הוא לא יחזור על ארבע אל הריפתין

"אם הממשלה תלך בדרך מדינית מסוימת… קצינים בצבא לא יישמעו להוראות הממשלה" (עמ' 180). כך התבטא יעקב ריפתין ממנהיגי מפ"ם בראשית שנות החמישים. וכמילותיו של חנן יובל, "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה רק מפני שעוד אותו חלום נשאר", למפרע התחוור שחלומם של צאצאיו האידאולוגיים של קובה ריפתין נשאר רלוונטי. חלפו להן שבעים שנה והצאצאים ממשיכים את המסורת של איומי סרבנות אידאולוגית. למרבה הצער האיומים מלפני שנתיים על הממשלה, ש"בספטמבר לא יהיה לכם צבא", נקלטו כפשוטם באזני האויב, והשלכותיהם ידועות ומוכרות.

יריעת בד אדומה במקום טלית

בספרו החדש "זרוק אותו לוואדי" מבקש העיתונאי הוותיק אמנון לורד להכניס את הקורא לאווירה ששררה בקיבוצים משנות החמישים ועד לשנות התשעים. לורד, בן קיבוץ עין-דור של השומר הצעיר, כותב למעשה "בלדה לעוזב קיבוץ", ומלמד אותנו שוב שצירוף המלים "עוזב קיבוץ", כמו "השמאל הציוני", הן אוקסימורון. אתה אולי יכול לעזוב את הקיבוץ אבל הקיבוץ לעולם לא יעזוב אותך. זכורה לי סצנה מאיזה ערב קיץ ירושלמי שבו הלכתי אחרי אמנון למרגלות מגדל דוד בואכה שער יפו. צפיתי בו פוסע באמצע הרחוב כמו רכז פלחה שסיים עתה אסיפת חברים בקיבוץ שבה "הוחלט ונלקחה שיבולת". זר לא יבין זאת.

דרך פרטים קטנים ומשפטים קולעים הספר מצליח להדגים יפה את הרוח השוררת בקיבוץ, שהייתה תולדה של התפיסה הפוליטית השמאלית, לעיתים קומוניסטית, ששלטה בקיבוצים. מהבחינה הזו של השפעה על אורחות החיים, זוהי מציאות שמוכרת בכל קיבוץ בארץ בלי קשר להשתייכות המפלגתית. המלים בספר, "אם לא ראו אותך בארוחת בוקר ולא בארוחת ערב, אתה כבר מנה בתפריט" (28), נכונות לכל קיבוץ. אבל אצל "ילדי החיתולים האדומים" ההשפעה היא עמוקה, מזיקה ומהותית יותר.

נפתח בתיאור הלווייתו של אחד מהאידאולוגים המובילים של הקיבוץ, והיא מדגימה היטב את אחד המאפיינים המובהקים של קיבוצי השמאל בכלל והשומר הצעיר בפרט – הקומוניזם במקום יהדות. "ברחבת הכניסה לבית הקברות,…החלה איזו מהומה… עם הופעתה של קבוצת יהודים חרדים. היה  ברור שההלוויה הרגילה, זו שטקסיה התגבשו עוד בימי החלוציות… תהיה…בעלת אופי דתי… משכך החליטו זקני חבריו לדרך של זביג… להשליך במהירות יריעת בד אדומה בוהקת על הגופה… אלה שראו את היריעה האדומה על גבי הטלית הכחלחלה  חשבו שאולי זה דגל השומר הצעיר… אבל מהר מאוד… נחשף סמל צלב המגל והפטיש הקומוניסטי סובייטי" (6-5).

כבר אז פינצ'רו גלגלים

הספר לא מפחד "להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה". כך למשל מתואר ניסיון של בן משק, "השחקן הכי מוכשר בארץ בשנות השבעים…" (23) לחתום במכבי תל-אביב בכדורסל. הוא מתכנן לקום מוקדם ולנסוע עם אביו ש"הזמין את האופל של הרכז קניות לשש וחצי בבוקר" (עמ' 17) אבל לחבר'ה בקיבוץ זה לא התאים. אולי קנאה. אולי קנאות. על חציית הכביש מ"הפועל" ל"מכבי". אז כשהשחקן המוכשר מגיע בבוקר לחניה הוא רואה "את האופל עומדת על בלוקים, ארבעת צמיגיה מפונצ'רים".

כאמור, זהו הרובד השטחי של הקיבוץ, אבל מי שיתעמק וייבחן את הדמויות המרכזיות והמובילות של המחאות, שלא לומר פרעות, המשבשות את המדינה כבר כמעט שלוש שנים, יגלה כי כמעט כולן גדלו והתחנכו בקיבוץ. המניעים של אותן דמויות נראים דומים. "אם אני לא משחק במכבי אז אף אחד לא ישחק", ואם "אני לא ראש ממשלה אז לעזאזל המדינה ומצדי שיצופו גופות בירקון". ניתן לומר שההפגנות נגד הממשלה ניסו הוריד את המדינה מהפסים, או להשאיר אותה, כמו האופל, על בלוקים.

