דורשים עבודה: "הם רוצים להיות שותפים שלך. אומרים לך 'זה יעבוד בטרקטור וזה יעשה חשמל', זה לא נגמר".

גורמים בשטח יודעים לספר כי בכל פרויקט ממשלתי גדול ישנה תופעה של קבלנים שנשכרים לעבודה בהקשר של איומים מרומזים. גורמים בעלי כוח בשטח מבהירים לעיתים למנהלי העבודה כי ניתן יהיה לקדם עבודות באזורים מסוימים בתנאי שקבלנים ספציפיים יזכו בנתח מהעבודה. במקרים רבים מדובר בקבלני משנה של קבלנים ארציים גדולים, כך שלא ניתן לאתר או לזהות את התופעה בצורה שיטתית.

הדברים נפוצים במיוחד בעבודות שמנהלת הרשות להסדרת הבדואים. במכתב ששלח למשרד ראש הממשלה מנכ"ל הרשות לשעבר יאיר מעיין הוא הלין על "בעיית האיומים החוזרים ונשנים על הקבלנים והמהנדסים הפועלים בשטח מטעם הרשות", ואף טען כי הבעיה "עלתה מדרגה בשבועות האחרונים דבר הפוגע קשות בהליכי הבינוי בשטח".

במכתבו תיאר מעיין את המציאות שאיתה נאלצים להתמודד עובדי הרשות והקבלנים. בין השאר, הוא הציג מקרה שאירע בדצמבר 2019 ביישוב ביר־הדאג', שבו פועלת הרשות לפיתוח התשתיות המקומיות. ב־18 בדצמבר 2019 ירו תושבים המתנגדים לעבודות לעבר הקבלן שמבצע אותן, פגעו בכלי העבודה ואיימו על עובד נוסף. כתוצאה מכך הפסיק הקבלן את עבודתו. בלקיה הוצת מתחם ההתארגנות של הקבלן, במטרה לפגוע בהמשך פיתוח השכונות ביישוב.

במקרה נוסף שפורט במכתב, שאירע במהלך סיור שערך קבלן הרשות בעיירה שגב שלום, נתקל הלה באיומים – חלקם לוו בנשק – ובהפרעות מטעם המשפחות ביישוב עד שלבסוף עזב את המקום. לאחר מכן שב הקבלן ליישוב בליווי משפחתי, אך גם אז ספג איומים, ורכבו של המודד מטעם הרשות הוצת. אחד המאיימים היה חבר מועצת היישוב.

באום־בטין, נתקל קבלן הרשות באירועי אלימות מצד אחת המשפחות, עד שנאלץ לשלם לה דמי חסות, במהלך עבודתו לקידום פרויקט בנייה שיועד למשפחות המתגוררות על התוואי המתוכנן של כביש 6 דרום. לאחר שהעביר הקבלן דמי חסות, החלו המשפחות המתנגדות לאיים על המשפחות המקיימות משא ומתן במטרה לעבור לשכונה ואף מנעו מהן להיכנס לשטח. גם במקרה זה הקבלן עזב לבסוף את השטח. מעיין סיכם את האירועים הללו במכתבו וכתב כי "אין מדובר במקרים נקודתיים אלא בתופעה רוחבית הפוגעת בסיכויים של מאות רבות של משפחות בדואים להיכנס להסדרה".

בחלק מהמקרים מדובר בניסיונות של הגורמים האלימים להטות מכרזים ולזכות בעבודות, ובחלק מהמקרים מדובר בסחיטת דמי פרוטקשן "רגילה". כך או כך, ככל שאיומים מסוג זה מצליחים – והם מצליחים במקרים רבים – מדובר בכספי ציבור הזולגים בסופו של דבר אל ארגוני הפשע.

סחיטת מגרשים באיומים

כאמור, רשות הבדואים משקיעה הון עתק בפיתוח מגרשים עבור האוכלוסיה הבדואית. כחצי מיליארד שקלים בתקציב 2022 הוקדשו לפיתוח, תכנון, תשתיות וסבסוד רכישת מגרשים במגזר הבדואי. היא שיווקה באותה שנה 1,750 יחידות דיור, פיתחה 1,628 יחידות, ופרסמה לשיווק 4,402 יחידות. מדובר בתקציב רב ובנכסים רבים. שאלת חלוקת המגרשים ואכלוס השכונות החדשות היא סוגיה נוספת של חלוקת משאבים ציבוריים; וגם כאן, תרבות העבריינות וחוקי המדבר מנהלים את ההצגה.

