הנשיא האמריקני שאיחד את העולם נגד עיראק

בליל ה-9 בנובמבר 1989, שעות ספורות אחרי מסיבת העיתונאים המבולבלת שבה הצהיר בטעות דובר הממשלה המזרח גרמנית גונתר שאבובסקי על כך שתתאפשר תנועה חופשית ממזרח גרמניה למערב "באופן מיידי", אלפי תושבי מזרח גרמניה נהרו לחומה והחלו לנתץ אותה ולחצות את הגבול מערבה. העולם חגג בהתלהבות, אבל דווקא בשעה שהעולם שמח, הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש שמר על איפוק. ההודעה שלו לעיתונות מהחדר הסגלגל הייתה כמעט מרדימה ולקונית ביותר. אחד ממבקריו, הסנאטור ג'ורג' מיטשל, אמר ברהב שאם הוא היה בבית הלבן, הוא היה רוקד על החומה. אבל בוש, מדינאי מחושב, הבין שכדי להביא לסיום המלחמה הקרה הוא צריך את שיתוף הפעולה של הסובייטים, ושאין מה לתקוע להם אצבעות בעין. המלחמה הקרה נגמרה בקול ענות חלושה, הודות לדיפלומטיה שקטה ומחושבת של נשיא קר רוח שידע לראות רחוק.

אריסטוקרט אמריקני

ג'ורג' הרברט ווקר בוש נולד ביוני 1924 במילטון שמסצ'וסטס, בן למשפחת בוש הענפה והמכובדת. אביו, פרסקוט בוש, היה סנאטור מקונטיקט, בנו של סמואל פרסקוט בוש, שהיה מראשי תעשיית הפלדה האמריקאית. ג'ורג' למד בפנימייה יוקרתית ועוד ביום שגמר את לימודיו התגייס לצי האמריקני כדי לשרת בחזית האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, והפך לטייס הצעיר בתולדותיו. הוא הטיס מפציץ ימי שכינה "ברברה" ב-58 גיחות ובאחת מהגיחות ההן, מעל האי צ'יצ'יג'ימה, מטוסו הופל ושני חבריו לטיסה נהרגו. המטוס של בוש הצליח לבצע את הגיחה שלו ואז התרסק בלב ים עד שבוש נמשה על ידי צוללת אמריקנית. היה לו מזל גדול לא רק שניצל, אלא גם שלא נפל בשבי, שכן טייסים שנפלו בשבי בצ'יצ'יג'ימה נאכלו על ידי שוביהם היפנים. אחרי שסיים להטיס את "ברברה", בוש התחתן עם ברברה אחרת, ברברה פירס, שתהיה אם ילדיו עד יום מותם. שנה לאחר מכן כבר נולד בנם הראשון, ג'ורג' ווקר, שכמו אביו יהיה נשיא ארצות הברית, ושלוש שנים לאחר מכן נולדה ביתם הבכורה רובין, שמתה בגיל ארבע מלוקמיה, מוות שהשפיע על המשפחה עמוקות.

אפוף תהילה, בוש החל ללמוד באוניברסיטת ייל היוקרתית, ושם, תחרותי כדרכו, הפך לקפטן נבחרת הבייסבול האוניברסיטאית, ובתום הלימודים לקח את ברברה והילדים למערב טקסס כדי להשתלב בתעשיית הנפט המשגשגת ועשה הון. אבל ההון לא הגיע בקלות: עד שעשה את המיליונים, משפחת בוש נאלצה לגור בבניין קומות שהכיל תא שירותים ציבורי בודד לכל קומה שבו השתמשו גם יצאניות שהתגוררו בבניין. אבל כשההצלחה הגיעה, וחברת "זאפטו פטרוליום" שלו הצליחה, בוש הפך למיליונר בטרם מלאו לו ארבעים, והוא מיד רץ להשיג את היעד הבא, וושינגטון הבירה.

במסדרונות הפוליטיקה

בוש התמודד לבית הנבחרים בשנת 1966, והיה לנציג הרפובליקני הראשון של מחוז יוסטון אי פעם בקונגרס. הוא כיהן ארבע שנים בטרם ניסה להתמודד על מושב בסנאט מול המועמד הדמוקרטי, לויד בנטסן, שירוץ נגדו שמונה עשרה שנים אחר כך. בוש הפסיד במירוץ, אבל קיבל מניקסון פרס ניחומים בדמות מינוי לתפקיד שגריר ארצות הברית באו"ם. בשש השנים הבאות, בוש יהיה לחלק בלתי נפרד מממשליהם של ניקסון ופורד ומההנהגה הרפובליקנית בשנים סוערות במיוחד.

