המתקפה נגד החפירות בעיר דוד – פרק מספר

אילו קואליציית הארגונים הרדיקליים לא הייתה מגישה נגדנו עתידה לבית המשפט העליון בדיוק בזמן שעשתה זאת, ואם בית המשפט לא היה עוצר את החפירות בדרך עולי הרגל וכך גודם לנו להתמקד בתעלת הניקוז – ייתכן שעד היום עיר דוד לא הייתה מחוברת לכותל המערבי. אף שתעלת הניקוז לעולם לא תוכל להכיל את המוני האנשים שדדך עולי הרגל יכולה הייתה לשאת בזמנה, היא שימשה הוכחה חיה לכך שעיר דוד והד הבית היו מחוברים בעת העתיקה. יותר מזה – היא הפכה לעובדה בלתי ניתנת לערעור, שחיברה ביניהם מחדש, גם אם רק דרך תעלת ניקוז. העובדה הזו הפכה לחשובה במיוחד בשנים הבאות, כאשד ישראל נאלצה להתמודד עם לחצים בינלאומיים כבדים להפסיק את החפירות בעיר דוד – תחילה מצד ממשל אובמה, ולאחד מכן מצד ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות – אונסק"ו.

מערכה מתוזמרת היטב של כתבות ו"דיווחים" יצרה נרטיב שלילי על החפירות ודחפה אותו לפוליטיקאים ודיפלומטים באירופה ובארצות הברית. כמעט כל כתבה או דו"ח בנושא פעלו על פי אותם קווים מנחים: האזור תמיד כונה "סילוואן" או "ואדי הילווה" – כמעט אף פעם לא "עיר דוד". לא היה שום אזכור לממצאים הארכאולוגיים שהתגלו בעיר דוד או לקשר ההיסטורי של העם היהודי למקום. במקרה הנדיר שבו הופיע המונח "עיר דוד", היה זה רק כדי להציג אותו כ"תחבולה ארכאולוגית" שנועדה להצדיק השתלטות על אדמות פלסטיניות, במטרה "לייהד" את האזור בסיוע ממשלתי. לא הוזכרו מיליוני הדולרים שהושקעו בעסקאות נדל"ן חוקיות בין יהודים לערבים. לא נאמרה מילה על כך שערכאות שונות אישרו עשרות פעמים את תוקפן של העסקאות הללו כחוקיות לכל דבר ועניין. איומי הרצח מצד הרשות הפלסטינית וחמאס כלפי ערבים שמכרו את בתיהם ליהודים – גם הם נעלמו לחלוטין. שיפורים בתשתיות, בכבישים ובביטחון הכללי באזור בזכות הפעילות בעיר דוד – הושמטו לחלוטין. בלי להציג את ההקשר ההיסטורי ואת חשיבות המקום לעם היהודי, דיפלומטים וגורמי ממשל זרים רבים – במודע או שלא במודע – שוכנעו להאמין שמדובר בלא יותר מניסיון השתלטות עוין של קבוצה קיצונית על אדמות שמחוץ לחומות העיר העתיקה, תוך פגיעה בפלסטינים תמימים.

המהלך הראשון הגיע ב-25 באוגוסט 2014 כשמזכ"ל האו"ם פרסם דו"ח שכותרתו: "התנחלויות ישראליות בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים והגולן הסורי הכבוש". בפרק שכותרתו "חפירות ארכאולוגיות וגנים" נכתב: "ארגונים משקיפים מדווחים כי מספר פרויקטים ארכאולוגיים בעיר העתיקה בירושלים משמשים ככלי לחיזוק נוכחות של התנחלויות ומתנחלים באזור". הערת שוליים בדו"ח ציינה ש"ארגונים משקיפים" הם למעשה עמותת עיר עמים – ארגון רדיקלי הפועל באזור ומתוקצב בעיקר על ידי מדינות אירופיות. באותו פרק בדו"ח גם הופיעו טענות של עמותה רדיקלית אחרת בשם עמק שווה, שטענה שהחפירות והמרכזים התיירותיים בעיר דוד נועדו "ליצור קו רציף של נוכחות מתנחלים לאורך הגבול הצפוני של סילוואן".

