חמישים שנה להחלטה השערורייתית של האו"ם – נקודת מפנה שממשיכה להשפיע עד היום
לפני חמישים שנה, ב־10 בנובמבר 1975, אישרה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 3379. דניאל פטריק מויניהאן, שהיה שגריר ארצות הברית באו"ם, קם על רגליו ונשא אחד הנאומים הידועים בהיסטוריה האמריקנית. "ארצות הברית", הוא הרעים, "אינה מכירה במעשה המביש הזה, לא תציית לו, ולעולם לא תסכים למעשה המביש הזה."
מויניהאן הבהיר כי יש לו "נקודה אחת בלבד" לומר. בניגוד לקביעה של אחד הסעיפים המרכזיים בהחלטה, הציונות, אמר מויניהאן, "אינה צורה של גזענות וגם גם לא יכולה להיות כזו". היא אינה יכולה להיות גזענות, הסביר, משום שהיהודים אינם גזע. היהדות מקבלת גרים שמצטרפים לעם היהודי. היהדות משלבת עם ואמונה, ולכן הציונות היא מן הצורות הלאומיות הפתוחות, שאינה מבוססת ביולוגיה, שכן היא ההגדרה שלה אינה נובעת רק "מלידה" אלא גם "מאמונה".
מויניהאן הבין שהחלטה 3379 היא אנטישמית ולא רק "אנטי־ציונית". הוא גם קלט שההחלטה שואפת להשפיל את ארצות הברית באמצעות השפלת בעלת בריתה. הוא דחה את מה שכינה לימים "השקר האדום הגדול" כמתקפה על הדמוקרטיה וההגינות, והוא הזהיר שהשקר ייכנס לזרם הדם הבינלאומי. ברגע שהאו"ם מאמץ את השקר הזה, הזהיר מויניהאן, בעתיד "בין אם ישראל תהיה אחראית ובין אם לא – היא בוודאי תואשם: בגלוי בידי אחדים, בחשאי בידי הרוב. מדינת ישראל תהיה דבר שמתחרטים עליו."
נבואתו התגשמה. "ציונות = גזענות" היא אבן היסוד של האנטישמיות האנטי־ציונית. ביום השנה ה־50 לנאום מויניהאן, ראוי לחלוק לו כבוד על ראייתו, הבנתו, והמשמעות של אזהרתו – מפני שהיא מראה כיצד הרוע יכול לשגשג לאורך זמן. האו"ם אמנם ביטל את ההחלטה ב־1991, אך הנזק כבר נעשה. כאשר פרוגרסיבים במערב אימצו את תיאוריית "ההצטלבויות" ואת הדיכוטומיה של מדכא–מדוכא, ישראל הפכה לדוגמת הדגל שלהם.
מויניהאן עצמו אמר שתמיכתו בישראל נבעה מ"סיבות שכמעט אינן קשורות אליה". למעשה, הוא הגן על ארצות הברית ועל הליברליזם – הוא הריח את האנטי־אמריקניזם והאי־ליברליות ביסודה של האנטי־ציונות. כליברל דמוקרטי כל חייו, הוא תקף שמאלנים ששנאו את עצמם ושנאו את אמריקה, וגם דחה שמרנים נוקשים שדרשו ממנו לנהוג "בצורה דיפלומטית".
"מה פירוש המילים האלה 'להנמיך את הטון', כשאתה ניצב מול שקר מוחלט על ארצות הברית ואנחנו אומרים שהוא אינו נכון. איך מנמיכים את זה? האם אומרים שזה רק חצי לא־נכון?" הוא שאל. "איזה מין אנשים אנחנו? איזה מין אנשים הם חושבים שאנחנו?" בשנת 1976 ייבחר לסנאט של ארצות הברית עם האמירה כי "זוהי חברה ששווה לשמור עליה", ביטוי שטבעה עוזרתו סוזן וייוור גארמנט.
כשהביט החוצה, שאל: מה לא בסדר אצל "התובעים"? בהחלטה 3379 וסילופי השפה, ההיסטוריה והעובדות שלה נרקחו על ידי הסובייטים, זיהה "סירחון של מוח טוטליטרי" וריח חריף של "מדינה טוטליטרית".