בנגב ישנם מעל 4,500 מגרשים מפותחים העומדים פנויים ואינם מאוכלסים מסיבות שונות. 1,959 מהם יושבים על "תביעות בעלות" – אזורים נרחבים בהם בדואים מסוימים טוענים לבעלות על הקרקע, ואף שטענותיהם נדחות בבית המשפט, איש מתושבי הפזורה לא יעז לעבור להתגורר במתחמים אלו ללא אישור הבדואים התובעים. 2,579 מגרשים אחרים עומדים פנויים בשל סכסוכים מקומיים ואיומים של גורמים בתוך החברה הבדואית, הטוענים לבעלות על טריטוריות מסוימות גם ללא תביעת בעלות.

להלן מספר דוגמאות. ביישוב אום בטין פיתחה המדינה 225 מגרשים, אולם עבריין מקומי בשם עזיז אבו אסא הודיע כי האדמה שלו ואיים על מי שיעז לרכוש שם מגרש. "יש ריב ארוך בין המשפחה למינהל על האדמה הזו", נכתב בהודעה שהפיץ לפני כמה שנים, "מי שיפנה למינהל לרכישת מגרש באזור הזה, יישא באחריות". המגרשים והמתקנים באזור רוססו בגרפיטי עם שמו של אבו עסא. מאז אבו עסא נכנס ויצא ממעצרים, הואשם והורשע בעבירות שונות, אך חוק הנגב בשלו: השכונה נותרת ריקה.

בלקיה עומדים ריקים 385 מגרשים (מתוך כמות כפולה מתוכננת), מפותחים ומוכנים לבנייה, בשל סכסוך דמים בין שתי משפחות על חלוקת המגרשים ביניהן, סכסוך שכבר גבה את חייהם של כמה אזרחים.

בכסיפה מפתחת המדינה אזור תעשיה גדול בהיקף של 93 דונם. כדי לאפשר זאת היא חתמה על הסכם פיצוי מול משפחת ג'בארין, שתבעה בעלות על השטח, שהסכימה לפנותו ואפשרה למדינה לפתח את המקום תמורת פיצוי כספי גדול. אולם המשפחה במקביל הודיעה לתושבים כי אין להיכנס למקום: "אזהרה לתושבינו בכסיפה, הסביבה, והנגב כולו… אנו, בני משפחת ג'בארין, בעלי האדמה שתוכנן עליה אזור התעשייה של כסיפה, מזהירים אתכם שלא לקנות באדמה הזו, ומי שיקנה נרדוף אותו גם מבחינה משפטית וגם מבחינה שבטית, ובכך אנחנו מזהירים את כולם שלא להיות מעורבים בקניית החלקות באזור המוזכר לעיל".

תופעה דומה מתרחשת ברהט. המדינה פיתחה באזור 150 מגרשים במתחם 4 בעיר, לאחר שהגיעה להסכם עם תובע בעלות מקומי בשם סלימן אל עתאיקה. למרות הסיכומים עימו, אל-עתאיקה מאיים על התושבים ולא מאפשר להם להיכנס למקום, כולל ירי לעבר משפחות שחתמו. "לצערינו הרב ההסכם שנחתם עם משפחת אלעתאיקה הופר בצורה בוטה ביותר. המשפחה מאיימת על תושבי העיר הזכאים לבנות את ביתם במתחם ללא איומים וללא הפרעות, וזאת למרות שזכו לתמורות מפליגות תמורת הסכמתם, ולאחר שמיקום המגרשים הוחלף 4 פעמים לפי בקשתם", הודיעה רשות הבדואים לתושבים.

עוד ברהט: ביוני 2022 הודיעה משפחת אלקצאצי כי חלקת אדמה באזור התעשייה שייך לה וכי למרות שבתי המשפט דחו את התביעה שלהן והמדינה הוציאה אותו למכרז, לא כדאי לאיש לרכוש אותו:

אל משפחות רהט והנגב והעיר המכובדות, נודיע לכם שהמחלוקת עודנה קיימת בין משפחת אלקצאצי מהצד שלה, ובין עריית רהט ובין המשרד לאדמות ישראל מהצד אחר וזאת במה שקשור לחלקת האדמה בתוך איזור התעשייה ברהט ומספרה הוא A533. לצערינו הוצע מכרז ע״י רשות מקרקעי ישראל למכירת החלקה מה שגרם לבעיות ועימותים עם משפחות אחרות… ומפה אנו פונים אליכם, למשפחות ונבקש את נוכחותכם, ונבקש ממכם באהבה: להפחית קידום העימות על החלקה הזאת; להמנעממגעים עם רשות מקרקעי ישראל בנושא המורכב הזה".