הדו"ח של האו"ם קיבל משנה תוקף כעבור חודש, ב-1 בספטמבר, עם פרסום דו"ח של ארגון שלום עכשיו. בדו"ח הזה הופיעה מפה שהציגה "בתי מתנחלים" כנקודות אדומות מאיימות שכיסו את אזור עיר דוד – המכונה בדו"ח אך ורק "ואדי הילווה", בלי שום אזכור לחשיבות ההיסטורית של המקום לעם היהודי. הדו"ח של שלום עכשיו עשה שימוש בשפה כמעט זהה לזה של האו"ם. כך למשל נכתב בו כי מדובר ב"מרכזי תיירות אידיאולוגיים שהוקמו על ידי עמותת אלע"ד באזורים פלסטיניים סביב העיר העתיקה" וכי הם נועדו לגרום ל'"ישראליזציה' של האזור הסובב את העיר העתיקה. לא חלף זמן רב עד שהדו"ח של שלום עכשיו הגיע אל הבית הלבן, לידיהם של גורמים בכירים בממשלו של ברק אובמה.

אובמה מגנה

במהלך שנת 2014 חוותה עיר דוד פריחה תיירותית חסרת תקדים. האזור הפך לנקי ובטוח יותר, וערכי הנדל"ן בסביבה כולה החלו לעלות. משפחות ערביות רבות, שרצו לנצל את העלייה בערך בתיהן, פנו אלינו ומכרו לנו קרקעות. חלקן אף הצליחו לבנות בתים גדולים בהרבה באזורים אחרים בירושלים, שבהם מחירי הנדל"ן עדיין היו נמוכים יותר. העמידה האמיצה של המשפחות הללו נגד מדיניותם אובמה ואונסק"ו הגזענית והבלתי חוקית של חמאס והדשות הפלסטינית, שאסרו על מכירת בתים מחוץ לחוג מאמיני האסלאם, עודדה משפחות ערביות נוספות למכור את בתיהן מרצון ליהודים, או לפחות ללא-מוסלמים. למרות המחירים הגבוהים יותר, זו הייתה הזדמנות חשובה גם עבור עמותת אלע"ד, שכן כעת, כבעלים של הנכסים, יכולנו להשכיר את הדירות בינתיים ולתכנן כיצד להשתמש בקרקע לצורכי החפירות ההולכות ומתרחבות בעתיד.

ב-30 בספטמבר, יום לאחד שמשפחות ערביות עזבו כמה מבתיהן בעיר דוד, ישבתי במרכז המבקרים בעוד עורכי הדין שלנו עבדו על כל המסמכים המשפטיים הקשורים לרכישת הקרקעות, כשלפתע הטלפון שלי צלצל. על הצג הופיע שמו של רון דרמר. באותו זמן שימש דרמר כשגדיד ישראל בארצות הברית, וידעתי שראש הממשלה נתניהו נמצא עימד בוושינגטון לקראת פגישה עם הנשיא אובמה. אם דרמר מתקשר אליי, זה סימן שמשהו קורה – ולדוב זה לא דבר טוב. "היי דורון, תגיד, העבדתם משפחות לכמה בתים בעיר דוד?" שאל דרמר והיה ניכר שהוא ממהר. "היי רון, כן, אתמול בלילה. כמה משפחות עזבו ונכנסנו לנכסים החדשים". "אני חייב לשאול אותך שאלה", הוא אמר, "דק כדי להיות בטוח: עשיתם הכול לפי החוק, נכון?" "רון "' אמרתי לו '"אני יושב פה עכשיו עם עורכי הדין שלנו. עברנו על כל המסמכים עם מסרק דק. הכול פה תקין לחלוטין. אני מבטיח".

ואז באה ההפתעה. "תראה", אמר דרמר, "לא כולם אוהבים מה שאתם עושים שם. אני רוצה שתדע שמחר הבית הלבן עומד לפרסם הודעת גינוי נגדכם על רכישת הקרקעות". עמדתי המום למשך כמה שניות. כשהתאוששתי, ונזכרתי שרון נשמע ממהר, שאלתי אותו: "רון, למה בכלל מעניין את הבית הלבן מה אנחנו עושים בעיר דוד?". "הבית הלבן קיבל דיווחים עליכם", השיב. "מישהו פנה לצוות הבכיר של הנשיא ושכנע אותם שזרקתם כמה פלסטינים מהבתים שלהם בסילוואן, שאתם מציתים את כל האזור ושאתם הולכים לעורר משבר". הסברתי לרון שהמשפחות עזבו מרצון, בשקט מוחלט, ושמלבד כמה רטינות מצד אנשים בודדים בכפר, האזור היה רגוע מאז הבוקר. "תשמע", הוא אמר לי. "דיברתי איתם וגם ראש הממשלה דיבר איתם. אני חושב שנצליח לשכנע אותם לוותר על הטענה שזרקתם אנשים מהבתים שלהם, אבל אני לא חושב שהם ייסוגו לגמרי. הם יוציאו תגובה כלשהי". "מה אנחנו צריכים לעשות?" שאלתי. "אני רק רוצה שתהיו מוכנים. וגם שתדע – ראש הממשלה ואני הבהרנו להם שאם הם מגנים אתכם, אנחנו נגן עליכם, ונעשה זאת בפומבי".