השנתיים של בוש באו"ם היו משמעותיות ביותר: מחד, ממשל ניקסון פעל מול ברית המועצות כדי לקדם את הדטאנט, שנועד להביא להרגעה במלחמה הקרה ומאידך, ארצות הברית הפסידה בהצבעה על החלטה 2758 שהדיחה את טאיוואן מהאו"ם והחליפה אותה ברפובליקה העממית של סין. הקשר של בוש עם סין לא ייגמר שם. אחרי שנתיים באו"ם בוש הוזנק לתפקיד יו"ר הועדה הרפובליקנית הלאומית, בעצם לתפקיד יו"ר המפלגה. כשפרשת ווטרגייט פרצה לחיי האמריקנים, בוש הגן בתחילה על ניקסון אבל משנחשפה מעורבותו של הנשיא בפרשה, הוא התמקד בהגנה על המפלגה עצמה ואף קרא לניקסון להתפטר. כשג'ראלד פורד החליף את ניקסון ב־1974 הוא שקל ברצינות למנות את בוש לסגנו, אך לבסוף העדיף לשלוח אותו דווקא לסין כשגריר. המינוי הזה לא ארך זמן רב – בינואר 1976 בוש נקרא חזרה לוושינגטון כדי להחזיר את הסדר לסוכנות הביון המרכזית, שפרשת ווטרגייט טלטלה אותה לעומק, ועשה זאת בהצלחה, תוך קביעת כללי ניהול ואתיקה. לאחר פרישתו מהסוכנות, פנה בוש לאקדמיה ועסקים והתמנה ליו"ר הועד המנהל של הבנק הראשון של טקסס, וכמרצה במשרה חלקית בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת רייס לשנה, שלדבריו הייתה מהנה ביותר.

חוזר לוושינגטון

לקראת שנת 1980 מצבו של הנשיא ג'ימי קרטר היה בכי רע. הכלכלה קרטעה תחת הסטגפלציה, משברי הנפט גרמו למחסור, וקרטר נתפס כנשיא חלש. בוש החליט שיש לו סיכוי. היה לו רזומה מרשים ביותר: חבר קונגרס, שגריר באו"ם ובסין, יו"ר הוועדה הלאומית וראש ה-CIA. אבל מול בוש התייצב מושל לשעבר פופולארי מקליפורניה, עם מסר אופטימי וכריזמה של כוכב קולנוע – רונלד רייגן. כנציג האגף המתון והליברלי של המפלגה, בוש פחות התחבר לגישה השמרנית של רייגן, למשל כשכינה את התכנית הכלכלית שלו "כלכלת וודו". השניים התעמתו רבות לאורך הקמפיין, ולמרות הצלחה פנומנלית של בוש בהתמודדות הראשונה באיווה, רייגן כבש את המפלגה בסערה. בועידה הארצית שנערכה בדטרויט, רייגן בחר בבוש לסגנו כדי לאחד את המפלגה, וגם בשל ניסיונו הרב במדיניות חוץ, ויחד הם ריסקו את קרטר.

כסגן הנשיא בוש הוביל את מדיניות המלחמה בסמים והפחתת הרגולציה של הממשל ויצא לנסיעות ייצוגיות רבות ברחבי העולם (וגם נכח בלא מעט הלוויות שעזרו לו לקשור קשרים). הוא נחשב לסגן נשיא מעורב ופעיל, שהצליח בעבודה שקטה לקדם את ענייני הכלכלה מול הקונגרס על בסיס הסכמה דו מפלגתית. העבודה של בוש הוכיחה את עצמה שכן בבחירות של שנת 1984 זכה רייגן בקולותיהן של כמעט כל חמישים המדינות. לכאורה אחרי כהונה מוצלחת כזאת לא היה ספק שבוש הוא המועמד המוביל לרשת את רייגן במפלגה הרפובליקנית, ובשנת 87' הוא נכנס למירוץ מול בוב דול ומועמדים נוספים. על אף נתוני הפתיחה הטובים על הנייר ההתמודדות הזו לא הייתה קלה בשביל בוש. ראשית בתקשורת ובלא מעט קריקטורות הוא קיבל תדמית של "נמושה", אדם החסר את ההחלטיות והקשיחות של רייגן, והדלפה משיחה עם יועציו שבה תהה באוזניהם "בשביל מה צריך חזון" שיוותה לו דמות של חסר עקרונות.

ואכן המרוץ עצמו לא התחיל על רגל ימין. בוש, סגן נשיא מכהן, הגיע באיווה רק למקום השלישי. אבל ארגון מחדש מהיר של הקמפיין ופעילות אגרסיבית הצליחה להביא לבוש ניצחון סוחף למועמד הנשיא של המפלגה והוא נכנס להתמודדות על הנשיאות מול המועמד הדמוקרטי, מושל מסצ'וסטס מייקל דוקאקיס. כדי לשמור על האגף השמרני במפלגה, בוש בחר בסנאטור הצעיר דן קווייל מאינדיאנה, ונשא את "נאום אלף נקודות האור" שהציג חזון שמרני לעילא, ובו השורה האלמותית "קראו את שפתיי, לא יהיו מיסים חדשים" שעוד תרדוף אותו בעתיד.

