פעמיים ניסה חנן עמיאור לועדת האיתור של התאגיד ונבלם בתואנות מופרכות. שלטון הפקידים, מבט מבפנים.
את פעולות הדיפס סטייט – המדינה העמוקה המסכלות מהלכי ממשלה מחד, וכופות עליה מהלכים מטעמה מאידך, אנחנו רגילים לראות בדרך כלל ברמזים. מאחר ושר התקשורת דיבר על כך בגלוי בפודקסט של גדי טאוב (ראו בשניות הראשונות כאן) החלטתי שהגיע הזמן לספר לקוראי 'מידה' על חווייתי האישית מול הדורסנות הכוחנית, המושחתת והאנטי דמוקרטית של הדיפ סטייט, הפועלת כנגד הציבור לכפיית המשך שליטתה במדינה, באפס קלאס ובניגוד לכל דין. ומעשה שהיה כך היה:
לפני כשנתיים, עקב פקיעת תוקפי כהונותם, נוצר צורך לבחור שבעה חברים חדשים למועצה הציבורית של תאגיד השידור הציבורי "כאן". המועצה, שהיא דירקטוריון לכל דבר, מונה 12 חברים שלאחד מהם, היו"ר, קול כפול. היות ובין השבעה שכהונתם עמדה לפוג היה גם היו"ר, היה ברור שוועדת האיתור שתמנה את השבעה, שהם 8 קולות מתוך 12, תזכה למעשה לעצב את דמות התאגיד, כיוון שהדירקטוריון מוסמך למנות ולפטר את הנהלת התאגיד ובעיקר לקבוע לתאגיד מדיניות תוכן.
ועדת האיתור מונה שלושה חברים – יו"ר שהוא שופט מחוזי בדימוס שלפי החוק ממונה בידי שר התקשורת ועוד שני חברים שאותם ממנה היו"ר. חברה אחת נותרה בוועדה מימי השר יועז הנדל, ועל כן היו"ר אמור היה למנות חבר אחד.
כשפורסם הקול הקורא להגשת מועמדות לוועדת האיתור, הסתכלתי על תנאי הסף וראיתי שאני עומד בהם. אמרתי לעצמי – למה לא? אם אבחר, נהווה היו"ר ואני ביחד רוב בתוך הועדה, ונוכל למנות דירקטורים ראויים. נבחר דירקטוריון ציוני, אוהב העם והארץ, שיאזן את שידורי התאגיד ויתקן את התרבות הארגונית הקלוקלת שפשתה בו, לפיה פטריוטיות היא עניין מביך, אם לא מגונה, ואת ממשלות הימין חובה לבזות תמיד. אז הגשתי. בתגובה ספגתי מלחמת התשה.
הייעוץ המשפטי של משרד התקשורת פתח חזית ארוכה ומייגעת נגדי ודרש ממני להפריך חשד מונפץ שנאומים שכתבתי בעבר ללקוחות שאיני מחויב לחשוף ישימו אותי בניגוד עניינים. כמובן שאין ולא היה אבק חשד לניגוד עניינים. זה לא עניין אותם. על פני חודשים רבים הוחלפו בינינו עשרות מיילים, כל אחד מגוחך וחצוף מקודמו: האם כתבת נאומים לשרים? לראשי ערים? האם ראשי הערים מזוהים עם הליכוד (כאילו מדובר בתווית עבריינית)? כמה שילמו לך על כל נאום? וכמה הרווחת במצטבר? ועוד ועוד שאלות חצופות, טורדניות, בלתי חוקיות בעליל, שכל עניינן למשוך זמן ולחפש כל עילה לפסול אותי. הצעתי לחתום על תצהיר לפיו לאיש מלקוחותיי אין ניגוד עניינים עם התאגיד, חתמתי עליו, חתמתי על עוד תצהירים ולבסוף אפילו נאלצתי לחשוף בפניהם את לקוחותיי, דרישה שהיא כשלעצמה בגדר שערורייה. בסופו של דבר לא נמצא כל פגם ולא נותרה ברירה אלא לאשר אותי. ואז מצא גיל לימון, המשנה ליועמ"שית, מוצא מהסבך. המציא ליתר דיוק.