השיחה הסתיימה, ומיהרתי לעדכן את דוידל'ה. למחרת הבית הלבן אכן פרסם גינוי. ג'וש ארנסט, דובר הבית הלבן, פרסם את ההצהרה הבאה בשם הנשיא אובמה:

ארצות הברית מגנה את תפיסת המבנים באזור המגורים הפלסטיני בסילוואן שבמזרח ירושלים – בסמוך לעיר העתיקה – בידי אנשים המקושרים לארגון שפעולותיו, לפי הגדרתו, רק מלבות את המתחים בין ישראלים לפלסטינים. הפעולות הפרובוקטיביות האלה, פעולותיו של אותו ארגון, רק מחריפות את המתיחות בתקופה שהיא כבר מתוחה מאוד״.

לאחר הגינוי של הבית הלבן, ראש הממשלה נתניהו הגיע לראיון בתוכנית "פייס דה ניישן" של רשת סי-בי-אס, שם הגן על עסקאות המקרקעין שבוצעו בין יהודים לערבים בעיר דוד.

ערבים בירושלים חופשיים לרכוש דירות בחלק המערבי של העיר ואף אחד לא טוען נגד זה. אין לי שום כוונה לומר ליהודים שאסור להם לקנות דירות במזרח ירושלים. מדובר ברכוש פרטי ובזכות אישית. לא יכולה להיות אפליה – לא נגד יהודים ולא נגד ערבים… זה מנוגד לערכים שגם ארצות הברית מאמינה בהם״.

לאחר מכן הוסיף נתניהו: "קניית בית היא זכות יסוד… לכל אדם מגיעה הזכות לרכוש רכוש פרטי. אף אחד לא גנב את הבתים האלה או החרים את הקרקע. ערבים מוכרים בתים ליהודים, ויהודים מוכרים בתים לערבים".

כל עסקה בין שני אנשים ממוצא שונה, בכל עיר אחרת בעולם, לא הייתה מעודדת ספקות מצד הבית הלבן. החריג היחיד הוא כאשד אדם יהודי רוכש בית מאדם ערבי – וזה קורה רק כאן, בירושלים. העסקה שלנו בוצעה כחוק, עם משפחות ערביות אמיצות שהיו מוכנות לעמוד מול איומי טרור מארגונים שהתנגדו למכירת נדל"ן לערבים. במקום לגנות את ארגוני הטרור שהפנו איומים כלפי הערבים – צעד שהוא הפרה חמודה של החוק – הבית הלבן בחד לגנות אותנו על שרכשנו את הבתים שלהם, ובכך עמד, בין אם במודע ובין אם שלא במודע, בצד הלא-נכון של האמת. למזלנו, ראש הממשלה נתניהו והשגריר דרמר הגנו עלינו בפומבי. בעקבות תגובת ראש הממשלה, פרסם הארגון הרדיקלי ג'יי-סטדיט, המגדיר את עצמו כנציג של יהדות ארצות הברית, קריאה לנתניהו "להתנצל ולחזור בו מהדברים שאמר". בהצהרתם הבטיחו אנשי הארגון לחדש את קריאותיהם לנשיא אובמה "לנקוט עמדה תקיפה יותר נגד הרחבת ההתנחלויות, שעד כה כמעט ולא נבלמה, וכעת מאיימת לגדוע את התקוות לפתרון שתי מדינות".

ניכר היה שמנהיגים בכירים בממשלות זרות, כמו גם דמויות ציבוריות בארצות הברית ובאירופה, קיבלו תמונה מעוותת של עיר דוד כתוצאה מקמפיין מתואם היטב של ארגוני השמאל הקיצוני ושותפיהם בחו"ל. היה הכרחי לחשוף את ההונאה הזו, להציג את האמת על עיר דוד כמקום בעל ערך היסטורי עליון לעם היהודי ולמיליארדי לא יהודים הרואים בירושלים עיר קדושה. והיה חיוני עוד יותר להדגיש את חוקיות רכישת הקרקעות שהתבצעה שם.

