החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, מכירת המטוסים לסעודה ולטורקיה, בינאום הסכסוך – חברים, אנחנו בצרות
החלטת מועצת הביטחון האחרונה והבשורות שעולות מממשל טראמפ בשבועות האחרונים יוצרים נקודת תפנית אסטרטגית בלב תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. כל יסוד קריטי במדיניות שעליה התעקשה ישראל במשך שנים, כמו מניעת מעורבות של מדינות עוינות, שמירה על עליונות אווירית, התנגדות לבינאום הסכסוך והפרדה בין עזה לבין יהודה ושומרון, מתהפך כעת בבת אחת.
ובמקום התנגדות מדינית, ציבורית ותקשורתית ברורה יש רק שתיקה. במקום התרעה ודיון ציבורי בדבר הסכנות האפשריות של המהלך, אנו שומעים אמירות חיוביות של פרשנים, מעצבי דעת קהל ופוליטיקאים. לצערנו המחנאות דחקה כאן את היכולת לדיון ענייני. עמדות נשקלות על פי שייכות קבוצתית ולא על פי תוכן. מי שמתריע נתפס כ"יורה בתוך הנגמ"ש" ומי שמציע חלופה, לוחש זאת בהיחבא מחשש לסטייה מן השורה. כך מתחלפת החשיבה בנאמנות לקבוצה, והצורך לדון במציאות הופך לפחד לומר את המובן מאליו. ביקורת ודיון ציבורי, שהם יסודה ונשמת אפה של דמוקרטיה וחברה דינמית ויצירתית, נעדרת כמעט לחלוטין בשל שיח זהויות הרסני.
הכנסת קטאר ותורכיה לזירה
ישראל השקיעה אנרגיה דיפלומטית עצומה במשך שנים כדי לצמצם את השפעתן של קטאר ותורכיה באזור, שתי מדינות שפעלו בעקביות לטובת גורמים עוינים. קטאר שימשה מקור חמצן פוליטי וכלכלי לחמאס ולתנועות טרור אחרות ואף כונתה ע"י ראשי המדינה "מדינת אויב". תורכיה קידמה קו תקיף נגד ישראל, לעיתים תוך עימות ישיר, ומשמשת אכסניה לרבי מרצחים לראשי ארגוני טרור.
וההחלטה של האו"ם הופכת את המגמה. שתי המדינות הרעות האלה מוכנסות למרכז התהליך המדיני. זהו שינוי שאינו רק סמלי אלא מעשי ממש. הוא מעניק לגורמים שאינם רואים בישראל שותפה – מעמד של שחקן לגיטימי בקביעת עתידה המדיני. בעבר מהלך כזה היה נפסל על הסף. היום דממה, או קול מחאה דקיק ולא משמעותי.
שחיקת העליונות האווירית
העליונות האווירית של מדינת ישראל היא לא רק יתרון טקטי אלא תנאי להישרדות של מדינה קטנה ללא מרחב אסטרטגי. היא זו שאפשרה לישראל לגשר על הפערים הדמוגרפיים, הכלכליים והאזוריים ביחס לאויביה. היא הבסיס ליכולת שלה להגיב מהר, להרתיע ולפעול בעומק מספר חזיתות בו זמנית. כפי שקרה לא אחת במהלך המלחמה האחרונה.
וכעת, מטוסי F35 שהיו עד לאחרונה נחלתה הבלעדית של ישראל באזור עומדים להימכר לתורכיה ולסעודיה. המשמעות איננה רק פגיעה ביתרון טכנולוגי; זהו שינוי מובהק במבנה הכוח האזורי. חילות אוויר נוספים מקבלים יכולת ששינתה את מאזן ההרתעה בעשור האחרון.
בעבר מהלך כזה היה נתקל בלחץ ישראלי מסיבי. בהתנגדות עיקשת. היום נשלחים פרשנים וכל מיני מומחים מטעם עצמם בניסיונות להרגיע, להסביר, לרכך.
כאילו לא מדובר בשינוי משוואת יסוד אסטרטגית משמעותית. כלומר לא זו בלבד שהטעות האיומה מתבצעת, אנחנו גם משכנעים את עצמנו, שהדבר אפילו עשוי להיות חיובי, או לכל הפחות בלתי נמנע.
בינאום הסכסוך
ישראל טענה במשך עשרות שנים שהסכסוך בינה לבין הפלסטינים צריך להתנהל ישירות בין הצדדים. הניסיון להעביר אותו לידי גופים בין לאומיים נחשב תמיד לכרסום בריבונות.
כעת מועצת הביטחון מקבלת החלטה שמגדירה מסלול ברור למדינה פלסטינית.
