כבוד לאומי ללא מורא; המאמר האחרון של משה יגר

למשה שרת, שר החוץ הראשון של ישראל ומייסד שירות החוץ של ישראל היה חזון. הוא קיווה שישראל תהיה מדינה רגילה ככל המדינות בתבל, שווה לכולן בזכויות ובחובות. מדינה רודפת שלום שחיה בשלום וביחסי ידידו עם כל אומות העולם ומקיימת יחסים דיפלומטיים תקינים עם כולן. עד מהרה התברר שבפני חזון זה ניצב מכשול קשה – איבת הערבים והתנגדותם לקיומה של ישראל. תחילה ניסו למנוע את הקמתה וצבאות מדינות ערביות פלשו לשטחה במלחמת העצמאות, או בלשון הערבים, נכבה – "שואה".

הערבים הוכו קשות בקרבות, אך לא הוכנעו. לא היה בכוחה של ישראל הקטנה, בעלת המשאבים המצומצמים, להכניע את מדינות ערב, בעלות אוכלוסיות גדולות, משאבים רבים ושטחים עצומים. ארבע מדינות ערביות הסכימו רק לחתום על הסכמי שביתת הנשק, אך לא על הסכמי שלום. מבלי לאבד זמן חידשו הערבים את פעולות האיבה נגד ישראל במגוון תחומים, הפעולות האלימות נמשכו באמצעות הסתננויות, מעשי חבלה, רצח וטרור. לכך הצטרף חרם כלכלי שתוך זמן לא רב פשט בכל העולם.

שדה הקרב הדיפלומטי של ישראל

אך הפעילות הערבי האנטי ישראלית התכליתית ביותר בה זכו הערבים להצלחות והישגים היתה בתחום המדיני. תוך זמן קצר גילתה ישראל שהמקום הראשון שבו היא נוחלת תבוסה הוא האו"ם וסוכנויותיו, ומסיבה ברורה – מספרן הגדול של המדינות הערביות ותמיכתן האוטומטית והקבועה של המדינות המוסלמיות הלא ערביות ושלל מדינות "העולם השלישי" ואחרות שאינן רוצות להכעיס את הגוש הגדול של הערבים ותומכיהם. כל זה מול מדינה בודדת באו"ם שאין לה תמיכה אוטומטית מאף צד (לימים החלה ישראל להנות מתמיכת ארה"ב אך אל לנו להניח שתימשך לנצח). דוגמא אחת להשפעה הזו היא מסכת הקשיים שנדרשה מדינת ישראל לעבור כדי להתקבל לחברה באו"ם, בשונה מכל מדינה חדשה אחרת בעולם. דוגמא נוספת לאפליה נגד ישראל באו"ם, אפליה הנמשכת עד ימינו אלה, היא שמעולם לא נבחרה למועצת הבטחון.

למרות קשיים אובייקטיבים אלה במאמצים רבים הצליחה מדינת ישראל, צעד אחר צעד, לבסס את מעמדה הבינלאומי ולפתח רשת ענפה של נציגויות דיפלומטיות. השיא במעמדה הבינלאומי אירע בשנות ה-90 כאשר מדינות חשובות מאוד כמו סין והודו שעד אז סירבו להכיר בה ולכונן עמה קשרים, הסכימו עתה לעשות זאת. גם הוותיקן, ברית המועצות, וייטנאם ומדינות נוספות כוננו עמה קשרים בתקופה זו.

כל זה ארע בגלל שינוי נסיבות החיים הבינלאומיים באותה תקופה ולא בגלל פעולתה של ישראל, אך היא ידעה לנצל את ההזדמנויות שנפתחו .

ההשלכות הדיפלומטיות הקשות של התארכות המלחמה

המצב השתנה בעקבות מעשי הרצח של חמאס ב-7 באוקטובר 2023. המלחמה התארכה והתארכה. היה על ממשלת ישראל לדעת שאסור לנהל מלחמות ארוכות .דעת הקהל ודעתן של ממשלות לא מעטות נסבה לאט לאט נגד ישראל והביאה את מעמדה הבינלאומי לשפל עמוק חסר תקדים שלא היה כמותו מאז יצאה לעצמאות. אנו יודעים שהתמונות הקשות שיוצאות מרצועת עזה על סבל האוכלוסייה הערבית היא הסיבה העיקרית המסבירה את הפעולות המדיניות נגד ישראל. אין ספק שזו סיבה אמיתית וקשה שאין לישראל תשובה יעילה כלפיה.