לתקן את התדמית

החלטתי להקים מחלקת קשרי חוץ בעיר דוד. מטרתה של המחלקה הייתה ברורה: לא לכפות את עמדותינו על איש, אלא פשוט ליידע ולהסביר את העובדות על עיר דוד. לתפקיד מנהל המחלקה בחרתי אחד מחבריי הקרובים, זאב אורנשטיין. לזאב לא היה ניסיון בעבודה עם ממשלות או בדיפלומטיה, אבל הוא היה המורה הטוב ביותר שהכרתי: חכם, כן ומלא תשוקה לנושא. האמנתי שאנשים יתחברו אליו ויהיו פתוחים ללמוד ממנו. התחלתי להכיר לזאב כמה אנשי מפתח שהייתי קשור אליהם במשרד החוץ הישראלי ובארגונים יהודיים ונוצריים בארצות הברית. זאב הדריך אותם בסיורים, ולאחר מכן הדריך גם את הצוותים שלהם. המוניטין על הסיורים שלו החל להתפשט, ועד מהרה קבוצות רבות מחו"ל החלו לבקש שזאב ידריך אותן.

משרד החוץ שאירח משלחות של משפיענים מחו"ל הבין במהרה שלאחר סיור בעיר דוד עם זאב, לא רק שהמשתתפים מתרשמים מהממצאים הארכאולוגיים, אלא הם מקבלים הבנה עמוקה על חשיבות עיר דוד לאנושות ועל המורכבות הפוליטית וההיסטורית של האתר ושל ירושלים כולה. במהרה החל זאב להדריך צוותים ממשלתיים ודיפלומטים מישראל ומחו"ל. חלקם קודמו עם הזמן לתפקידים בכירים יותר בממשלותיהם, והידע שרכשו על עיר דוד ליווה אותם במסלול הקריירה שלהם. כך, המעגל של אלו שהתעניינו בעיר דוד הלך וגדל.

בין אותם גורמים זרים שביקרו באתר הייתה חברת הקונגרס הרפובליקנית אליאנה רוס-לאטינן ממדינת פלורידה, שהגיעה לסיור בתחילת 2016. רוס-לאטינן התרשמה מהחשיבות ההיסטורית של המקום, ונדהמה מכך שהסיור בעיר דוד אינו חלק בלתי נפרד מכל ביקור רשמי של חברי קונגרס בישראל. לדבריה, אם יד ושם הוא תחנת חובה בכל ביקור רשמי, הרי גם המקום שמתעד את הקשר היהודי לארץ ישראל צריך להיות כזה. אחד האתרים שהרשימו את רוס-לאטינן במיוחד במהלך הסיור היה החפירה בחניון גבעתי, עם שכבות התרבות הרבות שנחשפו בו – כל אחת מהן מייצגת תקופה אחרת בהיסטוריה. המקום אפשר כמעט לכל מבקר למצוא בו קשר להיסטוריה שלו.

כמה שבועות לאחר הביקור, גילו הארכאולוגים בחניון גבעתי, בתוך מבנה אבן מהמאה השישית לפני הספירה, טביעת חותם מלכותית נדירה שחקוקה על אבן חן חצי-יקרה מתקופת בית המקדש הראשון. טביעות חותם דומות אומנם נמצאו בעבר, אבל הטביעה הזו הייתה שונה. השם שעל החותם היה של אישה שחיה בעת העתיקה – דבר שהעיד על מעמדן הגבוה של נשים בישראל הקדומה, בתקופה שבה לנשים לא היה כמעט כל תפקיד משפיע ברוב החברות ברחבי העולם. אך מה שהפך את הממצא לחריג במיוחד היה שמה הפרטי של האישה על החותם: "עליהנה בת גאל". לאחר שרשות העתיקות אישרה לפרסם את הממצא, זאב התקשר לחברת הקונגרס. "היא נושאת את השם שלך!" אמר לה בהתרגשות. אליאנה הייתה המומה. כמו כולנו, היא חשה שזה כמעט צירוף מקרים מופרך. מהרגע הזה, דרס-לאטיכן הדגישה שקיבלה קריאה אישית לסייע לעיר דוד. בירושלים, קשה לעיתים להתייחס לדברים כצירוף מקדים גרידא – וזה בהחלט היה אחד מהם. אילולא הייתי עד בעצמי להשתלשלות העניינים הזו, הייתי מתקשה להאמין. אבל הסיפור על שתי האליאנות לא הסתיים כאן.