זה היה ועודנו המהפך והעיוות הגדול. על אף שהיו קורבנות של רצח עם נאצי, היהודים הוצגו כגזענים. על אף שהתנגדו לשלטון העות'מאני ולאחר מכן לשליטה בריטית על מולדתם, הציונים תויגו כמתיישבים־קולוניאליסטים. אף שיש ישראלים כהי עור ופלסטינים בהירי עור, הישראלים הוצגו כ"מדכאים לבנים". ולמרות הסבל מהשואה – רצח העם הגדול בהיסטוריה –היהודים הואשמו ב"רצח עם".
ברור שחלק גדול מהאנטי־ציונות מונע משנאה עיוורת, החורגת מהדילמות המורכבות שעמן מתמודד כל מדינה. בספרו משנת 1968White Over Black, , שעסק ביחס לשחורים באמריקה מ־1550 עד 1812, ניתח ההיסטוריון וינתרופ ג'ורדן ניתח את "תהליך ההשפלה" שיצר "אנחנו" לעומת "הם" באמריקה המוקדמת, שהפך את ה"כושי" לעבד. באותה דרך, האשמת הציונות בגזענות הפכה ישראל, את הציונות ואת היהודים לשטן, בניסיון להפוך את המדינה היהודית למוקצה מחמת מיאוס.
לאורך חצי המאה שלאחר נאום מויניהאן, עמלו אתאיסטים סובייטיים ואיסלאמיסטים אנטי־נוצריים על נזיד רשע של האשמות המבוססות על דפוסי אנטישמיות נוצרית, לעיתים במסווה ולעיתים בלבוש חדש. אירופה שלפני מודרנה הציגה את היהודים כנבל האיום ביותר; "ציונות = גזענות" הציגה את ישראל, הקולקטיב של היהודים, כמבצעת הפשעים האיומים ביותר. הכנסייה בימי הביניים כינתה יהודים "רוצחי המשיח"; "ציונות = גזענות" האשימה את ישראל ברצח פלסטינים חפים מפשע. וכפי שדמגוגים בעבר הסיתו נגד היהודי היחיד, כך האשמת הציונות בגזענות איחדה את המדינות המתפתחות ואת והשמאל הפוליטי במאבק נגד ישראל, הקולקטיב של היהודים.
שלושה שבועות לפני ההצבעה ב־1975, אישרה הוועדה החברתית והאנושית של האו"ם את ההחלטה הסובייטית־ערבית שהגדירה צורה אחת של לאומיות – הלאומיות היהודית – כ"גזענות". נציג אש"ף, חסן עבד אל־רחמן, השווה את הציונות ל"נאציזם במובן שהיא מנסה להשמיד את העם הפלסטיני".
ליאונרד גארמנט, נציג ארה"ב לוועדת זכויות האדם של האו"ם, חיפש מילה "פרובוקטיבית ככל האפשר" להגיב לאשמה. הוא רצה לומר שמדובר במשהו "מלוכלך… פורנוגרפיה". לכן כינה זאת "מעשה נתעב", ואמר שהדבר מעמיד בסכנה את "עבודת האו"ם".
האו"ם הוזיל את המשמעות של זכויות אדם. "השקר הנורא… יביא לתוצאות נוראות", הזהיר מויניהאן. כאשר שפת זכויות האדם "מושחתת", אם "נהרוס את המילים שניתנו לנו בידי דורות קודמים – לא יהיו לנו מילים להחליף אותן".
ובכל זאת, כינתה התעמולה הסובייטית והערבית את הציונות "גזענות" והאשימה את ישראל באפרטהייד דומה לדרום אפריקה. הם קישרו את הציונות לשתי ה"גזענויות המושלמות": הנאציזם והאפרטהייד. "שתי התפיסות האלה – הישראלים כ'נאצים' והישראלים כ'אימפריאליסטים לבנים' – אוחדו בהזדהות המתריסה של ציונות עם גזענות", כתב נורמן פודהורץ ב־Commentary.
ישראל הפכה ל"אויבת האופנתית", כפי שתיאר זאת ההיסטוריון ברנרד לואיס. ההאשמה התאימה לתקופה, אך לא לאמת. לאחר קריסת הקולוניאליזם בארצות רבות והצלחת תנועת זכויות האזרח בארצות הברית, הסביר מויניהאן, "העבירה היחידה שנחשבה לגנאי אצל כלל הקהילה הבינלאומית הייתה הגזענות".
