כך חברו ״שומרי הסף״ לטיוח פרשת שדה תימן

פרשת הדלפת הסרטון מ"שדה תימן" אינה קריסה של שומרי סף, אלא קריסתה של הקונספציה השקרית כולה – האמונה התמימה שבישראל 2025 עדיין קיימים ״אנשי מקצוע״ ראויים במערכת אכיפת החוק.

ההתפתחויות הדרמטיות של אוקטובר 2025, שהובילו לחקירה פלילית ולהתפטרותה המהירה של הפצ"רית, האלופה יפעת תומר-ירושלמי, לא חשפו מערכת שסרחה, אלא מערכת שפעלה בדיוק כמצופה ממנה: כגוף אחיד, הומוגני ובעל אינטרס משותף. גוף שבו הפרקליטות הצבאית, היועצת המשפטית לממשלה, התקשורת הממוסדת, ובראש כולם, בית המשפט העליון – חברו יחד כדי להגן על חבריהם למחנה הפוליטי והחברתי.

במרכז הכישלון המהדהד הזה ניצב בג"צ, אשר בפסק דין מביש, תוך הפגנת ניתוק ויוהרה, העניק חותמת כשרות מהודרת למנגנון טיוח שקוף. אך חמורה מכך היא התנהלותה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, ששיתפה פעולה עם ההסתרה.

השאלה המרכזית אינה עוד האם היה טיוח, אלא מתי ידעה היועמ"שית את האמת על ההדלפה. האם ידעה על כך מראש, בזמן אמת או לאחר מעשה? בכל תרחיש – גם המקל ביותר – עולה מעורבות עמוקה שלה בפרשה ובטיוח.

הדלפה, בישול וטיוח

הכל החל במעצרם המשפיל של חיילי המילואים בסוף יולי  2024 תוך הצהרות פומביות על כך שהם נחשדו ב״מעשה סדום״. הדבר גרר זעם ציבורי ששיאו בהפגנה מול מחנה שדה תימן שכללה פריצה למקום ודיון סוער בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת.

הפצ"רית, יפעת תומר-ירושלמי, הפכה למטרה המרכזית של הזעם הציבורי. ואז, בתזמון מושלם עבורה, "דלף" הסרטון.

כעת אנו יודעים שלא מדובר ב"הדלפה" סתמית. במכתב התפטרותה, מודה תומר-ירושלמי במפורש: "במקרה זה ולנוכח דברי הבלע… מסרתי הרשאה חד פעמית… כדי לפרסם את הקלטת… במטרה לשקף מציאות עגומה… ולמנוע פגיעה בביטחון המדינה". זוהי הודאה בעבירה פלילית חמורה, המוסווית ברטוריקה של "שמירה על הביטחון".

יתרה מכך, מחשיפתה של אילה חסון עולה כי לא היה מדובר בהחלטה נקודתית של אישה אחת, אלא בקנוניה שלמה. בכירי הפרקליטות הצבאית התכתבו ביניהם בקבוצות ווטסאפ ודנו "מה ואיך להדליף לעיתונאים". זו לא הייתה הדלפה; זו הייתה אופרציה.

האופרציה כללה לא רק את הסרטון ה"מבושל" אלא גם את כתב האישום שבא בעקבותיו. כפי שחשפה חסון, כתב האישום שהגישה הפרקליטות הצבאית היה מוטה ושקרי לא פחות מהסרטון. הוא השמיט במכוון את העובדות הקריטיות: שבאותו לילה הובאו 4-5 מחבלים מסוכנים; שהייתה התנגדות אלימה שכללה ניסיון בריחה; ושהמחבל המתלונן עצמו נתפס כשברשותו חפץ חד. כל המידע הזה, שהיה הופך את התמונה על פיה, הוסתר מבית הדין ומהציבור.

אדריכלית הטיוח בהרב-מיארה

אם ההדלפה הייתה החטא של הפצ"רית, הרי שהיועמ"שית, גלי בהרב-מיארה, הייתה האדריכלית של הטיוח.

השאלה המרכזית היא מתי ידעה. האם ידעה מראש? החשיפה כי נפגשה עם הפצ"רית ערב המעצרים מעלה חשד כבד כי הייתה לה מעורבות מסויימת כבר בשלבי התכנון.

