קריסתה המוסרית של אירופה ושובה של האנטישמיות

העוגן המוסרי של אירופה קורס דווקא שהצורך שלה בבהירות מוסרית דוחק יותר מאי פעם. מה שבעבר נראה כוויכוחים נקודתיים על מדיניות המזרח התיכון הפך למשבר ציביליזציוני גורף: ההתלכדות של זעם פוסט־מודרני, הגירה המונית ואופורטוניזם פוליטי הפכה את העוינות כלפי ישראל לנורמה והחייתה דפוסים אנטישמיים ישנים בלבושים חדשים.

התופעה בולטת לעין. אנשי ציבור ואינטלקטואלים עושים שימוש מחדש במונחים מסיתים – “אפרטהייד”, “גנוסייד”, “טיהור אתני” – לא כמושגים מצומצמים בשיח משפטי, אלא ככלים גסים לדה־לגיטימציה של המדינה היהודית. כאשר טענות כאלה מופיעות ללא ערעור בפלטפורמות המרכזיות, הן חדלות מלתפקד כביקורת; הן הופכות לשלד שעליו נבנה מחיקת הלגיטימיות.

מוקד העניין של אירופה כיום אינו ביקורת על ישראל, לא קידום שלום ישראלי־פלסטיני ואף לא תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, אלא הצטרפות למתקפה הגלובלית על יהודים ועל עצם קיומה של מדינת ישראל.

הדבר אינו נוגע רק לנרטיבים היסטוריים שגויים. מדובר בשימוש בתחושות קיפוח ככלי נשק. בבירות מערביות רבות, תנועות סטודנטים, ארגוני חברה אזרחית ורשתות תקשורת מחזקים נרטיב אחד מצומצם המתאר את ישראל כרוע המרכזי בעולם כאוטי.

פשעים חמורים וקטלניים בהרבה – טבח המוני בחלקים מאפריקה, מסעות שיטתיים של אלימות דתית ואתנית באסיה – אינם מעוררים בעולם את אותה הסערה. לזעם סלקטיבי יש מחיר מוסרי: כשתשומת הלב נשלטת על־ידי נרטיב מומצא, הקורבנות האמיתיים נדחקים לשוליים והבהירות המוסרית האמיתית מוקרבת על מזבח הנוחות האידאולוגית.

הברית האסלאמו-פרוגרסיבית

המנגנון החברתי ברור. קבוצה גדולה של צעירים פעילים אימצה תפיסת זהות מוסרית המעדיפה טוהר הצהרתי על פני מורכבות היסטורית. הם מדברים על “מדכא” ו“מדוכא” כקטגוריות קבועות, ומפענחים סכסוכים מורכבים דרך הדיכוטומיה הזו.

הפשטנות הזו מצטרפת לפרויקט התרבות של השמאל האירופאי שאיבד אמון במדינת הלאום ומחפש סמכות מוסרית באמצעות מאבקים גלובליים, ומשתלבת עם האקטיביזם האסלאמיסטי המנצל תחושות קיפוח כדי להרחיב את ההשפעה על החיים הציבוריים באירופה. התוצאה היא מרחב פוליטי שבו דמוניזציה מניבה דיבידנדים פוליטיים ותרבותיים.

לברית הזו בין זרמים מהשמאל האירופי לבין קבוצות אסלאמיסטיות יש השפעות מוחשיות. אוניברסיטאות משעות שיתופי פעולה עם מוסדות מחקר ישראליים; מוסדות תרבות דנים בשאלה אם תזמורות ישראליות יופיעו בהן; איגודים ורשויות מקומיות מאמצים מחוות סמליות שמבודדות מוסדות יהודיים במקום להגן עליהם.

מעשים אלו אינם טעויות נקודתיות. הם סימפטומים של שינוי עמוק יותר: מוסדות שבעבר שימשו חומות־מגן של ליברליזם מאפשרים אקלים ציבורי – או לפחות סבלניים כלפיו – שבו יהודים הופכים למטרה מובהקת וישראל מתוארת כאנכרוניזם בלתי לגיטימי.

יש לכך גם היבט גאופוליטי. משברים הכלכליים, חרדה דמוגרפית ושיתוק בירוקרטי הביאו את אירופה לנטוש את שותפויותה האסטרטגיות, דבר שמחליש את יכולתה להגיב באופן קוהרנטי לאיומי ביטחון.

במקביל, אקטיביזם חוצה־גבולות, נמרץ ובטוח בעצמו, מצא קרקע פורייה במרכזים המטרופוליניים של אירופה. התוצאה פרדוקסלית: היבשת שהולידה את רעיון זכויות האדם המודרניות עושה בו איפה ואיפה ומשתמשת ברטוריקה של זכויות אדם כדי לשלול לגיטימציה מדמוקרטיה המצויה תחת איום קיומי.

