הפטנטים לא יעזרו – החזירו את המשילות לנגב

אני כותב את הטור הזה אחרי יממה ארוכה מעוטת שינה לאחר ירי מקלעים אמש לכיוון הישוב כפר רתמים שבו אני גר. בחודשים האחרונים אנחנו חווים פה עליית מדרגה מדאיגה בתופעות של ירי בסביבת היישובים במרכז הנגב. כמעט מדי לילה נשמעים קולות ירי בקרבה ליישובים. צרורות, בודדות, מקלעים, נק״ל – הכל הולך בתלוליות החול של נחל אטדים. הקולות הללו נשמעים היטב ביישובים ואנחנו מדווחים למשטרה בעקביות.

המענה הקבוע, ״הנושא בטיפול״, הפך לבדיחה. טיפול של מי? כיצד? ואיך? איש אינו יודע, אבל התוצאה ברורה: הסלמה מתמשכת בשטח. התעוזה גוברת וגם התדירות. והשיא – אמש. צרורות ארוכים, קרובים ולכיוון היישוב. והפעם מתוך בתי הכפר ביר הדאג׳ עצמו. נותבים מתעופפים מעל הבתים, וילדים מבוהלים שלא מבינים מי יורה זיקוקים באחת עשרה בלילה ביום חול.

מכת הרחפנים בגבול מצריים, שהפכה את ההברחות לקלות, מהירות וזולות – וגם לסיפור שעובר מסך יפה – עלתה על סדר היום בשבועות האחרונים, וטוב שכך. אבל המיקוד הזה ברחפנים מפספס את הנקודה העיקרית: ההברחות, הגבול, הסמים ואפילו הנשק, הם הסימפטומים, לא הבעיה. בנגב שולטות כנופיות פשע, קרטלים משפחתיים שעוסקים בפשע מכל הבא לידי ומשליטים בפועל ריבונות אלטרנטיבית בכל המרחב. תופעות הקצה לובשות פנים שונות, פרוטקשן, הברחות או השתלטות נרחבת על משאבים מדינתיים – תופעה שתיארתי בהרחבה בתחקיר פה באתר – אבל הן רק תופעות הקצה. שלטון הפשע הוא המהות.

אבל למוסדות המדינה והפוליטיקאים, כרגיל, נוח לעסוק בסימפטומים ולהתעלם מהמחלה. אתם רואים פרסומים על המלחמה שהוכרזה נגד הרחפנים וההברחות. מספרים על מאמצים טכנולוגיים ״לסגור את החור״ בגבול, אמצעי יירוט ומודיעין. אם זה נשמע לכם מוכר זה לא מקרה. אבל עיסוק יסודי ותשתיתי בפירוק חמולות הפשע, אין.

אם מישהו רוצה דוגמא לכך, הוא קיבל זאת בביקור המתוקשר שערך השר בן גביר בלקיה בשעת לילה מאוחרת. הוא הגיע לשם אחרי שצרורות ירי כבד נורו לעבר היישוב כרמית שבצפון הנגב, והשר היה נחוש להפגין רצינות ומשילות.

״אנחנו מסתובבים כאן אחרי ירי מאסיבי שנבע מכך שהמשטרה אכפה את החוק, והם חושבים שהם יפחידו אותנו״ אמר השר בעודו מוקף שוטרים וניידות, ברחוב הראשי של לקיה. עכשיו שימו לב על מה המאבק: ״אכפו רעש במסגדים, והם חושבים שהם ירתיעו אותנו. זה בדיוק הפוך. זה לא עובד ככה ובעזרת השם אנחנו נביא משילות לכל מקום במדינת ישראל״.

הסצנה ברורה: השר, ביטוי הריבונות, ״לא מפחד״ להסתובב באמצע לקיה. וככה אנחנו ״נראה להם״. מילים כדורבנות, אבל כל האירוע פשוט לא בכיוון. דבר ראשון, בעיות המשילות שלנו הם לא הרעש מהמסגדים. ברשימת מחדלי המשילות, זה אפילו לא בעשירייה הראשונה. זו סוגיה סמלית במהותה. סמלית לאסלאם, כמובן, וסמלית גם לנו. אני לא נגד עיסוק בסמלים, אבל זה לא יכול להיות על חשבון העיקר. הבדואים לא ירו בתגובה על מבצע איסוף נשק לא חוקי, או על גל מעצרים מקיף של ראשי כנופיות הפשע. הם ירו כי סגרו להם את השאלטר על אחד הרמקולים. אבל ניחא, זו הבעיה הקטנה בסרטון של בן גביר.

הבעיה הגדולה יותר היא ה״מענה״ הריבוני: שר בממשלה מוקף כוח משטרתי גדול וחריג מתהלך במשך מספר דקות ברחובה של עיר. אני מצטער. זו לא ריבונות. זה ההיפך מריבונות. אם צריך לרכז 20-30 שוטרים כדי ששר יוכל להסתובב באיזו עיר, מה ריבוני בזה? בתל אביב או באר שבע שר יכול ללכת עם שני מאבטחים לאן שבא לו, וגם אז חצי מהזמן הם משועממים. בלקיה זה בלתי אפשרי.

ויותר מזה: מה חשב השר? שהעבריינים שיורים על בתים של משפחות, יבואו להתעמת עם כוח האבטחה שלו? זו הרי לא דרכם של הקרטלים החמולתיים. הם חיים בצללים, מתחת לפני השטח. הם לא מתעמתים בגלוי עם המשטרה. ממתינים שהיא תלך, מסתתרים, וכש״הפגנת הכוח״ מסתיימת הם חוזרים לשלוט. היינו בסרט הזה: ״שלטנו״ בחלק מהעיר עזה עד לא מזמן. אז מה.

המבצע של בן גביר וכל הלוגיקה שהוא מסמל מזכירים לי את מלחמות ה״אפקטים״ של ימי לבנון השנייה (שנותרו עמנו עד היום, אבל זה נושא לפעם אחרת) – עיסוק בסמלים, בהפגנת ״שלטנות״ (בצה״ל המציאו מילה כזו, בחיי שאני לא ממציא), ״המחשת״ ריבונות וכל מינני פטנטים תודעתיים אחרים, שנועדו להחליף את הדבר היחיד שיש לו משמעות אמיתית: המציאות בשטח.

אפשר לסגור רמקולים עד מחר, ובן גביר יכול להסתובב במאה רחובות באמצע הלילה. זה לא ישנה דבר. מדינת ישראל צריכה להכריז מלחמה על הקרטלים. תעזבו את הבניה הלא חוקית, המרדף אחרי החממות, משחקי חתול ועכבר בגבולות ולכו לעיקר: לפרק את הריבונות החלופית שמנהלת את העסק פה בשטח. במלחמה הזו יהיו למדינה גם בעלי ברית רבים בתוך המגזר הבדואי עצמו. אני מכיר את חלקם באופן אישי. הם הקרבנות הראשונים של שלטון הקרטלים. ניצחון במערכה הזו בנגב יקרין גם על הזירות האחרות. בגליל, בערים המעורבות ובמקומות אחרים.

די להפקרות החוק בנגב.