למעלה מ־70 אחוז מהאמריקנים מחאו כפיים להתקפת הנגד של מויניהאן; תדמית האו"ם בארצות הברית לא התאוששה עד היום. בתוכנית Saturday Night (ל־ Saturday Night Liveהפכה רק ב־1977) דיווח הקומיקאי צ'בי צ'ייס: "העצרת הכללית הכריזה כי ציונות היא גזענות. הבדרן השחור סמי דייויס ג'וניור, שהתגייר לאחרונה, אמר: 'איזו פריצת דרך – סוף־סוף אני יכול לשנוא את עצמי'."
אפילו נואם חומסקי, אנטי־ציוני מובהק, דחה את ההחלטה כ"צביעות עמוקה נוכח טיב המדינות שתמכו בה". חומסקי גם התנגד ל"התייחסות לציונות כמכלול ולא למדיניותה של מדינת ישראל".
ב־1975, שלושים שנה אחרי אושוויץ, נפרצו הסכרים שהמערב הציב נגד שנאת יהודים. האו"ם, שהוקם למנוע עוד מלחמת עולם, עוד שואה, עוד שגעון אנטי־יהודי – הפנה את חיציו כלפי היהודים.
מעטים האמינו שהמבקרים היו "רק" אנטי־ציונים. רובם זיהו את הקשר הטבעי בין יהדות לציונות, והבחינו בשמחה לאיד של המדינות הקומוניסטיות והערביות שתקפו את המדינה היהודית. ה"וול סטריט ג׳ורנל" חשש שההחלטה תחזיר "לגיטימציה לשנאה הלא־רציונלית של העם היהודי".
באינסטינקט של בריונים, הבינו השונאים מה יפגע הכי הרבה בתדמית ישראל – ומה העולם יבלע בקלות. הם הדגימו איך אפשר להטיל להלביש תכונות שבעיני רוב נחשבים למוקצים – גזענות, רצח עם – על היהודים. מהאפרו־אמריקאים רבים הזדעזעו לראות כיצד הסלידה המוצדקת מגזענות ביולוגית מנוצלת מחדש נגד היהודים. פעיל זכויות האזרח ביירד ראסטין חזה שהמונח "גזענות" יהפוך לעלבון כללי וחסר משמעות "בדיונים בינלאומיים".
ההאשמה "ציונות = גזענות" נבעה מתפיסותיהם של הסובייטים והפלסטינים. אנשי התעמולה הקומוניסטית נהנו לעשות מניפולציות על מילים כדי לעורר תגובות "פבלוביות"; "המילון" היה נשקם. מונחים כמו "גזענות", "קולוניאליזם", ו"אימפריאליזם" הגיעו ישירות ממשנתם. הם טשטשו את המציאות האמיתית במזרח התיכון – עימות בין שתי תנועות לאומיות לאחר התמוטטות האימפריה העות'מאנית והמנדט הבריטי.
בזמן שהפכו את העניין הפלסטיני לפופולרי באמצעות טרור, פתחו ערפאת ושותפיו גם מלחמה רעיונית. האקדמאי אדוארד סעיד הזהיר את ערפאת כי אם העימות יישאר מקומי הם יפסידו. עליו להצטרף ל"מאבק האוניברסלי נגד קולוניאליזם ואימפריאליזם". הפלסטינים יוצגו כ"לוחמי חופש" בדומה לוייטנאם, אלג׳יריה, קובה ואפריקה השחורה.
השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים שימשו את סעיד למסגר את ישראל כ"כוח כובש" ולא "פשוט כמדינה יהודית", במניפסטו שלו משנת 1979, "שאלת פלסטין", האשים את הציונות ב"אפליה גזעית" וטען כי ה"קולוניאליסט הציוני" אינו אלא "קולוניאליסט לבן" באפריקה. ההאשמה התקבלה בעולם שלאחר שנות ה־60: עידן זכויות האדם, האנטי־אימפריאליזם, האנטי־קולוניאליזם וההתבטלות העצמית של המערב.
שורד השואה הידוע ביותר, אלי ויזל, כתב בעבר על השיטה האנטישמיות כך: "כדי להכין 'פתרונות' ל'בעיה היהודית', הצעד הראשון הוא להפריד את היהודי מן האנושות". האשמת ישראל ב"גזענות" החזירה את תהליכי ההדרה, הדמוניזציה והדה־הומניזציה שגרמו לשואה. ויזל דחה את הטענה ש"זה לא היהודים, זה הציונים": "הם מנסים להפריד בינינו – לאחר שהפרידו בינינו ובין העולם." ההיסטוריה מלמדת ש"כאשר קהילה יהודית אחת בסכנה – כל הקהילות בסכנה."