כעבוד שבועיים בלבד התקיימה באונסק"ו הצבעה ראשונית על הצעה אנטישמית ומוטה ביותר שהוגשה על ידי אלג'יריה, מצדים, לבנון, מרוקו, עומאן, קטר וסודן. ההצהרה קראה לישראל – "הכוח הכובש" בלשונם – "להפסיק באופן מיידי את החפירות המתמשכות נעיד העתיקה וסביבתה". הביטוי "בעיר העתיקה וסביבתה" היה התייחסות בדודה לחפירות בעיר דוד, שאותן רצו לגנות, אך לא העזו לנקוב בשמן משום שציון השם היה מעניק לאתר חשיבות היסטורית. ההצהרה לא דק התעלמה במכוון מעיר דוד, אלא גם הלכה רחוק יותר: היא מחקה את הקשר היהודי לאתרים נוספים, כולל הר הבית והכותל המערבי. הר הבית, האתר הקדוש ביותר ליהדות, כונה רק בשמו הערבי: "אל-חרם א-שדיף". הכותל המערבי הוזכר בהצהרה רק עם מירכאות סביב שמו, כאילו מדובר בשם שאינו רשמי או מבוסס היסטורית. במקום זאת, התייחסו לכותל כאל "כיכר אל-בוראק" – כינוי ערבי המבוסס על המסורת המוסלמית שלפיה כלא הנביא מוחמד את בהמתו, אל-בוראק, במסעו הלילי לירושלים, לפני שעלה לגן עדן.

מדינת ישראל נדהמה מההצהרה הזאת, ששללה באופן בוטה את ההיסטוריה היהודית, וגינתה אותה מייד. מנהיגי ארגונים יהודיים דנים בארצות הברית חזרו על הגינויים, אך ארגונים כמו שלום עכשיו וג'יי-סטדיט שמרו על שתיקה. אליאנה רוס-לטינן הזדעזעה, כמו גם חברי קונגרס אחרים – רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. אונסק"ו, ארגון שנהנה בעיקר מתמיכתה של ארצות הברית, פרסם הצהרות אנטישמיות מובהקות, לא רק נגד ההיסטוריה היהודית בירושלים אלא גם נגד ההיסטוריה הנוצרית, דתם של רוב אזרחי ארצות הברית. שיחות רבות החלו לזרום אלינו מכל רחבי העולם, בבקשה לקבל מידע על ממצאים המוכיחים את הקשר היהודי לירושלים ומעלים על נס את העוול ההיסטורי שבכוונת אונסק"ו לבצע אם תאושר ההצהרה. תוך זמן קצר הפקנו חוברת שכללה מידע על הממצאים המדעיים והאמפיריים שהוכיחו את הנוכחות היהודית באזור לאורך אלפי שנים – ממצאים שהצהרת אונסק"ו התעלמה מהם לחלוטין.

מלבד זאת, הדפסנו מחדש עמודים מתוך מדריך שפרסם הווקף האסלאמי בשנת 1930 על הר הבית, ובו נכתב: "זהותו של האתר כמקום בית המקדש של שלמה אינה נתונה למחלוקת". זו הייתה עדות מפורשת שהצהרת אונסק"ו לא רק התעלמה מההיסטוריה היהודית, אלא גם סתרה את טענותיהם של המוסלמים עצמם, שהודו כי כיפת הסלע ניצבת מעל המקום שבו עמד בית המקדש היהודי שהקים שלמה המלך 1,600 שנה לפני הופעת האסלאם.

לקראת מועד ההצבעה באונסק"ו, פרסם הקונגרס האמריקני מכתב דו-מפלגתי שנשלח לחברי ההנהלה של הארגון ובו קריאה להתנגד להצהרה שלדבריהם "מפחיתה מהקשרים ההיסטוריים והמאומתים של היהודים והנוצרים לעיר העתיקה של ירושלים, בניסיון לערער את הלגיטימיות של ישראל". רוס-לאטינן כתבה את המכתב יחד עם הסנאטור הרפובליקני טד קרוז מטקסס. שלושים ותשעה חברי קונגרס חתמו עליו, שליש מהם דמוקרטים. בתקופה של קיטוב עמוק בפוליטיקה האמריקנית, שבה נדמה היה שדמוקרטים ורפובליקנים לא מסוגלים להסכים על דבר, ההסכמה הדו-מפלגתית בנושא הזה הייתה הישג לא מבוטל.