במקרה אחר ברהט, סיטונאי ירקות מוכר מהדרום שחתם על רכישת מגרש באזור התעשייה בעיר קיבל את ההודעה הבאה:

נודע לנו לאחרונה שרכשת מגרש 2061/2 שנופל בשטח הפרטי שלנו אנו יורשי סלאמה אלהוזייל ז״ל. אנו פונים אליך בכדי להבהיר לך את מורכבות הסוגיה ויצאים מנקודת הנחה שאתה נגד קיפוח ונישול בני אדם מזכויותיהם. כמו כן ברצוננו להבהיר בצורה חד משמעית שאנחנו לא נרשה לאף אדם או יזם לכנס לשטח שלנו כל עוד לא קבלנו את הזכיות המלאות שלנו באדמה זו. כפי שאמרתי לאחרים  אני גם אומר לך אם למדינה יש חוקי הנישול ללא צדק… לנו הבדואים יש מערכת חוק מאוד ברורה בכל מה שנוגע לצדק חברתי וחלוקתי".

בתל שבע המדינה פיתחה שכונה במזרח העיירה. משפחת אבו רקייק, שטוענת לבעלות על השטח, פרסמה הודעה מאיימת: "אנו, בני משפחת אבו רקייק… חלקת האדמה שתוכננה על ידי רשות הבדואים ומינהל מקרקעי ישראל, אשר נמצאת ממזרח לעיירה, היא חלקת אדמה בבעלותנו… אנו מודיעים לתושבי הכפר שיש לכבד את המנהגים והמסורות, וכל מי שינסה לרכוש חלקת אדמה בגוש הזה, הדבר יהיה באחריותו המלאה".

גם שכונה אחרת בתל שבע, מתחם 1, שמיועד לאכלוס תושבי פזורה המתגוררים על תוואי כביש 6 המתוכנן, נופלת קרבן לחוק הבדואי. משפחת אבו אסא (אין קרבה לאבו אסא מאום בטין, לעיל), הוציאה הודעה ברוח זו:

אנו החתומים מטה ממשפחת אבו אסא, פונים בהודעה זו לתושבי העיירה תל אל-שבע… אנו מודיעים בזאת לכולם כי הקרקע והמגרשים המיועדים להימכר ולשווק על ידי רשות מקרקעי ישראל היא קרקעות בעלות וחזקה בעבר ובחזקתנו ללא עוררין במשך עשרות שנים. אנו מזהירים את כל מי שהולך לקנות שובר שהוא נושא באחריות מלאה ושהוא יודע שהוא קונה שובר על אדמת אחרים והוא שותף לגזלן. אנו מתריעים ומצהירים כי לא נוותר על כל זכות בארץ זו ולא נתמקח על מכירת כל זכות".

בשכונה 11 בערוער בה זכו כ–200 משפחות במגרשים, הופצו איומים של משפחת סמארה"לנו יש קדימות לעדיפות מפני שהמגרשים הם מול בתינו אבל אל תלכו אחרי רמ"י ואל תתנו להם לזרוע איבה בין המשפחות אנחנו לא נישא וניתן על האדמות, מעריכים את ההבנה". איומים דומים הופצו על ידי משפחות אבואלקיעאן ואבו סייד על השיווקיםבשכונה 16 ו–27 בחורה.

גם בכפר ביר הדאג', שנכנס להליך שיווק מגרשים אחרי שנים ארוכות של עיכובים ובעיות, תופעת האיומים נפוצה. כך הודיע עיד איבן חמיד, גורם מרכזי בכפר שמאז הלך לעולמו, לתושבים: "אזהרה ביר הדאג': אנו מודיעים לכולם שהאזור הדרומי של הכפר נמצא בבעלות המשפחה – גבולותיה – מצפון-מזרח, החל מסאלם אל-גאדיפי אבו עודה ועובר דרך ביתו של מוחמד אבו האני אל-ווג'. ואזורי בית הספר לעמק. בצד המזרחי והדרומי, ממדרסה איברהים, הוא עובר באזור אל-זונאיד המוסלמי במערב עד לאזור הציד והעמק. לכן, אנו מזהירים שלא לנהל משא ומתן, להסכים או לקנות שוברים בתחום זה. אנו מקווים שכולם מבינים את הנושא. הערה – אני מצטער על האזהרה בכבוד נציג המשפחה".

