מי הזמין את הבכיר הפלסטיני לקורס פיקוד ומטה של צה״ל?

לפני כחודש וחצי, בצעד שמהווה אבסורד לאומי, נמצא מי שחשב שזה רעיון חינוכי מצוין להזמין את אשרף אל-עג’רמי, לשעבר "שר האסירים" של הרשות הפלסטינית, כלומר: אש"ף, להרצות בפני קציני צה"ל בקורס פיקוד ומטה. כן, קראתם נכון – האיש שהיה חלק ממנגנון שמתגמל ברציפות ובנדיבות מחבלים רוצחי יהודים ובני משפחותיהם על “פועלם”, הוזמן לשאת דברים בפני מיטב מפקדינו לעתיד.

אל-עג’רמי, כך אומרים, “מתון”. מתון ביחס למי? למי שמפוצץ אוטובוסים? למי שזורק פעוטות מהחלון? המילה “מתון” בהקשר הזה היא תרגיל רטורי נתעב של מי שכבר שכחו מהי חמלה ומהו קו אדום מוסרי.

תגובת דובר צה"ל, כצפוי, הייתה בירוקרטית להחריד: "המפגש לא אושר בהתאם לנהלים, הנושא נבדק". נבדק. יפה. בראבו. כפיים. בישראל 2025, כשצה"ל מזמין לקורס מפקדים בכיר קצין אויב, התגובה היא “הנושא נבדק”. אילו היה מדובר בקצין ישראלי ימני שהעלה ציוץ ביקורתי בפייסבוק, כבר הייתה ועדת בדיקה עם המלצות משמעת תוך 48 שעות. אבל להזמין מי שמימן את משכורות הרוצחים? “הנושא נבדק”.

אלא שפה לא מדובר בנהלים. מדובר בחוק, ובמוסר. הזמנתו של אדם שהיה חלק ממנגנון שמתגמל טרוריסטים היא לא טעות בשרשרת פיקוד – זו חרפה לאומית. לפי חוק המאבק בטרור, תשע״ו–2016, מימון או סיוע עקיף לטרור מהווה עבירה פלילית. ולפי סעיף 99(א) לחוק העונשין, “קיום מגע עם סוכן של מדינת אויב” או עם מי שפועל מטעמה הוא מעשה שדינו מאסר עולם.

אין צורך בפרשנות משפטית כדי להבין: אל־עג’רמי הוא אויב אידאולוגי, לא שותף לדיאלוג.

נשאלת השאלה: מי האדם שחתם על ההזמנה הזו? מי חשב שמפגש עם “שר האסירים” הוא תרומה להעמקת הידע של קציני צה"ל? האם באמת לא נותרו בארץ מומחים לענייני ערבים שאינם מזוהים עם מימון טרור? האם נבצר מאיתנו למצוא חוקרת ממכון מחקר, או אפילו קצין מתאם פעולות הממשלה בשטחים לשעבר, שיוכל להסביר על המתרחש ברשות – מבלי לנקות את הכתם המוסרי הזה?

אבל יותר מכל, קשה להבין את הקצינים עצמם. היכן נעלמה העצמאות המחשבתית, אותה מידה בסיסית של מוסר אישי שאמורה הייתה לגרום לפחות לאחד מהם לקום ולומר: “לא. לא נקשיב כאן למי ששילם למחבלים.” הרי צה"ל אינו מוסד אקדמי שמנהל “דיון חופשי ברעיונות”, אלא צבא העם של מדינת ישראל, שמגן על חיי ילדיה.

ומכאן לשאלה הסרקסטית באמת: אולי גם נזמין בעתיד את שר האוצר של דאע"ש לדבר על כלכלה אזורית? או את מתכנן פיגועי הסכינים להסביר על “ניהול זעם במרחב האורבני”? אם כבר אובדן מצפן מוסרי – אז לפחות שנדע שאנחנו בתהליך מודע של השחתה טוטאלית.

במדינה מתוקנת, הזמנה כזו הייתה מסתיימת בהשעיה מיידית של האחראים ובחקירה של מצ"ח. אבל בישראל שבה האוניברסיטאות פותחות את שעריהן לפעילי BDS וצה"ל מנסה להיות “פתוח ומכיל”, כנראה שגם גבולות ההיגיון הצבאי נפרצו.

הזמנתו של אדם כזה איננה רק טעות בשיקול דעת – היא הפרה ישירה של אמון הציבור בצה"ל. היא מייצרת תחושה עמוקה של ניכור אצל החיילים והאזרחים כאחד: מי שמוכן להזמין את מי שמימן את רוצחי ילדינו – אינו מבין מהי משמעות השירות הצבאי.

אם צה"ל רוצה לשקם את אמון הציבור, עליו להתחיל כאן. לא עוד “בדיקה לפי נהלים”, אלא העמדה לדין לפי חוק, והבהרה פומבית: צה"ל לא ייתן במה למי שמזוהה עם מימון דם יהודים.

ד״ר אלי רון הוא חבר בחוג הפרופסורים לחוסן לאומי