הדלות התרבותית מעצימה את הבעיה. במקום שבו פעם אוריינות היסטורית וטקסטואלית ריסנה את הוויכוח הציבורי, שיחות רבות מתנהלות מאחורי מסך של בערות. מורכבות היסטורית משוטחת; נרטיבים המוחקים את הרצף ההיסטורי של העם היהודי בארץ ישראל ממוחזרים ללא בדיקה.

עצלנות אינטלקטואלית זו אינה תמימה: היא מזינה מדיניות ופרקטיקות שמערערות על תביעותיו הלגיטימיות של העם היהודי וכיוצא מכך על ביטחונם של יהודים.

ההשלכות מעשיות ומיידיות. אירועי תקיפה והפחדה פיזיים נגד יהודים ברחובות אירופה מתרבים. בתי־כנסת ובתי־עלמין מושחתים; סטודנטים יהודים מדווחים על אווירה מצמררת בקמפוסים. אלו אינם דברים מופשטים. אלה הם הפרות של הברית האזרחית: ביטחונו של המיעוט הוא המבחן האמיתי של חברה ליברלית.

לא הכל אבוד

מה ניתן לעשות?

ראשית, בהירות לשונית חשובה. יש מרחב רחב וחיוני לביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל. אבל ביקורת שמוחקת היסטוריה, מנפחת מספרים ללא ביסוס, או משתמשת ברטוריקה של השמדה – חייבת להיות מוקעת. דמוקרטיות זקוקות לוויכוח; הן אינן יכולות לשרוד דה־לגיטימציה מתמשכת המתחזה לעליונות מוסרית.

שנית, על הקהילות היהודיות ובעלי בריתן להשקיע בחיזוק זהות ומוסדות. גאוות שייכות אינה פרובוקציה; היא מגן. התארגנות פוליטית, חוסן תרבותי ויוזמות חינוכיות שישיבו את החיבור ההיסטורי על כנו יקהו את כוח המשיכה של נרטיבים פשטניים.

שלישית, על הממשלות והמוסדות האזרחיים באירופה לשוב ולעמוד על עקרונות היסוד: הגנה שווה בחוק ליהודים, אכיפה נחרצת נגד פשעי שנאה, ועמידה על כך ששיתופי פעולה אקדמיים ותרבותיים יתנהלו על בסיס כבוד הדדי וחתירה לאמת עובדתית. יש להתנגד למחוות סמליות שמבודדות את ישראל ומתייחסות אליה כאל חריגה; הן שוחקות את יישומם העקבי של נורמות זכויות אדם.

ולבסוף, על בעלי הברית שמחוץ לאירופה – ארצות הברית, ידידי ישראל בחברה האזרחית, רשתות יהודיות בינלאומיות – שלא לראות באירופה מקרה אבוד. אירופה עדיין חשובה גאופוליטית ותרבותית. היא נותרה זירה שבה ניתן להיאבק על התבונה והזיכרון – ואף לנצח.

שיבתה של האנטישמיות באירופה אינה רוח עתיקה שקמה לתחייה במקרה. זהו תוצר של החלטות פוליטיות עכשוויות ושל כישלונות אינטלקטואליים. כשאנו מרשים לתמהיל של אופנה אידאולוגית ואופורטוניזם גאופוליטי לעצב את חיינו הציבוריים, אנו מוותרים על הנופך המוסרי שהבדיל בעבר בין דמוקרטיות ליברליות לבין המון מתלהם ואלים.

ההיסטוריה לימדה אותנו היטב: אחרי דה־לגיטימציה מגיע הנישול. על המנהיגים האינטלקטואלים והאזרחים באירופה להחליט אם ישמעו לאזהרה זו, או יאפשרו פרק נוסף של שקיעה מוסרית.

המבחן אינו תיאורטי: הוא תלוי בשאלה המעשית אם יהודים באירופה יכולים ללכת בבטחה, לשלוח את ילדיהם לבית הספר ללא פחד ולהשתתף באופן מלא בחיים האזרחיים. אם אירופה רוצה לטעון למוסריות, עליה להתחיל בהגנה על החלשים ביותר שבתוכה.

אנחנו, בני העם היהודי, חייבים כעת להתמקד בעצמנו – בחוסן שלנו, בניצחון שהשגנו ובעובדה המתמשכת שאנו עדיין כאן. כשארצות הברית משמשת מעוז כמעט יחיד של בהירות מוסרית, ישראל חייבת להמשיך לשמש עמוד איתן של הציוויליזציה המערבית. מעוגנת בדמוקרטיה, בחירות, בזהות ובכוח לעמוד על שלנו, במיוחד בשעה שאנו מצויים במלחמת הגנה צודקת.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר JNS ואנו מודים לו על הזכות לפרסמו.