כך סיכם את הסוגיה יובל תורג'מן, סמנכ״ל רשות הבדואים, בדיון שנערך באוקטובר 2020 בכנסת: "גם אתה מפתח בקרקע מדינה הרבה פעמים, יש לנו כמה דוגמאות, יש גורמים עברייניים שמאיימים ופוגעים בתהליכי הסדרה. יש לנו את זה בשגב שלום. יש לנו את זה בעוד יישובים. לצערי הרב, גם במקומות שאנחנו מפתחים באדמות מדינה לא תמיד מתאפשר לאוכלוסייה להיכנס אליהם".

התוצאה היא מאות מיליוני שקלים מתקציב המדינה שמופנים ברמה המעשית לפיתוח מגרשים עבור משפחות הפשע במגזר. כך אזרחים נורמטיביים המעוניינים לרכוש מגרש ולבנות בית חוקי ומוסדר נופלים קרבן לתרבות הפשע והאלימות.

העבריינים והפוליטיקה

אחת התופעות הרווחות בחברה הבדואית הוא קשר הדוק בין הצדדים העברייניים לצדדים הלגיטימיים במשפחות השונות. במקרים רבים לכל משפחה יש כמה נציגים ש"אחראים" על היבט אחר של הפעילות שלה כלפי חוץ. אח אחד או ענף אחד של המשפחה יכול להיות מעורב באופן עמוק בסוגים שונים של עבריינות ואילו אחרים באותה משפחה יכולים לשמש כנציגי ציבור לגיטימיים, לעיתים אף להתמודד לתפקידים רשמיים במוסדות המדינה.

קורה ואפילו אותם אנשים משמשים בתפקיד כפול. כך למשל, עיד איבן חמיד, שהוזכר לעיל בתור מי שהפיץ איומים לתושבי ביר הדאג' שלא ירכשו מגרשים מרשות מקרקעי ישראל, שימש נציג רשמי של הכפר במשך תקופה ארוכה. למעשה, ימים ספורים לאחר הפצת אותה ההודעה, הוא אירח בביתו משלחת שכללה את מפקד מחוז דרום פרץ עמר, אלוף פיקוד דרום אליעזר טולדנו, ועוד גורמים בכירים אחרים. כחודשיים לאחר מכן, ביום בו פרץ מבצע שומר חומות, אירח שוב איבן חמיד משלחת דומה בנוכחות מפקד מחוז דרום ואלוף הפיקוד, הפעם כולל ראשי מועצות ואחרים כדי ל"להרחיב אפשרויות תעסוקה ושירותים לכלל התושבים… שיתופי פעולה אזוריים לצד הגברת האכיפה והחמרת הענישה".

סלימאן אל עייתקה מרהט, שתואר לעיל כמי שהילך אימים על רוכשי מגרשים במתחם שהוא טוען כלפיו לבעלות, משמש במקביל כחבר מועצת העיר רהט, ואף הופיע בדיון מיוחד של הוועדה לביטחון פנים של הכנסת שעסק באלימות בחברה הערבית. ללא בושה הוא אמר כי "המגזר הבדואי הוא מגזר נורמטיבי… אנחנו נגד ההכללה שנשמעת פה… אנחנו נגד פשיעה מכל סוג, אם זה גניבת סיגריות ואם זה רצח. אנחנו רוצים לבדוק את הסיבות שגרמו לזה".

לריב עם השומר

פקידי הממשלה הישראלים הפועלים במגזר הבדואי, נתקלים בבעיה קשה, והם פיתחו שפה מכובסת לתאר אותה. כך למשל אמר אחד הפקידים הממונים על יישום תכנית החומש הקודמת למגזר: "ההתנגדות של התושבים היא מאוד מאוד חריפה שמה, והיא מעכבת ומאריכה את זמן הביצוע… [אנחנו] מבינים את המנטליות, ואנחנו מנסים תמיד, מה שנקרא, ללכת בין הטיפות ולחתור לבצע את הפרויקט… זה ממש אומנות".

תכנית החומש נועדה לסייע למגזר הבדואי באמצעות מימון בהיקפים עצומים של תשתיות, חינוך, רווחה ומאבק בפשע. אז מדוע יש "התנגדות"? מדוע מי שמגיע בכוונות כה טובות נאלץ "ללכת בין הטיפות"? הפקיד שכאן קורא לזה "מנטליות". ובמקרים אחרים מכנים זאת "חוסר אמון".