לא הצהרה כללית, אלא מסגרת שמקבלת תוקף מדיני ומנגנון המשך. בפועל, הדיון על עתידה של ישראל עובר למקומות שאין לישראל שליטה מלאה עליהם.
והתגובה כמעט אינה נשמעת. המדיניות שנשמרה בקפדנות הופכת לשורה בהודעה דיפלומטית רפה. אמת, כיום האמריקאים קיבלו מנדט ממועצת הביטחון להגשים את "תכנית טראמפ". אולם התשתית של הסכמה ישראלית למעורבות בינלאומית בפתרון הסכסוך האיזורי מול אויבנו נפרץ.
ביטול ההבחנה בין עזה לבין יהודה ושומרון
עזה ויהודה ושומרון הן שתי זירות שונות בתכלית. עזה מרוחקת, מנוהלת על ידי ארגון קיצוני ואינה יושבת על עורקי החיים של ישראל.
יהודה ושומרון, לעומת זאת, נוגעות בלב המדינה, סמוכה לערי המרכז ולצירי תנועה מהותיים.
החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מציירת את שתי הזירות כמערכת אחת וכוללתן יחד ב"נתיב למדינה פלסטינית". זהו מהלך שמחיל את מודל עזה, קיצוני וחסר שליטה (שעדיין מחציתה נתונה בשלטון חמאס), על אזור רגיש בהרבה: יהודה ושומרון.
וגם כאן לא נשמע אף לא קול דממה דקה חרישי מהממשלה, או מגורמי הביקורת האופוזיציוניים והתקשורתיים.
אחריות לאומית במקום שתיקה
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמיר הובלה מדינית בשתיקה ובכניעה מרצון ל"תכנית האמריקאית". ארה"ב ידידה גדולה ועצומה, אך האינטרסים המנחים אותה, לא חופפים בהכרח את אלה של מדינת ישראל. החשיבה "מהכיס", שמאפיינת את דרכו של טראמפ בניסיון לפתור משברים, אסור לה לבוא על חשבון העצמאות המדינית הישראלית ושלל אינטרסים חיוניים שאולי מוושינגטון נדמים כפעוטים אך הרי גורל בירושלים.
במקום התנגדות ברורה, מופיעים ניסיונות ריכוך ולעיתים אף מחמאות למהלך.
וזהו הכשל העמוק ביותר, איבוד היכולת והרצון לעמוד על שלנו, וחסימת האפשרות לבקר מדיניות מבלי להיתפס ולהיחשב כ"שמאלן" וכמי שחפץ בהפלת הממשלה. אלה תהליכים מסוכנים הפוגעים בלב הדמוקרטיה הישראלית.
מדינה שמאפשרת לאחרים לקבוע את גורלה מפסיקה להיות מדינה (והופכת להיות בת חסות, טריטוריה המנוהלת על ידי אחרים). ישראל חייבת לחזור להוביל, כי היום שבו מאבדים את העצמאות הוא היום שבו מאבדים גם את הביטחון, את הגבולות ואת הזכות להמשיך להתקיים.
או שטראמפ גאון שמהתל בכולם ומקמבן משהו עם ביבי, או שהוא מסונוור מסכומים אסטרונומיים של כסף ומוכן למכור את כולנו.
שה' יעזור לנו…
ביבי קימבן את התיקו האהוב עליו מול חמאס לשם הוא חתר בכל הסבבים ולשם הוא חתר מתחילת המלחמה…טראמפ רצה גירוש האויב וגיהנם בעזה לאחר שקיבל כתף קרה מביבי הבין בין השורות או במפורש מה ביבי רוצה …כזה הוא נתניהו מאז חיבוק ערפאת ומסירת חברון ודרך נאום בר אילן דרך הסבבים הבלתי נגמרים ועד למלחמה שלקח לו 3 שבועות להגדיר מטרות מלחמה שברור מהם שחמאס ימשיך לשלוט כאשר הכריז בפנקס ניוז (ראו ראיון שלו שם ב11.23)חודש אחרי ה7.10 שישראל "לא רוצה לכבוש את עזה אלא לבנות את עזה לעזתים"
ביבי נתניהו הארור שעשרות שנים הציבור הימני מאמין שהוא המנהיג הבלתי מעורער של המחנה הלאומי למעשה ביצע התקפלות סופית והולך במודעות מלאה, להיות האבא המייסד של מדינת טרור פלסטינאצית שתחלוש על כל יהודה ושומרון וחבל עזה
האיש הארור הזה שתחילת דרכו היה אור של תקווה בתוך ים של חושך
אדם אחד שאומר אמת בתוך 119 שקרנים
הפך אלוהים יודע למה למחשיך הכי גדול
ולשקרן הכי נוראי מכולם
ככה בדיוק נראת דרכו של מי שמכר את נשמתו לשטן
אין מילים יותר עדינות לתאר את זה
נתניהו נכשל בסיופ המלחמה. העדיף את טובתם של 20 חטופים על פני 7 מיליון יהודים.
