פרוגרסיבים, קומוניסטים והשתקת השואה

השותפות של מדינות ועמים בהשמדת העם היהודי בשואה באה לידי ביטוי במספר דרכים. החמורה שבהן כמובן הייתה השתתפות פעילה ברצח עצמו. אך מלבדה תועדו סוגים שונים של סיוע והסתרה של הטבח, שאיפשרו לנאצים להוציאו אל הפועל. בחלק מהמקרים דובר על אדישות גרידא, וחוסר רצון לפעול למנוע את רצח העם היהודי; ובחלק מהמקרים דובר במנגנון מכוון של הסתרת מידע מהיהודים והטעייתם, מה שהוביל בסוף לרציחתם. 

תופעות דומות אנחנו יכולים לראות גם כיום. הטבח שביצעו הנאצים הפלסטינים ב-7 באוקטובר 2023 בדרום ישראל לא הוביל לסולידריות עם העם הפגוע, אלא לגינויו. ההתפרצות הזו של ביקורת נגד ישראלים מתבטאת בהאשמותיהם ב"קולוניאליזם", "דיכוי" ו"ביצוע רצח עם".

קמפיין שקרי זה מלווה ברטוריקה אנטישמית מובהקת, המהווה לגיטימציה לאנטישמיות ונורמליזציה שלה על ידי השמאל הרדיקלי. כמו בתקופת השואה, גם הקריאות הללו שותפות ללגיטימציה השקטה של האנטישמיות. הן מתעלמות מאנטישמיות או משתיקים אותה, ומעניקות הצדקה לרצח. 

במאמר זה נדון בשותפותה של מעצמת-על אחת בשואה, באמצעות סוג אנטישמיות, המתבטא בהשתקת השואה, הרלוונטי גם כיום: מדובר כמובן בברית המועצות, ששיתפה פעולה עם מכונת ההשמדה הנאצית, בהשתקה, בהסתרה ובשלבים המוקדמים של המלחמה אף בדרכים אחרות. 

״החבר היטלר״

ב-23 באוגוסט 1939 נחתם הסכם האי-תוקפנות בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, שנקרא הסכם מולוטוב-ריבנטרופ על שם שרי החוץ של שתי המדינות. זה היה מעשה אימפריאליסטי, שכן הוא חילק חלק משטח אירופה בין שתי מדינות. מ-1939 עד 1941 ברית המועצות הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית בזירה המזרחית של המלחמה וסיפקה לה חומרי גלם, נפט ומזון חיוניים למלחמה נגד צרפת ובריטניה. בשנים 1939-1941, כאשר התעמולה הפנימית של ברית המועצות הציגה את גרמניה הנאצית כמדינה ידידותית, הממשלה הסובייטית הפסיקה לבקר את מדיניות גרמניה והחלה לפרסם נאומים נאציים. לפעמים בעצרות שיבחו האזרחים הסובייטיים בגלוי את "החבר היטלר" וקראו ל"ניצחון הפשיזם הבינלאומי." צלב קרס החל להופיע על מבנים ואפילו על פוסטרים עם תמונות של המנהיגים הסובייטים.

יוסף סטלין חתם אישית על הפרוטוקול הסודי, שהיה נספח להסכם וקבע את חלוקת פולין, פינלנד, ליטא, לטביה ואסטוניה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, וכן את סיפוח בסרביה (באותה עת חלק מרומניה, כיום מולדובה) לברית המועצות. במסמך שנחתם כבר דובר על ה"ידידות" בין ברית המועצות לגרמניה. במברק ששלח להיטלר בתגובה לברכותיו ליום הולדתו ה-60 בדצמבר 1939, חזר סטלין על תזה זו והדגיש אותה: "ידידות העמים של גרמניה וברית המועצות, שנחתמה בדם, יש לה כל סיבה להיות ארוכה וחזקה". ברית זו נחתמה בדמם של מיליוני קורבנות מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1939 היה שר החוץ (קומיסר העם) של ברית המועצות יהודי, מקסים ליטבינוב, אך שלושה חודשים לפני חתימת ההסכם על האי-תוקפנות הוא פוטר מתפקידו והוחלף ברוסי ויאצ'סלב מולוטוב.בפיטורים אלה רצה סטלין לרצות את היטלר, שלא רצה להתעסק עם היהודים במדיניות החוץ שלו. הוא ידע על המצב הקשה של היהודים באזור הפולני הכבוש על ידי הגרמנים, אך לא רצה לעזור ליהודים.בפברואר 1940 הציע אדולף אייכמן להנהגה הסובייטית להעביר שני מיליון יהודים, כלומר את רוב יהדות פולין, מגרמניה לברית המועצות. צעד זה היה מאפשר להציל את רוב היהודים הפולנים מהשמדה. ברית המועצות ענתה על הצעה זו בסירוב.