מנצלי המאבק בגזענות ביצעו שינוי רטורי חשוב. "אפליה גזעית היא מעשה, גזענות היא אידאולוגיה", אמר מויניהאן. מדינות יכולות לשנות מדיניות מפלה, אבל אידאולוגיה גזענית חייבת להיהרס ואיתה כל מדינה המבוססת עליה. האשמה מהותנית זו סללה את הדרך להאשמות הרצח־עם של היום ולניסיון לבודד את ישראל.
רובין שפרד, עיתונאי בריטי, זוכר קמפיין החרמה של אגודות סטודנטים יהודיות בלונדון בשנות ה־80 וה־90 בטענה ש"ציונות היא גזענות". "זה היה אגרוף מילולי לפנים", כתב. "זה היה אמצעי לאלץ כל מי שנוטה במשהו לפרו־ישראליות – להתיישר או להיות מוקע."
ברגע שהציונות הוצגה כאשמה תמיד בעצם היותה, הוסיפו לה המתנגדים האשמות מהותניות נוספות, כולל הטענה המודרנית שהציונות היא "קולוניאליזם־התיישבותי" ושישראל היא "מדכאת". האנטי־ציונות פרחה מסיבות רבות. אך ההאשמה "ציונות = גזענות" היא חטאה הקדמון. היא שרדה גם אחרי קריסת ברית־המועצות, ומשאירה את מדינת היהודים ב"תקופת ניסיון" נצחית – המדינה היחידה ש"הלגיטימיות" שלה תלויה בהתנהגותה.
חמישים שנה לאחר מכן, ולמרות ביטול ההחלטה לפני כ־34 שנים, רבים חושבים ששונאי ישראל ניצחו – משום שהשקר "ציונות = גזענות" שוב צובר תאוצה ברחבי העולם.
אבל האנטי־ציונות ממשיכה להיכשל, בעוד הציונות וישראל משגשגות.
ב־1975, ראש הממשלה יצחק רבין ניצל את האיבה כדי לאחד את עמו. "ציונות, יהדות, מדינת ישראל והעם היהודי – חד הם", אמר בדברו על הכיסופים לארץ ישראל ועל הכמיהה לציון שנמצאים בלב היהדות. בערים בישראל הוחלף רחוב "האומות המאוחדות" – שם שניתן בנובמבר 1947 – ב"רחוב הציונות". אלפי תלמידים הפגינו, וגולדה מאיר הסבירה מהי ציונות ל־10,000 תלמידי תיכון בתל אביב. התלמידים חילקו חצי מיליון כפתורים: "אני ציוני".
בדומה לכך, עשרות שנים מאוחר יותר, ביום הנורא בתולדות ישראל – הציונות הוכיחה את עצמה. ב־7 באוקטובר, הממשלה כשלה. צה"ל כשל. אבל הציונות הצליחה. הציונות מעולם לא הבטיחה מדינה על "מגש של כסף" – כך הזהיר נשיאה הראשון של ישראל, חיים ויצמן. הציונות התחילה כאסטרטגיית הישרדות לאומית של העם היהודי, וביום הנורא ההיא פעלה את פעולתה כקריאה מידית לפעולה. האלפים שהתייצבו להדוף את הפולשים הג׳האדיסטים ייצגו ציונות חיה, נושמת, ודינמית – ששום עלילות לא יוכלו לה. ההשקפה והדרך של הציונות הן שנתנו לישראלים את המנוע הפנימי לשוב ולהילחם ובזכותן הם גם היו מוכנים ומצוידים להציל את המדינה.
7 באוקטובר גם עורר גל של ציונות ברחבי העולם. בתוך שבועות, יהודי התפוצות תרמו מיליארד דולר. משלחות הגיעו לישראל ללא הרף עם תרומות של קסדות, אפודי מגן, גרביים ועוגיות ביתיות. בוושינגטון די.סי. התקיימה ההפגנה היהודית הגדולה בתולדות ארצות הברית – 290,000 צועדים ועוד 250,000 צופים בשידור חי.
הלחימה בישראל, וההתנדבות והתרומות בתפוצות – כולם שיקפו את אתוס ההגנה העצמית הציוני. אך גם משהו רוחני יותר קרה. אפילו הרצל הבין שהציונות תחייה לא רק את הגוף היהודי אלא גם את הנשמה היהודית. "ציונות", אמר, "היא חזרה ליהדות עוד לפני החזרה לארץ ישראל".