אך גם אם ננקוט בגרסה המקלה ביותר עבורה – שהיא גילתה את האמת רק אחרי ההדלפה – התנהלותה הופכת חמורה שבעתיים. מיד לאחר ההדלפה, היא מיהרה להודיע על "פתיחה בבדיקה". כיום אנחנו יודעים שמהלך זה לא נועד לקדם את חקר האמת, אלא להיפך: לחסום כל אפשרות לחקירה חיצונית ואמיתית.

אנחנו יודעים זאת מתשובותיה לבג״צ. בפרשייה הזו הוגשו שתי עתירות לבג״צ, שיפורטו בהמשך, בתשובותיה לעתירות היועמ״שית טייחה בלי בושה.

בתגובה לעתירה הראשונה, היועמ"שית טענה בלהט ש"אין מדובר בדלף מידע בטחוני" ושהבדיקה הפנימית שהפרקליטות הצבאית ניהלה בעצמה היא הליך ראוי. בג"צ, כפי שנראה, קיבל זאת.

אך השיא הגיע בעתירה השניה. בתגובה שהיועמ״שית הגישה לבית המשפט ב-16 בספטמבר 2025 היא קבעה נחרצות כי הבדיקה מוצתה, ש"אין תוחלת" לחקירה, וכי יש לסגור את התיק. ושוב, חזרה על המנטרה: הפרסום "לא חשף מידע מסווג, או שפרסומו גרם נזק לביטחון המדינה".

אלא שאז, בתגובתם, חשפו העותרים את ההונאה: הם הציגו התכתבויות המוכיחות כי בעוד היועמ"שית מגישה את תשובתה "בשם המדינה", היא הסתירה במכוון את עמדתה הנחרצת של הממשלה עצמה. משרד התפוצות, בגיבוי השר שיקלי, העביר לפרקליטות חוות דעת מקצועית הקובעת בדיוק את ההיפך: הפרסום גרם ל"נזק ביטחוני ומדיני מוחשי", "נזק חמור, מדיני לאומי ובטחוני", ו"פגיעה של ממש במאמץ המלחמתי".

העותרים אף טענו כי היועמ"שית ביצעה מחטף: היא הגישה את תשובתה הסופית לבג"ץ שלושה ימים לפני המועד האחרון שהיא עצמה קבעה עם משרדי הממשלה למסירת עמדתם. ובכך לא איפשרה לעמדת הממשלה להישמע בבית המשפט. תרגיל מסריח מאין כמותו.

ההצגה המבישה של בג"ץ

אל מול קונסטרוקציית הטיוח הזו, הוגשו לפני כשנה שתי עתירות לבג״ץ  – על ידי פורום בוחרים בחיים (בג"ץ 33366/24) ועל ידי קצין ולוחמים שנחקרו בפרשה (בג"ץ 34183/24). טענתם האלמנטרית הייתה כי יש להוציא את החקירה בנושא מידי הגורמים החשודים בפרקליטות הצבאית: ״להורות על פתיחה בחקירה מתאימה בעניין הדלפה של סרטון ממצלמות האבטחה במתקן "שדה תימן", תוך הדגשה שעל חקירה זו להיעשות שלא על-ידי הפרקליטות הצבאית או המשטרה הצבאית״.

זו הייתה אמורה להיות שעתם הגדולה של שופטי העליון. במקום זאת, הציבור היה עד לאחת ההצגות המבישות בתולדות בית המשפט.

בהרכב ישבו השופטים דפנה ברק-ארז, דוד מינץ ויחיאל כשר. טענת העותרים לניגוד עניינים מובהק – שהפצ"רית חוקרת את עצמה – נדחתה בפטרונות ובהתנשאות. השופטת ברק-ארז אף ניסתה לנרמל את האבסורד באומרה כי הקמת "חומות בתוך מסגרת ארגוניות, זה דבר מאוד מקובל".