הטראומה הקולקטיבית של מלחמת יום כיפור

הספר הוא ספר עלילתי אך נוגע בפרשיות היסטוריות רבות. מלחמת יום כיפור מוזכרת דרך תמונה סוריאליסטית המבטאת את מציאות חיינו כאן מאז ומעולם. "זה היה אחד מאותם ימים קשים וקודרים עבור אלה שלא היו עסוקים במונדיאל [74'] – העברת מאות רבות של גופות חללים מבתי קברות ארעיים לקבורה במה שהקיבוצניקים כינו 'שיכון קבע' בחלקה הצבאית" (14)  מדובר במחזה טראומטי שבו אלפיים ארונות שהועברו בקומנדקרים לרחבי הארץ. יש להניח שהמחזה נצרב בנפשם של המבוגרים באותה תקופה ואצל חלקם התקבעה תודעה של הפסד במלחמה. מתוך אותו חלק יצאו מעצבי דעת קהל שפיתחו את רוח התבוסתנות שהשתלטה על מחנה השמאל הישראלי.

בהקשר ה-7 לאוקטובר ראוי להוסיף כי אחד מבתי הקברות הארעיים  של מלחמת יום כיפור היה בקיבוץ בארי. נרצחי קיבוץ בארי מהטבח בשמחה תורה, נקברו תחילה בקיבוץ רביבים, והועברו ל'שיכון קבע' בבארי רק לאחר יותר משנה, וכך באופן מקאברי ניתנה המחשה למחיר התבוסתנות.

כשנתניהו הפגין נגד הנסיגה מסיני

פרשה היסטורית נוספת הנוגעת לימינו ומוזכרת בספר היא הנסיגה מסיני ורצועת עזה ב־57' לאחר מבצע קדש. לורד מצטט שיחה  של פרופסור ירושלמי משכונת קטמון אשר הפגין נגד הנסיגה מסיני ב־57'. "זאת נסיגה מיותרת. פחדנית… מיד אחרי גמר המבצע ביקשתי ריאיון אצל בן-גוריון. הוא יודע על הקשרים שלי בארצות הברית… הסברתי לו מה הולך להתהוות… את מסכת הלחצים שתתחיל עכשיו… מה שהוא לא הבין, זה שאפשר להדוף את הלחצים מראש… כי הוא לא יודע איך הדברים פועלים בארה"ב. אמרתי לו שמה שדרוש הוא לפתוח מיד במסע הסברה" (162-161)

הפרופ' הוא בנציון נתניהו ובן גוריון כמובן לא שעה לעצתו, ויש להניח שהשקפתו הרוויזיוניסטית של פרופ' נתניהו תרמה לכך. את התוצאה והמחיר של חוסר ההקשבה הזה תיאר מייקל דוראן בספרו "צומת סואץ". "מנהיג של מדינה קטנה יתקשה להסתכסך עם שתי מעצמות־העל הבינלאומיות [בריה"מ וארה"ב] בו זמנית. בן גוריון נסוג. הוא כתב מיד מכתב פיוס לאייזנהאואר, ובירך על הגעתם הקרובה של כוחות האו"ם. 'מעולם לא תכננו לספח את מדבר סיני'. הוא שיקר".

מוטב שחברי מפלגות המחנה הלאומי ילמדו את הסיפור הזה ויפנימו אותו היטב, במקום לאגף, כביכול מימין את בנו של הפרופסור, שהסיפור הזה הוא נר לרגליו. בוועידת "מקור ראשון", שהתקיימה ב־2019 שאל ראש הממשלה נתניהו את הקהל, "מהו הדבר החשוב ביותר בארה"ב?" לאחר שאיש לא השיב אמר נתניהו, "דעת הקהל".

גם השורשים של המאבק שהכריזה המערכת על ראש ממשלת ישראל ניכרים בספר. "השתתפתי בהרמת כוסית כששמיר נכנס ללשכת ראש הממשלה. ניגש אלי מישהו שעמד בראש שירות מסוים, ראשי התיבות של שמו מוכרים, ואמר לי בסוד ישר לתוך האוזן: עקבנו אחריכם כל השנים. עד שהגעתם לשלטון. אני לא בטוח שהם הפסיקו לעקוב… מה זה לעומת השקרים וההסתה של הרוויזיוניסטים, של החרותניקים, של הליכודניקים, של הפשיזם היהודי…"

תיאור זה של האווירה בשב"כ מסביר את אוזלת ידו אל מול המתקפות על ראש הממשלה נתניהו מאז בחירות 22' ובמיוחד מאז הוכרזה הרפורמה במערכת המשפט. זהו ארגון שהורתו עוד בימי המנדט כש"י- שירות ידיעות, אשר סוכניו הסגירו את אחיהם מקרב חברי האצ"ל לבריטים ואף עינו אותם בעצמם. זהו הארגון שמנחם בגין תהה לגביו בנאום בכנסת בשנות החמישים "אני יודע כי אתם בטוחים, שהמשטר, אשר אתם משרתיו (ואולי אדוניו האמתיים?) יהיה קיים לעד…"

הספר עובר כל הזמן בין העבר והווה בחייו של המספר, הקיבוץ והמדינה כולה. זוהי המחשה יפה לתחושתם אלה שמרגשיים כיום ש"גנבנו לנו את המדינה". הווית הקיבוץ מתערבלת במחשבתם והם לא משלימים עם העובדה שהזמנים השתנו. אמנון לורד, שחצה את הקווים מ"הפועל" לבית"ר, ולאחר שהפגין פעם נגד ההתנחלויות נהיה לאחד ממליצי היושר של המתנחלים, הקיבוץ אמנם לא עזב אותו אבל הוא לא ישוב, הוא לא יחזור על ארבע אל הריפתין.

אמנון לורד, זרוק אותו לוואדי, ביתן הוצאה לאור, 2025, 212 עמ'.