המכתב גינה במפורש את הצעת אונסק"ו תוך התייחסות לממצאים שנחשפו בעיר דוד:

טיוטת ההצהרה הזו מתעלמת, בין היתר מהמדע, שכן חפירות ארכאולוגיות עדכניות, ובעיקר בעיר דוד, חשפו עדויות פיזיות חד-משמעיות המאששות את הקשרים ההיסטוריים של יהודים ונוצרים לעיר הקודש ירושלים. על חברי ההנהלה של אונסק"ו להצביע נגד הקמפיין המכוון הזה, שמטרתו להכחיש את האמת ההיסטורית, לשכתב את ההיסטוריה של ירושלים ולערער את הלגיטימיות של ישראל״.

ביום שלמחרת, 12 באוקטובר 2016, התקיימה ההצבעה באונסק"ו. התוצאה הייתה כתם מוסרי על הארגון, שעד אז נתפס כמי שמקדם את המדע והתרבות בעולם. חברות אונסק"ו הצביעו בעד ההצהרה ברוב של 24 מול 6, ובכך שללו שלושת-אלפים שנים של היסטוריה יהודית. שש המדינות שהצביעו נגד היו ארצות הברית, בריטניה, ליטא, הולנד, גרמניה ואסטוניה.

מזכיר אש"ף סאיב עריקאת בירך על ההחלטה והכריז: "ישראל מנהלת קמפיין מאורגן תוך שימוש בטענות ארכאולוגיות ובסילוף עובדות, כדי להצדיק את סיפוח מזרח ירושלים הכבושה". בתגובה, ישראל הפסיקה מייד את שיתוף הפעולה שלה עם אונסק"ו. על אף שההצהרה התקבלה ושמעולם לא חסרו קולות שתמכו בה, היו כמה מעשים אישיים של אומץ לב, ששווה להזכיר. אחד מהם היה של שגריר מקסיקו באונסק"ו, אנדרס רומו. אף שנצטווה להצביע בעד ההחלטה, סירב השגריר דומו לעשות זאת ויצא מהחדר במחאה. כעבוד זמן קצר הוא פוטר מתפקידו. מלבד אומץ ליבו של דומו ושש המדינות שהצביעו נגד, נראה היה תחילה שאונסק"ו הצליח למחוק את ההיסטוריה היהודית מבלי לשלם על כך מחיר. אבל בתוך זמן קצר התברר שאונסק"ו דרכה על מוקש. קריאה להפסקת חפירות, או אפילו גינוי ה"גירוש פלסטינים מבתיהם", זה דבר אחד. אבל תקיפת היסודות ההיסטוריים של ירושלים עצמה, שעליהם נשענו לא רק חמישה עשר מיליון יהודים אלא גם מיליארד נוצרים וחצי ברחבי העולם – זו כבד התגרות מסוג אחד.

בימים שלאחד ההצבעה, ההצהרה של אונסק"ו פורסמה והודפסה אלפי פעמים והגיעה לכותרות העיתונים המובילים בישראל ובעולם. אפילו כלי תקשורת שבדרך כלל נוהגים למתוח ביקורת על ישראל, פרסמו את הסיפור. כמו הביביסי והגרדיאן, מנהיגים ציבוריים דנים התבטאו בנושא, כולל הילרי קלינטון, אז מועמדת לנשיאות ארצות הברית. קלינטון כינתה את ההצהרה "מאכזבת ושגויה" והוסיפה שאונסק"ו "שוקלים לפרסם החלטה בנוגע לירושלים שאינה מכירה ואינה מכבדת את הקשרים העמוקים וההיסטוריים של העם היהודי לירושלים ולאתרים הקדושים שבה". גם מזכ"ל האו"ם באן קי מון גינה את ההצהרה, ומנהיגים יהודים ונוצרים רבים הצטרפו לביקורת.

אבל ייתכן שהקול החריף ביותר היה של חברת הקונגרס אליאנה רוס-לטינן. בנאום שנשאה מעל בימת בית הנבחרים, היא קשרה בין גלי האנטישמיות באירופה של שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת – שהובילו לעליית הנאציזם והשואה – לבין המגמות המודרניות של אנטישמיות גוברת:

מה עלינו לעשות? עלינו להסתכל על מה שארגונים כמו אונסק"ו עושים. הניסיונות שלהם למחוק את הקשרים ההיסטוריים והתרבותיים של העם היהודי למולדתו העתיקה, ירושלים, הם פשוט מזעזעים״ .