בסופו של דבר, בג"ץ לא רק נכשל בעצירת הטיוח, הוא הפך לשותף פעיל בו. בפסק הדין, קבעו השופטים כי הטענות לניגוד עניינים "לא גובו בתשתית עובדתית איתנה". הם אימצו את הפתרון הקוסמטי שהציעה היועמ"שית: סגן הפצ"רית, הכפוף ישירות לחשודה הפוטנציאלית, יחקור את הפרשה, בפיקוח סמלי של פרקליט אזרחי. השופטים אף הודו שהמנגנון הוצע "ולו מטעמים של מראית פני הצדק".

הפצ״רית התחייבה לסיים את החקירה תוך חודשים ספורים, והשופטים העניקו את החותמת לטיוח.

לאחר שהבדיקה שהפצ״רית התחייבה לקיים במהירות נמרחה ללא סוף, בספטמבר האחרון הוגשה עתירה נוספת על ידי פורום בחרנו בחיים (בג"ץ 74997/25), והפעם נחשפה כאמור פארסה נוספת כשהיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה מנעה למעשה את הגשת חוות דעתה של הממשלה שהכין משרד התפוצות בה נטען שהפרשייה גרמה לנזק בין לאומי בל ישוער; ותחת זאת הגישה את חוות דעתה של היועמ״שית עצמה, שדחתה טענה זו, כביכול בשם הממשלה. טיוח, הסתרה ושקרים עבדו פה שעות נוספות.

שיתוף הפעולה של התקשורת הממוסדת

לא ניתן להבין את הצלחת הטיוח ללא ניתוח תפקידה של התקשורת הממוסדת. כמעט כל כלי התקשורת המרכזיים, ובראשם ערוץ 12 ששידר את הסרטון לראשונה, התגייסו באופן מלא לנרטיב של לשכת הפצ"רית. הם פעלו לא ככלבי שמירה של הדמוקרטיה, אלא כזרוע יחסי הציבור של המערכת.

הסיקור התמקד באופן בלעדי בתוכן המזעזע (והערוך) של הסרטון, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהשאלות העיתונאיות הבסיסיות ביותר: מי המקור? מה המניע שלו? מדוע הסרטון הודלף דווקא בנקודת הזמן הזו?

ציפוף השורות הזה בין המערכת המשפטית-צבאית לתקשורת הממוסדת היה חיוני להצלחת המהלך. התקשורת לא רק שלא סיקרה את הטיוח, היא הייתה שותפה פעילה בו.

קריסת מנגנון הטיוח לא נבעה מתיקון עצמי של המערכת, אלא נכפתה עליה מבחוץ. המידע המפתיע שהוביל בסופו של דבר לפתיחת החקירה הפלילית נגד הפצ"רית הועבר לרמטכ"ל על ידי לא אחר מאשר ראש השב"כ החדש, דוד זיני. מינויו של זיני, שנתקל בהתנגדות עזה מצד אותו מילייה משפטי-ביטחוני ממש, התברר כ"גיים צ'יינג'ר". זיני, שאין לו אינטרסים ארגוניים במערכות, פעל כנדרש. ניתן רק לשער מה היה עולה בגורלו של אותו מידע אילו נחת על שולחנו של ראש השב"כ הקודם, רונן בר, או כל פרסונה אחרת מתוך המועדון הסגור.

כישלונם המהדהד של שומרי הסף הוא עדות עגומה לא רק לשערורייה נקודתית, אלא לשחיקה עמוקה של שלטון החוק ושל האמון הציבורי במוסדות המדינה. זוהי אנטומיה של קריסה.

ציר הזמן המלא של הפרשייה

28 ביולי 2024 (ערב המעצרים): על פי פרסומים ועל פי יומנה של היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה נפגשת עם הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי. היועמ"שית סירבה לענות לשאלות האם הפגישה עסקה באישור המעצרים.

29 ביולי 2024: תשעה חיילי מילואים נעצרים על ידי מצ"ח בחשד להתעללות במתקן שדה תימן, מעצר המצית סערה ציבורית ופוליטית עזה.

תחילת אוגוסט 2024: דיון סוער בוועדת החוץ והביטחון; הפצ"רית סופגת ביקורת נוקבת. במקביל, על פי חשיפת אילה חסון, בכירי הפרקליטות הצבאית מנהלים התכתבויות ווטסאפ פנימיות ודנים בשאלה "מה ואיך להדליף" לתקשורת.