אולם, מי שקרא עד לכאן, מבין שמדובר במשהו הרבה יותר עמוק ויסודי: יש כאן מאבק בסיסי על תרבות, זהות ואוטונומיה שמחברים את השבט, המשפחה והפשע, למארג בלתי חדיר של סחיטה, שחיתות, בזבוז והונאה. התוצאה היא שסכומי העתק המושקעים במגזר הבדואי במטרה להוציא אותו מעוני ובערות אל רווחה ומודרניזציה, משיגים את המטרה ההפוכה: הם מתדלקים את הפשע, והופכים לארנק של העבריינות.

הפקידים העובדים במגזר הבדואי שבויים בקונספציה. לדידם היעד המרכזי הוא הצלחה בהשקעת משאבים ציבוריים, שכן זה הדבר שאמור על פי התיאוריה הפרוגרסיבית-מדינתית ״להציל״ את החברה הבדואית מהנחשלות. כדי לעמוד במשימה הזו הם מוכנים להעלים עין מהגורמים השליליים שמשתלטים על המשאבים וגונבים את הקופה, הכל כדי להצליח לעמוד במטרה העליונה: סלילת כביש, הקמת בית ספר, פיתוח שכונות או שיווק מגרשים. המחיר, כניעה לפשע ולעבריינות, מוצדק בעיניהם.

"אתה רוצה לריב עם השומר, או לאכול את הענבים?", זהו משפט שחוזר על עצמו כמנטרה במסדרונות הממשלה בנגב. ה"ענבים" במשל הזה הם אותן השקעות ממשלתיות, שאמורות לפתור את הבעיה ה"אמיתית" לתפיסתה של המדינה – העוני והבערות. ה"שומר", הפרוטקשן, הסחטנות והעבריינות, הם מכשול זמני שיש להתעלם ולעקוף אותו.

לאור החומר שנסקר כאן, צריך לומר ביושר שהקונספציה הזו נכשלה, ושהגיע הזמן להפוך את נקודת המבט. הסיבות לפשע ולעבריינות עמוקות ורציניות הרבה יותר ממה שנדמה, והן נובעות מסוגיות תרבותיות, שבטיות וטריטוריאליות. וככל שאנחנו אוכלים את הענבים במקום לריב עם השומר, השומר נעשה חזק יותר, אלים יותר ושולט יותר. בסוף הוא זה שאוכל את הענבים. במקום לפתור את אתגרי העומק, המדינה בוחרת בנתיב שמחמיר את המצב. כל שקל שהולך לפיתוח ועובר דרך מנגנוני החלוקה השבטיים, מגדיל את כוחם של הגורמים השליליים שמעתה שולטים לא רק במשפחה וברחוב, אלא גם במשאב החזק ביותר במדינה מודרנית: התקציב הציבורי.

צריך לשנות דיסקט, ולראות במאבק נגד "השיטה" הבדואית את העיקר, ובתוצרים הסופיים – בתי ספר, תשתיות וכו' – בונוס. כל מכרז שיעסיק קבלנים ובעלי מקצוע על פי כללי מנהל תקין הוא ניצחון של המדינה, ויהיה זה פינוי אשפה, או חלוקת דואר. המדינה מחזיקה בידה כלי לשינוי תרבותי. והוא יכול להוביל לשינוי מעמיק של החברה הבדואית באמצעות יצירת נורמות של שלטון חוק ומנהל תקין.

על רשויות המדינה לא להסתפק בכללי המכרזים היבשים, "לצאת ידי חובה" של חוקי המכרזים, אלא לדרוש דיווחים מעמיקים ומפורטים יותר מכל הספקים שעובדים במגזר הבדואי. מי העובדים? באיזה קריטריונים נשכרו? מה קשרי המשפחה ביניהם? מה זהותם של קבלני המשנה? על פי מה נבחרו? האם הם פועלים כחוק? האם כלל העובדים בכל שרשרת קבלני המשנה חוקיים? האם הם מקבלים תלוש שכר וזכויות סוציאליות על פי חוק?

תופעת הברחות הנשק והרחפנים הם ביטוי הקצה המסוכן והמפחיד של שלטון הקרטלים בנגב. במקום לרדוף אחרי נערים על טרקטורונים ולנסות להפיל נחילי רחפנים, הגיע הזמן להפסיק לברוח מהבעיה האמיתית.

אין לנו ברירה: הגיע הזמן לריב עם השומר.

---

המחקר שעליו מתבסס תחקיר זה נעשה בשיתוף פורום שילה.