לא ידוע לנו על אף מדינה ממערב אירופה שנקטה בפעולה משמעותית כלשהי נגד חמאס בתגובה על הרצח, או על מאמץ לשכנע את הצלב האדום הבינלאומי לפעול למען החטופים, שלא לדבר על הגילויים שהתגלו על שותפות אונר"א, מוסד של האו"ם בפעולות של חמאס. בדיקת רשימת המדינות שהחליטו לפגוע בישראל מראה שרובן המכריע הן מדינות האיחוד האירופי ולצידן קנדה ואוסטרליה. כולן מדינות חשובות מאוד שלישראל מערכת יחסים מסועפת בתחומים רבים עם רבות מהן. מדינות אלה מסוגלות לפגוע בישראל בתחומים רגישים שונים, לא רק דיפלומטיים, ונראה שלכמה מהן אף יש כוונה ורצון לעשות זאת. אין דברים רבים שישראל יכולה לעשות כדי למנוע הידרדרות זו, אך בשעת מצוקה כדאי לבדוק לפחות צעד אחד שעשוי להביא לצמצום מה בנזקים. הכוונה לצמצם עד כמה שאפשר את המגעים הדיפלומטיים עם מדינות אלה, ולהפחית את נקודות החיכוך שאפשר להשתמש בהן נגדנו. אף שאין זה פתרון מלא בכוחו לצמצם את הנזקים.

מדינת ישראל לא צריכה שירות דיפלומטי של מעצמה

אחת מנקודות החיכוך האפשריות הללו הן הנציגויות הדיפלומטיות. כשיש נציגות אפשר לזמן שגריר ל"שיחת נזיפה" וליצור "אירוע" ו"אווירת מתיחות בין המדינות". כשאין שגריר אין את מי לזמן ל"שיחת נזיפה" .שגרירות היא גם נקודת משיכה לעריכת הפגנות נגד ישראל. בימינו יש לישראל כ-100 נציגויות דיפלומטיות ברחבי העולם, וזהו מספר עצום למדינה קטנה כישראל.

נסיבות אלה הן הזדמנות טובה למדינת ישראל לערוך בדק בית בנציגויות השונות ולבדוק באלו יש תועלת בהחזקתן ואלו מהן אפשר לצמצם או לסגור. את הבדיקה הזו אין לערוך כלאחר יד. יש למנות קבוצות דיון לגבי כל שגרירות ושגרירות בהשתתפות נציגי העבר במדינה ומומחים למדינה הזו משדות המחקר האקדמי, הכלכלה ושדות נוספים. קבוצות הדיון יידרשו לסוגיות הבאות: מה התועלת המדינית בהחזקת הנציגות ?האם היא יכולה לקיים פעילות מדינית באופן חופשי ?מהם הקשרים הכלכליים עם אותה מדינה והאם קיום נציגות תועיל לקשרים אלה? האם ניתן לקיים קשרים תרבותיים של ממש עם מדינה זו ?

ייתכן שבדיקות כאלה יולידו את המסקנה לסגור נציגויות, או להוריד את רמתן, כלומר במקום שגריר להחזיק בהן נציג בלבד, ואין בכך כל רע. ישראל איננה מעצמה עולמית ואין צורך שתחזיק שירות דיפלומטי של מעצמה. כך למשל, ייתכן מאוד שבדיקות כאלה יגלו שאין צורך או תועלת בהחזקת נציגויות בארצות כמו ספרד (כדאי גם בהזדמנות זו לבקש את ממשלת ספרד לסגור את הקונסוליה שלה בירושלים) אירלנד, שבדיה, נורבגיה או ארצות אחרות.

מה עושים עם צרפת

אפשר להניח שהמלצה לגבי צרפת תהיה להמשיך ולהחזיק בה שגרירות אף שהיא משמשת חוד החנית במתקפות נגד ישראל בתוך האיחוד האירופי. עם זאת המלצתי היא להוריד את רמת הייצוג הדיפלומטי בה ולצמצם עד כמה שאפשר את המגעים עם הצרפתים בכל התחומים, בייחוד בתחומי בטחון. ספק אם כדאי להחזיק בפריז נספח צבאי, נספח כלכלי או נספח תרבותי. צרפת היא מדינה בעלת נטיות בוגדניות, היא מסוגלת להפר הסכמים וחוזים וכבר עשתה לא מעט כדי לפגוע באינטרסים הביטחוניים של ישראל וכדאי מאוד לצמצם נקודת חיכוך זו ככל האפשר. צמצום הקשרים עם מדינות מפוקפקות היא דבר רצוי מאוד מבחינתנו.

