זה לא סטנדרט כפול, זאת אנטישמיות

תמיד קיים מחיר על מנת להביס את הרוע. מעולם לא הושג הדבר ללא מחיר אולם מחיר הכישלון בעימות מול הרשע  גדול יותר לאין שיעור. ג'יימי שי, דובר נאט"ו, בי.בי סי, 31 במאי 1999.

אין ספסלים מחוץ למגרש או מושבים לצופים בלבד. כל מי שבשטח הלחימה נחשב ללוחם. רב סרן דיוויד סטוקוול, דובר כוחות האו"ם בסומליה. וושינגטון פוסט, 10 בספטמבר 1993.

כבר מן הרגע הראשון שבו הגיבה מדינת ישראל על המתקפה הרצחנית של השביעי באוקטובר ספגה ביקורת בלתי פוסקת מהקהילה הבינלאומית, ולאורך הדרך הצטרפו אליה קולות גם מישראל פנימה. שיפוט הוגן ונטול פניות של התנהלותה של מדינת ישראל מחייב הצבתם של שני גורמים לפחות על כף המאוזנים. הראשון הוא ממדי האסון שפקד את ישראל בהשוואה לאוכלוסייתה. השני הוא האופן שבו דמוקרטיות אחרות הגיבו להתקפות פתע קטלניות נגדן – אף כאלה שהיו קטנות בהרבה באופן יחסי לזו ב- 7/10/23.

11 בספטמבר מול 7 באוקטובר

אף כי בהשוואה כזו מתבקש להשתמש בדוגמאות כמו ההפצצות של בעלות הברית על תריסר ערים גרמניות, ומחיקת של עד 80% מחלקם, השמדת הערים הירושימה ונגסקי ביפן וההפצצות התבערה של בירתה טוקיו ששרפו למוות מאות אלפים, או ההפצצות הקטלניות על צפון קוריאה במלחמת קוריאה (שלפי מספר דיווחים חיסלו כ-20% מסך אוכלוסיית המדינה) יש הטוענים כי הנורמות המוסריות מתקופת ממלה"ע השנייה אינן תקפות עוד. כדי לנטרל את הטענה הזו מראש אני מוכן להגביל את עצמי אך ורק לנזקים ה"אגביים" של הפעולות הצבאיות של הדמוקרטיות החשובות משנות ה-90 ואילך.

ניקח למשל את מתקפת 11 בספטמבר ב־2001. בהתקפות על ניו יורק, וושינגטון ופנסילבניה נספו קרוב ל-3000 אזרחים אמריקאיים, ואילו אצלנו בהתקפת חמאס נטבחו כ-1200 ישראלים ואיתם מספר עובדים זרים ותיירים. אוכלוסייתה של ארה"ב היא פי 35 כמעט מאוכלוסיית ישראל, כלומר שבממדים אמריקאיים המספר הזה שקול ל־50,000-40,000 הרוגים.

בעקבות 11 בספטמבר הכריזה ארה"ב על "מלחמה בטרור" ויצאה למתקפה נרחבת בעיראק ובאפגניסטן, כולל פגיעה רבתי במטרות אזרחיות גם במדינות אחרות באזור (כגון פקיסטאן). על פי דיווחים שונים ה"נזק ההיקפי" במלחמה הזו עומד על 400,000-350,000 הרוגים, כלומר 120-130 אזרחי אויב עבור כל קרבן ב-9/11, והנתון זה אינו כולל מקרי מוות "עקיפים" מהמלחמה כגון מחלות או מחסור.

אם כן על אף העובדה שהתקפת חמאס ב-7/10 הייתה יחסית חמורה בהרבה, תגובתה של ישראל הייתה מתונה יותר לאין שיעור. גם אם נאמץ את האומדן הנפוץ של 40-50,000 אלף הרוגים עזתיים בפעילות צה"ל ומתוכם כ-17,000-14,000 מחבלים חמושים, אזי יחס ההרוגים העזתיים עבור כל ישראלי שנרצח ב-7/10 הוא מעט מתחת ל-24.

כלומר על אף שבמונחים השוואתיים, שיעור ההרוגים ב־7/10 היה גבוה פי 16 מזה של ה־9/11, התגובה הישראלית הייתה פי 4 יותר מתונה. יתרה מזו, אין לשכוח שהרג האזרחיים העזתיים הבלתי מעורבים היה תוצאה ישירה של מדיניות מוכוונת של חמאס להכריח את הציבור האזרחי להישאר במרחב הלחימה כ"מגנים אנושיים", יחד עם הסירוב של מצרים לאפשר את הבריחה מאזורי הקרבות, בשונה מכל אזור לחימה אחר בעולם, מסוריה, אפריקה ועד מלחמת אוקראינה רוסיה.

עוד עובדה מקוממת למדי הוא שבין מבקריה החריפים ביותר של ישראל נמצאות מדינות כגון בריטניה, קנדה, צרפת ואוסטרליה, מדינות שהצטרפו ללא עכבות למלחמה שיזמה אמריקה בעקבות 9/11 למרות העובדה שאף לא אחד מאזרחיהן היה יעד של מתקפות 9/11. יתרה מזו, על פי דיווחים חלק מהן – כגון בריטניה – אף היו שותפות להוצאה להורג של אזרחים (כולל קטינים) של מדינות אויב.

מוות של 500,000 תינוקות הוא מחיר סביר?