הדרך לטבח

כשאני כותב את הדברים הללו לאחר טבח 7 באוקטובר, קשה שלא להביט אחודה על האירועים הללו ולראות בהם אבני דרך שהובילו לרדיקליזציה של חמאס ושל אלו שביצעו את מעשי הזוועה נגד העם היהודי. שרשרת השקרים החלה עם מייסד התנועה הפלסטינית חאג' אמין אל-חוסייני – מקורבו של היטלר –, והתגלגלה אל האמנה הלאומית הפלסטינית בשנות השישים ואמנת חמאס בשנות השמונים. משם, התפשטה על ידי אנשי דת מוסלמים קיצוניים כמו שייח' עכרמה צברי וראאד סלאח, והגיעה גם אל משדדי ארגונים אנטי-ישראליים, כולל כאלו הפועלים בתוך מדינת ישראל.

השקדים הללו הודהרו על ידי נרטיב בלתי פוסק של "כיבוש" בתקשורת המערבית, ולבסוף מצאו את דרכם אל מוסדות בינלאומיים שהוקמו במטרה לכבד את האמת ולמנוע מהאנושות ליפול שוב קורבן לשקדים שמובילים לעריצות. אני רואה כיצד היחלשותם של המוסדות הללו, יחד עם האמת המעוותת שהם אישרו, רק הוסיפו שמן למדורה שהבעירה את מוחם המעוות של אלו שביצעו את זוועות 7 באוקטובר – זוועות המזכירות את ימי השואה.

מדאיגה אף יותר היא העובדה שהכחשת הקשרים הבסיסיים ביותר של העם היהודי לארץ ישראל התפשטה אל מוסדות אקדמיים, שבהם מרצים מכובדים לכאורה תומכים ברעיונות אלו. מספר מבהיל של פרופסורים בעלי קביעות מאוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם צעדו ברחובות, כשהם קוראים סיסמאות כמו "מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית", סיסמה שמטרתה מחיקת מדינת ישראל. בקרב ההמונים הצועדים ניתן היה לראות גם צעירים רבים – חלקם בכוונה תחילה וחלקם מתוך בורות – שמפיצים נרטיב שמפר את כללי ההיסטוריה ומכחיש את זכויותיו של עם אחד לארצ . מידת האחריות שלהם למעשיהם נתונה לוויכוח, אך אין ויכוח שבני הדור הצעיר, כשהם פונים למקור המידע הנפוץ ביותר שלהם – הרשתות החברתיות – רואים כיצד ממשל אובמה, האומות המאוחדות ואחרים האמינו בשקרים הללו.

אנחנו לא לבד

על רקע המצב הזה, אני מוצא כוח ותקווה בשלושה דברים שזכיתי לראות בעיניי. הראשון – אני שואב השראה מאלו שהעזו לעמוד מול השקרים הללו, תוך סיכון אישי עצום. אני יודע שרבים בעולם מחפשים את האמת. חלקם, כמו השגריר המקסיקני אגרוס רומו באונסק"ו, או חברת הקונגרס אליאהה רוס-לטינן, מצאו את האומץ לדבר את האמת מול העולם, על אף שהדבר גרר גינויים מהשמאל הקיצוני, אי הבנות מצד ציבור המצביעים ואף עלויות אישיות גבוהות, כמו במקרה של דומו.

השני – אני מוצא עוצמה באחדות של עם ישראל. עם שלעיתים קרובות מפולג מבחינה פוליטית התייצב כאיש אחד לאחר 7 באוקטובר, ובחודשים שאחריו. הנכונות לשים בצד את המחלוקות ולשוב לשורשים, כדי להגן על הארץ, מעולם לא הייתה חזקה יותר.