יהודים רבים תרמו להקמתו, התפתחותו וחיזוקו של השלטון הסובייטי, אך הזמנים השתנו: האינטרנציונליזם הסוציאליסטי של ברית המועצות חדל להתקיים לאחר שחתמה על הסכם השלום עם גרמניה הנאצית. הוא החל להפוך לסוציאליזם-נציונלי.

השתקה קטלנית

בספטמבר 1939 החלה מלחמת העולם השנייה. היא החלה בפלישת גרמניה לפולין, אך העיתונים הפולנים עוד הספיקו לדווח על היחס האכזרי של הנאצים ליהודים. אולם, האזרחים הסובייטים לא קראו עיתונים פולניים. הם בכלל לא קראו עיתונים, מלבד הסובייטיים. לכן פשעי הנאצים נגד היהודים בפולין היו בלתי ידועים להם. כל עוד פעל הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, כלומר עד יוני 1941, השלטונות הסובייטיים לא הודיעו לאוכלוסייה היהודית על הרדיפות של עמה מצד הגרמנים בפולין. כתוצאה מכך, קרוב ל-2.5-2.6 מיליון יהודים נותרו בשלווה במערב ברית המועצות, וכמעט כולם נספו במהלך הכיבוש הגרמני.

יצחק דוייצר, הביוגרף הפולני-בריטי של סטלין וטרוצקי, כתב: "תועמלני סטלין לא מצאו דבר טוב יותר מאשר לשמור על שתיקה מביכה. הוא [סטלין] אסר עליהם להשיב במכת נגד, שהיה חושף את הטבע המוזר והבלתי אנושי של האנטישמיות ההיטלראית. הוא פחד למלא את תפקיד המגן של היהודים – תפקיד ששום דבר בעולם לא יכול היה לגרום לו לקחת על עצמו. הוא פחד מהתגובה שהאנטישמיות עוררה בקרב ההמונים, והנכונות שבה שונאי היהודים הרוסים והאוקראינים תמכו בנאצים בשטחים הכבושים רק חיזקה את חששותיו אלה". בהמשך כותב דוייצ'ר ש"העיתונות והרדיו [הסובייטיים] שמרו על שתיקה לגבי השמדת היהדות האירופית, שהתרחשה בעורף הנאצי. הם כמעט לא הזכירו את מחנות המוות אושוויץ ומיידנק, ואם הזכירו אותם, כתבו עליהם בצורה שאף אחד לא הבין שהקורבנות העיקריים בהם היו יהודים." בגלל קשר השתיקה הזה מתו מיליוני יהודים בברית המועצות שנשארו בשטח הכבוש על ידי הנאצים.

הסכם זה הפך למעשה הראשון של האנטישמיות הממלכתית בברית המועצות בכל תולדותיה, שכן המדינה הסובייטית השאירה מיליוני יהודים להשמדה על ידי הנאצים. זאת לא הייתה אנטישמיות "ראשונית", אלא "משנית": ברית המועצות לא דיכאה את היהודים בעצמה, אלא מסרה את השמדתם לבן בריתה. כאשר נודע על השמדת היהודים הסובייטים והתנגדותם לנאצים ביחידות פרטיזנים בבלארוס ובשורות הצבא האדום, החליטה הממשלה הסובייטית שלא להזכיר לא את פשעי הנאצים נגד היהודים ולא את תפקיד היהודים במאבק נגד הנאצים. השלטונות הסובייטיים לא רצו יהודים לא כקורבנות ולא כגיבורים. על האנדרטאות לזכר קורבנות הנאציזם נאסר לציין את מות היהודים, והקורבנות כונו אזרחים סובייטים. זה היה טיוח של השואה, שנמשך משנת 1943 עד 1985, כלומר עד תחילת הפריסטרויקה.

זה לא היה הכחשת השואה, שהייתה קיימת במספר מדינות, אלא השכחתה. זה היה ביטוי של "האנטישמיות המשנית". את המושג "אנטישמיות משנית" הציגו תיאורטיקנים של אסכולת פרנקפורט, תיאודור אדורנוופטר שונבאך. "האנטישמיות המשנית" הייתה מקור חדש לביקורת על היהודים, שנגרם מהרצון של חלק מהעמים האירופיים לדכא את אשמת אבותיהם ולמחוק את הזיכרונות מהשואה מהזיכרון הקולקטיבי של האומה.

"האנטישמיות המשנית" היא גם ניסיון להסתיר את המעורבות בהשמדת היהודים או סירוב לעזור להם בניסיון להימנע מהשמדה. האנטישמיות הממלכתית "המשנית" הסובייטית, שבודדה את היהודים הסובייטים מהמידע החשוב על מדיניות הנאצים בשטחים הכבושים ועל חוסר רצון השלטונות הסובייטיים להציל יהודים פולנים מהשמדה, לא הייתה רק שיתוף הפעולה עם השטן, אלא אישור לפשעיו.