לפתע, פסע מההכרזה על בחירתי ועל תחילת עבודת ועדת האיתור, הודיעה לשכת היועמ"שית שהליך האיתור שבמסגרתו נבחרתי לא היה תקין, כי יו"ר הועדה, השופט בדימוס משה דרורי, (שנבחר כדין בידי שר התקשורת) לא התייעץ במהלכו עם הייעוץ המשפטי. האם היה עליו לעשות זאת? ברור שלא. החוק לא מחייב אותו לעשות זאת. ממתי מעניין את אנשי לשכת היועמ"שית החוק? הם החליטו שהיה עליו, פסלו את ההליך והקפיאו את הקמת הועדה.
השופט דרורי הבין כמובן עם מי יש לו עסק ומה לעולם לא יאפשרו לו הפקידים החצופים לעשות, והתפטר. באותם ימים פגש גיל לימון במקרה חבר משותף לשנינו, ואותו חבר שאל אותו – למה פסלת את עמיאור? אני מבטיח לך שהוא יבחר דירקטוריון ראוי. לימון ענה לו בהיתממות: אין לי איתו שום בעיה, זה רק בגלל שההליך היה לא תקין. אם יגיש שוב, יעבור.
עברו עוד כמה חודשים ובמקום השופט דרורי שהתפטר, מינה השר ליו"ר הועדה שופטת מחוזי בדימוס, נחמה מוניץ, כדי להקים איתה מחדש את ועדת האיתור. שוב פורסם קול קורא, שוב הגשתי מועמדות, שוב עברתי את כל התהליך, שוב קיבלתי את הניקוד הגבוה מכל יתר המועמדים, שוב נבחרתי לתפקיד ושוב הוחלט בלשכת היועמ"שית שיהיה מה שיהיה, את דירקטוריון התאגיד לא ימנה חנן עמיאור.
היתה בעיה קטנה. השופטת כן התייעצה עם הייעוץ המשפטי לאורך התהליך. אז גיל לימון, שכאמור טען שהבעיה לא איתי אלא עם "תקינות ההליך", שוב המציא תירוץ. תוך כדי ההליך, משום מקום, הודיעה לשכת היועמ"שית על שינוי תנאי הסף. מתואר אקדמי כלשהו, לתואר אקדמי דווקא בתקשור. (היו הכירו היטב את קורות החיים שלי וידעו שהתארים שלי אינם בתקשורת).
האם היה זה גיל לימון בעצמו? לדעתי כן, אבל זה כלל לא משנה. ברור לגמרי שצעד כה דרסטי ובלתי חוקי – שינוי תנאי סף לאחר שהוכרזו ועל פיהם נבחר מועמד, בוצע לפחות באישורו של גיל לימון, האיש החזק בלשכה, אם לא ביוזמתו. כך או כך, שוב נפסלתי ושוב הוכשלה הקמת ועדת האיתור.
כיום, למעלה משנתיים לאחר שהוחלט לכנס ועדת איתור שתמנה בהליך מהיר שבעה חברים חדשים למועצת התאגיד, פועל התאגיד בניגוד מוחלט לחוק ללא מועצה ציבורית, כלומר הנהלת התאגיד פועלת בחופשיות, ללא דירקטוריון המפקח עליה ומנחה אותה. תשאלו איך זה אפשרי? פשוט מאד: יצחק עמית התבקש על ידי היועמ"שית לאשר מצב בלתי חוקי זה, כמובן אישר אותו, ואת מדיניות התאגיד מוסיפה עד היום לקבוע בחופשיות הנהלה המוטה לשמאל הקיצוני. את התוצאות, על המסך וברדיו, רואים ושומעים כולנו.
לא לעולם יחנקו גיל לימון וגלי בהרב מיארה בחוסר סמכות הליכים ממשליים חוקיים למהדרין, במטרה למנוע את השינוי שתובע העם באמצעות נבחריו. שינוי בוא יבוא. והיום לא רחוק.