היה צריך לסיים את המלחמה בניצחון מוחלט.
יחד עם זאת:
השמאל גורר אותו לבית משפט 3 פעמים בשבוע. במקום להיות כל היום עם טראמפ בטלפון הוא עסוק בזה.
השמאל הפגין למען תבוסה במלחמה בגלל 20 חטופים. צהל סירב לנצח במלחמה בגלל 20 חטופים.
השמאל הפגין כנגד דרמר וגרם להתפטרות השליח החשוב והאפקטיבי ביותר של ישראל בארהב.
טראמפ נתן קרדיט בהתחלה ואז איבד סבלנות.
מדינה מתאבדת היא מדינת ישראל
אוקי, סורי – אתה ממש, אבל ממש, לא בכיוון.
1. יש דיון ער מאוד, רחוק שנות אור משתיקה, על הנושא. בתקשורת, ברשתות החברתיות ובקרב נבחרי הציבור. יש פרשנויות שונות. גם אני לא מסכים עם כל הפרשנויות, אבל מה לא בסדר בזה?
2. לא טורקיה ולא קטר יכנסו לעזה. ראש הממשלה כבר הבהיר את זה בצורה פשוטה אך ברורה.
3.נכון, מכירת מטוסי האף 35 היא עניין בעייתי. עם זאת, צריך לשים לב לשני דברים: א. בניגוד לדבריו של טראמפ, המטוסים שיימכרו לסעודיה לא יהיו דומים לאלה שנמכרו לישראל מבחינת יכולותיהם. ב. צריך לקחת בחשבון גם את מיומנות הטייסים. טייסי חיל האוויר שלנו עולים בכמה וכמה רמות על טייסי חיל האוויר הסעודי, שהם, דרך אגב, שכירי חרב ברובם. מה גם שהם לא יקבלו את המטוסים בשנים הקרובות, אם בכלל (אולי נשיא אחר יבטל את ההחלטה).
4.בניגוד למה שכתוב על הנייר עצמו, מי שאחראי על ההסכם היא לא מועצת הביטחון של האו״ם, אלא טראמפ עצמו. ולהזכירך, טראמפ עמד לצד נתניהו בבית הלבן לפני כחודש וחצי ואמר שהוא מבין את התנגדותם של נתניהו ושל אזרחי מדינת ישראל להקמת מדינה פלסטינית. גם נתניהו, שנאם אחריו, הכריז שלא תקום מדינה פלסטינית, והמשיך לומר זאת גם לאחר מכן. למועצת הביטחון אין שום נגיעה אמיתית בנושא.
5. טוב, אם לא תקום מדינה פלסטינית, אז אין שום ״ביטול״ של ההבדל בין יו״ש ועזה.
6. כאן כבר אציג זאת בצורת שאלה: תוכל להראות לי על איזו שתיקה את מדבר? לא תוכל למצוא ולו כתבה אחת, דיון אחד בערוץ תקשורת, ציוץ או פוסט שדנים באחד או יותר מהנקודות שהצגת? שום התייחסות כזו או אחרת של פוליטיקאי – ח״כ או שר – שמביאה זווית אחרת? כלום?
צר לי, הטור הזה הוא ממש בדיחה.
גם אני לא מת על ההסכם, בלשון המעטה, ואין פה שום עניין מחנאי או לא מחנאי. מותר לאנשים לפרשן אחרת ממך את
אותה המציאות, גם אם לדעתך הם טועים. זה לא אומר שהם שותקים, או שהם ״מדבררים״ את ההסכם מתוך ״קנאות מחנאית״. הנה, אמנם אני לא מתומכי ההסכם, אבל אני גם יודע לראות ולהביא את הזווית האחרת של הדברים ולהיצמד לאמת, גם אני לא מרוצה ממנה בהכרח בכל הנקודות.
שוב אגיד: צר לי, הטור הזה הוא ממש בדיחה. וחבל.
תוספת קטנה: לטורקיה בוודאי ובוודאי שלא ימכרו מטוסי האף 35. אין גם שום כוונה אמיתית או אינטרס ארוך טווח למכור להם אותם. זה שארדואן רוצה, לא אומר שהוא יקבל. להיפך – הוא לא יקבל.