בד בבד עם הזינוק באנטישמיות, תיארו מנהיגים יהודים את "הזינוק" במעורבות הקהילתית ובזהות היהודית. מהסניפים של ארגון "הלל" ועד בתי כנסת ובתי ספר, שיעורי המעורבות וההירתמות שברו שיאים חדשים.
בארץ הפטריוטיות – והאבל – עוררו תחייה ציונות עמוקה. מאות מדבקות המנציחות אמרות של חיילים שנפלו מקשטות את המרחב הציבורי במגוון רעיונות ותחושות ציוניות. חלקן קלאסיקות: "עם ישראל חי"; "אין לי ארץ אחרת". אחרות אישיות יותר אך ציוניות עד העצם: "בחרנו לעלות לארץ, לא ניתן לאף אחד לפגוע בה".
רובן משקפות דור קשוח ואיתן של "היהודי החדש" החי את החלום הציוני. רבים מעודדים לשמור על שמחת החיים הישראלית: "תהיו שמחים", "תהיו טובים". בהשראת הפסוק "ושמחת בחגך", אחת המדבקות אומרת: "ושמחת בחייך". אחרות תקיפות יותר: "לוחם לא עושה את מה שהוא אוהב, הוא מוצא את האהבה במה שהוא עושה" או מדגישות כי "לא משנה מה יקרה, אתה תעבור את זה". וכמובן איך אפשר בלי "יהיה בסדר", השילוב הישראלי המוכר של אופטימיות וחוסן בשתי מילים.
תחיית הציונות הזו נשענת על שלושה עמודי תווך:
ראשית, אף שלא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים, אי אפשר להעלים את השונאים בלי להילחם בחזרה. במקום להיגרר למגננה, יש לקדם ליברליות אמיתית. הצדק החברתי הציוני או הליברליזם הציוני צריכים להציל את ה"צדק החברתי" וה"ליברליזם" מהליברליים הא־ליברליים. צדק אמיתי מתחיל בדחיית כל שנאה, ובהכרה בשוויון ובכבוד של כל אדם – בלי רומנטיזציה של "מדוכאים" או דמוניזציה של "מדכאים".
שנית, ציונות אחראית מבטאת את המחויבות הציונית להגדרה עצמית יהודית. על ציונים אכפתיים לבחון מה ישראל והעם היהודי צריכים כדי לשגשג: לבנות מחדש את הדרום אחרי מתקפת חמאס – ואת הצפון שסבל מירי חיזבאללה במשך עשורים. לבנות פוליטיקה וחברה הראויים לחיילים, למילואימניקים, למתנדבים ולמשפחותיהם. זוהי נטיעה – לא כיבוי שריפות; יוזמה ולא תגבותיות.
לבסוף, זהות ציונית שהופכת את ה"אני" אל ה"אנחנו". בעידן של ניכור, של "אנומיה" בלשון דורקהיים, בחברה של "השתמש וזרוק" שבה אנשים מרגישים חד־פעמיים, הציונות מציעה שורשים וקשרים: היסטוריה, זהות, קהילה, המשכיות. היא מציעה תרבות נגד יהודית המתקנת את העולם הכללי ובד בבד מטפחת מסגרת לאומית רחבה, מאחדת ומכילה לעם היהודי. היהודים החילוניים יוכלו למצוא משמעות ללא אלוהים; הדתיים יוכלו לבנות תחושת שייכות רחבה יותר.
לפני חמישים שנה, חברו של מויניהאן באו"ם, השגריר חיים הרצוג, הגדיר את הציונות כ"לא יותר – ולא פחות – מתחושת המוצא והיעד של העם היהודי בארץ המקושרת לנצח בשמו". הוא הוסיף: "היא הכלי שבאמצעותו מבקש העם היהודי לממש את עצמו באמת". הוא עמד באו"ם באותו יום נובמבר, מייצג "עם איתן ומשגשג ששרד" את כל השונאים עד אז – "וששרד גם את התצוגה המבישה הזאת". ואז קרע את ההחלטה לגזרים.
הציונים ברחבי העולם ימשיכו לחתור להגשמה אמיתית לעצמם ולעמם. ועליהם לעורר את העולם כולו להתעלות מעל הטירוף האנטי־ציוני של היום, ולפטור אותו – כלשון הרצוג – כעוד "אפיזודה חולפת בהיסטוריה עשירה ומלאת מאורעות".
מאמר זה פורסם לראשונה במגזין קומנטרי ואנו מודים על הזכות לפרסמו בעברית.