עקרון זה של התרחקות, הסתגרות או ניתוק מגע יש ליישם גם בתחומים לא ממשלתיים .למשל, בתחרויות ספורט, מופעי בידור, אירוויזיון, תערוכות בין לאומיות וירידים מסחריים ועוד. הנזק לישראל על היעדרותה מאירועים כאלה אם תרגיש דחויה או בלתי רצויה לא יהיה כה גדול. בשום פנים אסור להדחק או להתרפס כדי להשתתף באירועים שמראים לנו שאיננו רצויים בהם. ביחסים הבינלאומיים לכבוד הלאומי יש חשיבות רבה מאוד, ואי השמירה על הכבוד הלאומי יכול לגרום נזקים גדולים הרבה יותר מאי השתתפות באירוע תרבות.

עם הפנים לאסיה

חלופה חשובה שעל ישראל להקדיש תשומת לב רבה לטיפוח היחסים הדיפלומטיים עמה היא  יבשת אסיה. על מדינת ישראל לפתח ולחזק את הקשרים המדיניים, הכלכליים, התרבותיים, האקדמאיים והמחקריים עם מדינות כמו הודו ויפן, דרום קוריאה וייטנאם ואחרות, הרבה מעבר לנעשה כיום. גם עם סין צריך לטפח את היחסים ככל שארה"ב תאפשר לנו. יבשת אמריקה הלטינית רחוקה מאד, אבל גם היא יעד מצוין לפיתוח קשרי תרבות משמעותיים. הדבר נעשה לפני שנים רבות בהצלחה ניכרת ונפסק כאשר משרד החוץ עשה טעות חמורה והחליט לסגור את "המכון האיברי".

ישראל לא צריכה לבקש דבר מגרמניה

גרמניה היא מקרה מיוחד ונפרד מיתר המדינות. מאז מלחמת העולם השנייה והרצח ללא תקדים בתולדות האנושות שרצחו הגרמנים ושותפיהם האירופיים ביהודי אירופה, איבדו הגרמנים לעד כל זכות מוסרית להעיר משהו לישראל ותעשה מה שתעשה .פגיעה בישראל ע"י הטלת אמברגו מצידה של גרמניה היא מעשה פשע ממש. בפני גרמניה פתוחה רק דרך מוסרית אחת והיא תמיכה מוחלטת ללא סייג בישראל ודאגה אמיתית לשלומה ולביטחונה. אומנם עד היום אין ניכרים בגרמניה סימנים של מאמץ לאומי לכפרה על פשעי הרצח הנורא. אף שבדרך כלל גרמניה מגלה מדיניות ידידותית כלפי ישראל, ולפעמים בהקשרים חשוב במיוחד, אך אין בכך משום בקשת כפרה אמיתית על מה שחוללו. ישראל אינה צריכה לבקש דבר מגרמניה. מדיניותה המיוחדת כלפי ישראל צריכה להיות פעולה גרמנית פנימית. על גרמניה להודיע לשותפיה באירופה (ובארצות ערב) שמדיניותה כלפי ישראל מיוחדת לה לבדה ואין היא חלק ממדיניות האיחוד האירופי. בעניין זה היא תנהג תמיד באורח עצמאי.

המצב חמור אבל אסור לאבד תקווה

התמונה המדינית המצטיירת קודרת למדי, ובאמת המצב עצמו חמור ולא ניתן לעשות הרבה לשיפורו. עם זאת עלינו לזכור כי אין בשדה המדיני הדברים לעולם אינה נותרים קבועים ומשתנים מיום ליום לפי הנסיבות. צריך לקוות שעם שוך הקרבות ברצועת עזה יפחת הלחץ המדיני על ישראל ומצבה יוטב.  עם זאת גם אז כדאי יהיה לישראל להמשיך ולקיים את מדיניות ההסתגרות וקיצור הקווים הדיפלומטי שהוצעו לעיל, ביחוד לגבי מדינות האיחוד האירופי, קנדה ואוסטרליה וכמובן האו"ם וסוכנויותיו, שגילו בוגדנות ויחס שלילי ועוין כלפי ישראל דווקא בשעתה הקשה שבה הותקפה ברצחנות האכזרית של חמאס. בד בבד על ישראל להגביר את מאמציה בכל התחומים בארצות אסיה ואולי גם בארצות אמריקה הלטינית.