7-8 באוגוסט 2024: סרטון אבטחה, שהוא "הלחמה" ערוכה ומגמתית של קטעים שונים, מודלף ומשודר בחדשות ערוץ 12. הכתב גיא פלג מעניק לסרטון פרשנות קולית דרמטית של "מעשה סדום בנסיבות אינוס", פרט שלא יופיע מאוחר יותר בכתב האישום.

11 באוגוסט 2024: היועמ"שית מודיעה על "פתיחה בבדיקה" של ההדלפה. הפצ"רית משתמשת בהודעה זו בדיוני הוועדה כדי להתחמק מלענות לשאלות.

ספטמבר 2024: מוגשות עתירות לבג"ץ (בג"ץ 33366/24 ובג"ץ 34183/24) בדרישה להוציא את חקירת ההדלפה מידי צה"ל ולהעבירה לגורם חיצוני.

29 בדצמבר 2024: היועמ"שית מגישה את תגובתה לבג"ץ הראשון. היא טוענת ש"אין מדובר במקרה של דלף מידע בטחוני" ומודיעה כי מתנהלת "בדיקה מקדימה" פנימית בצה"ל.

1 בינואר 2025: מתקיים דיון בבג"ץ הראשון. נציגת היועמ"שית מתחייבת כי הבדיקה המקדימה צפויה להסתיים תוך "חודש-חודשיים". כן מובהר כי הבדיקה מובלת על ידי סגן הפצ"רית, הכפוף ישירות לפצ"רית.

2 בפברואר 2025: בג"ץ (בהרכב דפנה ברק-ארז, דוד מינץ ויחיאל כשר) דוחה את העתירות. השופטים קובעים כי החשש לניגוד עניינים הוא "השערה" ומאמצים את מתווה הבדיקה הפנימית בפיקוח קוסמטי, תוך שהם מציינים כי המתווה הוצע "ולו מטעמים של מראית פני הצדק".

אוגוסט 2025: לאחר שהבדיקה המקדימה "נמרחת" במשך חודשים, בניגוד להתחייבות המפורשת בבג"ץ, מוגשת עתירה שנייה (בג"ץ 74997/25).

16 בספטמבר 2025: היועמ"שית מגישה את תגובתה לבג"ץ השני. היא מודיעה כי הבדיקה המקדימה מוצתה ו"אין בסיס להמשך טיפול במישור הפלילי". היא שבה וקובעת כי הפרסום "לא חשף מידע מסווג, או שפרסומו גרם נזק לביטחון המדינה".

30 בספטמבר 2025: העותרים בבג"ץ השני מגישים את תגובתם. הם חושפים כי היועמ"שית הסתירה את עמדת הממשלה (שהועברה מהשר שיקלי ומשרד התפוצות) לפיה נגרם "נזק ביטחוני ומדיני מוחשי" ו"נזק חמור, מדיני לאומי ובטחוני". עוד נטען כי היועמ"שית ביצעה מחטף והגישה את תשובתה לבג"ץ ימים ספורים לפני המועד שנקבע לקבלת עמדת הממשלה.

אוקטובר 2025 (לאחר הגשת התגובה): על פי חשיפת אילה חסון, כתב האישום שהוגש נגד החיילים (על ידי אותה פרקליטות צבאית) השמיט פרטים מהותיים, כולל העובדה ש-100 מחבלים הובאו באותו הלילה, שהייתה התנגדות אלימה ומסוכנת, וכי המחבל החמישי (המתלונן) נתפס עם "חומר מודיעיני פעיל ותיקים סודיים".

29 באוקטובר 2025: בעקבות "מידע חדש" שהתקבל ממקור חיצוני (ככל הנראה השב"כ), היועמ"שית נאלצת להפוך את החלטתה ומורה על פתיחת חקירת משטרה פלילית.

30 באוקטובר 2025: הפצ"רית תומר-ירושלמי יוצאת לחופשה כפויה.

31 באוקטובר 2025: הפצ"רית מגישה מכתב התפטרות, בו היא מודה לראשונה: "מסרתי הרשאה חד פעמית… כדי לפרסם את הקלטת".