זאת כמובן רק דוגמא אחת של התגובות הברוטליות מצד מדינות דמוקרטיות לתוקפנות, אפילו כאשר זו לא כוונה ישירות נגד שטחן או נגד אוכלוסייתן. לאחר פלישתו של סדאם חוסיין לכווית, פתחה ארה"ב, בהנהגתו של ג'ורג' בוש (האב), במלחמת המפרץ (1990-1) נגד עירק כדי לאלץ אותה להוציא את כוחותיה מהמדינה עתירת הנפט. לאחר הלחימה, ארה"ב ובנות ברית במערב הטילו סנקציות חריפות ע"י ארה"ב על המשטר העיראקי. הסנקציות נמשכו זמן רב לאחר המלחמה עצמה עד ל-2003, אל תוך הקדנציות של ביל קלינטון וג'ורג' בוש (הבן) – וזאת בשל מספר סיבות, כולל הבטחת פירוק המשטר העיראקי מנשקו ואכיפת החלטות האו"ם. הסנקציות הסבו נזק עצום על החברה האזרחית העירקית – כולל עליה תלולה במות תינוקות, תת-תזונה, ריבוי מחלות בגלל העדר שירותי רפואה נאותים ואי זמינות של מים נקיים.

הממשל האמריקאי הפגין מעט מאד חרטה על הסבל הרב שמדיניותה כפתה על אזרחי עיראק. עובדה זו הומחש היטב בראיון של לסלי סטאל בתכנית "60 דקות" במאי 1999 עם מדליין אולברייט, אז שגרירת ארה"ב באו"ם ולאחר מכן, שרת החוץ של קלינטון. סטאל שאלה את אולברייט על הנזקים הקשים של הסנקציות, "שמענו שחצי מיליון תינוקות מתו. כלומר, זה יותר ילדים מאשר מתו בהירושימה. האם זה שווה את המחיר?" תשובתה המצמררת של אולברייט הייתה: "אני סבורה שזו בחירה קשה מאד, אולם לדעתנו, המחיר אכן שווה."

זוהי ללא ספק, גישה תוקפנית ואכזרית הרבה יותר, מכל מאשר נהוג בעזה עקב האמצעים שצה"ל נוקט כלפי האוכלוסייה האזרחית ברצועה.

נאט"ו מפציצה אזרחים

דוגמא נוספת של נפגעים אזרחיים שהסבו מדינות דמוקרטיות – כולל מבקרי ישראל כיום – היא הפצצות נאט"ו על סרביה בשנת 1999 במבצע "כוח מאוחד".

על אף שקשה להגיע לנתונים מדויקים, כלל הדיווחים מלמדים שבתקיפות האוויריות של כוחות הברית הצפון האטלנטית נהרגו לפחות 2000 אזרחים סרבים, כולל נשים, ילדים וקשישים (המקורות הסרביים טוענים למספר של 5000). בתקיפות אלה לא השתתפו רק חילות האוויר של ארה"ב ובריטניה אלא גם אלה של בלגיה, קנדה, דנמרק, צרפת, הולנד, איטליה, טורקיה וספרד.

התקיפות כוונו לשכונות מגורים, בתי אבות, בתי חולים, שווקים פתוחים, קבוצות פליטים במנוסה, אוטובוסים אזרחיים, רכבות, גשרים ואף לשגרירות סין. פצצות מצרר הוטלו בסמיכות לשטחים אזרחים או ישירות עליהם וגבו את חייהם של עשרות לפחות. יש לציין שההפצצות נאט"ו נערכו לרב מגובה רב, דבר שהפחית משמעותי את הסיכון עבור צוותי האוויר של הברית בשמיים, אבל הגדיל דרמטית את הסכנות עבור אזרחים סרבים על הקרקע.

כאשר משווים את תגובת נאט"ו לזו של ישראל בעזה, יש לזכור שאוכלוסייתן של המדינות שהשתתפו במבצע "כוח מאוחד" לא הותקפו כלל – ואף לא היו כלל תחת איום של התקפה –מצד כוחות סרביים

כאשר נשאל בזמנו דובר נאטו, ג'יימי שי, לגבי ההשלכות החמורות של הפעילות הצבאית של הארגון הוא הצהיר  כי "אנחנו משתדלים כמה שאפשר להבטיח, שאם יש נוכחות אזרחית בזירה, אנחנו לא תוקפים," והוסיף בנחרצות :"נאט"ו לא פוגעת בכוונה באזרחים… נקודה זו חייבת להיות נהירה לחלוטין." הוא עמד על כך שמטוסי נאט"ו הפציצו "מטרות לגיטימיות" בלבד, ואם אזרחים נהרגו, הדבר היה משום שנאט"ו אולץ לבצע פעילות צבאית. על אף שהוא הודה שאזרחים אכן נהרגו בהפצצות, שי טען: "תמיד קיים מחיר על מנת להביס את הרוע. אף פעם הדבר לא הושג ללא מחיר,אולם המחיר של כישלון בעימות מול רשע רבתי הוא גדול יותר לאין שעור"

אנטישמיות במסווה של ביקורת

דוגמאות אלו, שהתרחשו לא לפני זמן רב, ממחישות היטב כי לדמוקרטיות המערביות החזקות יש מעט מאד עכבות לגבי גרימת הרג אזרחי רחב היקף כאשר הן מעורבות בפעילות מלחמתית. הן מוכנות להביא לקטל גדול בהרבה מישראל, גם כאשר מולדתן ועמן לא בסכנה ישירה מהצד המותקף.

הגינוי המתמיד נגד ישראל ופעילותה בעזה, האמברגואים והאיומים הנוספים אינם רק אימוץ סטנדרט כפול מפלה ומביש, אך גרוע ממנו, אימוץ של סטנדרט ייחודי שאיננו תקף עבור אף מדינה אחרת מלבד המדינה היהודית. כאשר הסטנדרט הזה מופעל עקב פעולות של הגנה עצמית והישרדות, נותר לומר רק דבר אחד: רואים לכם את האנטישמיות.