השלישי – זו שיחה שקיימתי עם חברת הקונגרס האמריקנית, אליס סטפניק במהלך ביקורה בירושלים במאי 2024 בעיצומה של מלחמת ישראל נגד חמאס. כמה חודשים קודם לכן, עשתה סטפניק כותרות כששאלה את נשיאות אוניברסיטאות הרווארד, פנסילבניה ו -MIT, אם "קריאה להשמדת העם היהודי" מפרה את כללי האוניברסיטה נגד התעמרות והטרדה. באופן מביש, אף אחת משלוש הנשיאות לא השיבה ב"כן" או "לא" אך הייתה זו תשובתה של נשיאת הרווארד, קלאודיה גיי, ש"זה תלוי בהקשר", שעוררה זעזוע ברחבי העולם. סטפניק הכריזה מייד: "זה לא תלוי בהקשר. התשובה היא ,׳כן׳ ולכן את צריכה להתפטר". הדיון הזה חשף את הפער המשמעותי בין האופן שבו זכויות של מיעוטים אחרים נאכפות באוניברסיטאות לעומת היחס ליהודים.

במהלך ארוחת ערב בישראל, שאלתי את חברת הקונגרס מה דעתה על המחקרים המדברים על עלייה חדה בשנאת ישראל ובאנטישמיות בקרב צעירים בני 24-18 . מילא העובדה שעלינו להתמודד עם מנהיגי האוניברסיטאות והחלטות המדיניות המעוותות שלהם, אבל עם הסטודנטים עצמם? היא הכירה בכך שמדובר בתבנית מדאיגה, והסבירה שצעדים כמו איסור על השימוש בטיקטוק – שמזרים רעיונות קיצוניים, כולל תעמולה אנטי-ישראלית ואנטישמית, ומכוון אל הדור הצעיר – הם חלק מהפתרון. עם זאת, היא הוסיפה: "אני יכולה לומר לך שבמחוז שלי בצפון ניו-יורק, אם תשאל את החקלאים, את העובדים במפעלים או את התושבים הפשוטים, אם קריאה להשמדת העם היהודי מפרה את החוק, הם יענו לך 'כן' ברור. הרוב המכריע של העם האמריקני יענה כך. אל תשכח את זה".

דבריה ריגשו אותי. היא לא התעלמה מהמגמות המדאיגות, אבל הדגישה שהאמריקנים הממוצעים, אלו שאיננו שומעים את קולם צועק בחדשות, מחזיקים בחוש מוסרי ברור של צדק ותומכים בישראל. אנחנו מוצפים בחדשות וברשתות החברתיות, שמעניקות תשומת לב מוגזמת לאלה שמתנגדים לישראל, עד שנראה שהעולם כולו נגדה. נראה שזו בדיוק התחושה שאלה שמגנים את ישראל רוצים שנחוש. אך שיחה אחת עם אליס סטפניק, חברת קונגרס שאינה יהודייה מצפון ניו-יורק, סייעה לי לנפץ את תיבת התהודה הזו והזכירה לי שאנחנו לא לבד.

בעקבות 7 באוקטובר, שיעור ההתייצבות למילואים בצה"ל חצה את מאה האחוזים. צעירים ישראלים, שחלקם טיילו ברחבי העולם או עבדו בחו"ל, חזרו לארץ מייד כדי להתגייס. גם אנשים שנלחמו במלחמת יום הכיפורים לפני חמישים שנה, וכבר הגיעו לשנות השבעים לחייהם, ביקשו להתנדב שוב. כמעט כל משפחה יהודית בארץ – ולעיתים גם משפחות שאינן יהודיות – הייתה מעורבת בררך כלשהי במאמץ המלחמתי: בישול ואספקת מזון לחיילים, איסוף ציוד חיוני, טיפול בילדים של משפחות שהוריהם גויסו לשירות. המדינה כולה התגייסה מתוך מטרה ברורה – להגן על בתינו ועל ביטחוננו. אבל היה זה גם משהו עמוק יותר: המתקפה הייתה על עצם זהותנו כעם עתיק, יליד הארץ הזו, עם היסטוריה עשירה שנמצאת בסכנת הכחדה.

כעת, יותר מכל עם אחר, אנחנו יודעים שכשמנסים לבצע דמוניזציה בנו ובזהותנו, השלב הבא הוא זוועות כמו אלו שקרו ב-7 באוקטובר – ואולי אף גרועות יותר. הקורבנות, כמו גם משפחותיהם, שילמו מחיר כמעט בלתי נתפס; אבל ההקרבה שלהם לא הייתה לשווא, כי המדינה התעוררה. כיום, אם תפנו כמעט לכל אדם כאן ברחוב, התשובה שתקבלו תהיה פשוטה: אנחנו כאן. מכאן בנו, וכאן נישאר.

ניתן לרכוש את הספר ׳תנו לאבנים לדבר׳ בהוצאת ׳סלע מאיר׳ באתר ההוצאה.