הקמפיין של בוש בשנת 88' היה ייחודי בגלל השימוש האינטנסיבי שעשה מטה בוש בנגטיב. בוש תקף את בוב דול, וחבט בדוקאקיס ללא הרף, ואף היה הראשון שהשתמש במילה "ליברל" כמילת גנאי. כששאלת עונש המוות עלתה, קמפיין בוש תמך בה באופן נרחב ועשה שימוש אפקטיבי במקרה של וילי הורטון, רוצח ששוחרר בזמן שדוקאקיס היה מושל. בעימות הבחירות דוקאקיס נשאל האם היה תומך בעונש מוות גורף לאדם שהיה אונס ורוצח את קיטי, רעייתו, והשיב בשלילה, וקמפיין בוש הריץ תשדירים רבים על כך שדוקאקיס ישחרר את הורטון הבא. התוצאה הייתה שדוקאקיס זכה רק באחת עשרה מדינות.

הכוח שבשקט

כשבוש נכנס לבית הלבן, הוא היה להוט להוכיח שהוא "לא כמו רייגן". רייגן נתפס כמי שלא היה מעורה עד הסוף בפרטים ובוש מצדו התעמק בכל פרט. בעוד שמהבית הלבן של רייגן היו יוצאות סיסמאות אופטימיות, הבית הלבן של בוש היה מוציא תדרוכי מדיניות אפרוריים שנשלחו על ידי כמה מאנשי הממשלים של פורד וניקסון שהוחזרו על ידי בוש כמו ברנט סקוקרופט, היועץ לביטחון לאומי, ומזכיר ההגנה דיק צ'ייני. אפילו שולחן ה"רזולוט" האייקוני הוצא מהחדר הסגלגל והוחלף בשולחן מנהלים של חברת צ'ספיק ואוהיו. בוש היה נשיא בתקופה דרמטית ביותר במאה העשרים: בארבע שנותיו בבית הלבן ברית המועצות התפרקה, המלחמה הקרה הגיעה לסיום, משטר נוריאגה נפל, האפרטהייד בדרום אפריקה בוטל, יוגוסלביה התפרקה בכאוס, וכמובן גולת הכותרת של כהונתו, מלחמת המפרץ געשה במזרח התיכון.

אש במדבר

גולת הכותרת של כהונת בוש הייתה מלחמת המפרץ הראשונה נגד עיראק. סדאם חוסיין, הדיקטטור העיראקי, מעולם לא הסתיר את כוונותיו לפלוש לכווית, ומעולם לא נטש את תביעתו לפיה כווית היא המחוז ה־19 של עיראק. בחודשים שקדמו לפלישה הוא עיבה את כוחותיו בגבול והחריף את הטון, כולל בפגישה עם אמיר כווית. בתיאום עם בוש יצא נשיא מצרים מובארק לביקור בבגדד בסוף יולי וחזר עם מסרים מרגיעים לכאורה לפיהם סדאם אינו רציני בכוונותיו, והמסרים האלה אף אושררו על ידי שגרירת ארה"ב בעיראק, אפריל גלספי. אבל הכוחות העיראקיים המשיכו להתעבות, ואז, באחד לאוגוסט, העיראקים פוצצו את השיחות עם הכוויתים, וסדאם פלש לכווית והמדינה נכנעה ללא קרב. הידיעה על הפלישה הגיעה בדיוק בזמן דיון בין סקוקרופט, היועץ לביטחון לאומי, וריצ'רד האס, היועץ לענייני המזרח התיכון, על דרכים חלופיות להוריד את סדאם מהעץ. עם סיום הפלישה, שלט סדאם חוסיין על חמישית ממאגרי הנפט העולמי. התגובה הראשונית של ממשל בוש ניתנה בכינוס מזורז של המועצה לביטחון לאומי והביעה בעיקר בלבול. בוש הוציא הצהרה לא קוהרנטית בנושא, ולאחר מכן יצא עם סקוקרופט לעיר אספן שבקולרדו לפגישה עם מרגרט תאצ'ר. החשש בתוך הממשל ובציבור ממלחמת וייטנאם נוספת ריחף באוויר. בבוקר החמישי באוגוסט יצא בוש לתקשורת והבהיר בנחרצות ש"התוקפנות הזאת לא תעבור".

מרגע שעמדתו של בוש הובהרה, החל הממשל לתכנן את התגובה המעשית. יום למחרת ההכרזה נשלח צ'ייני לריאד כדי להבין את עמדת הסעודים. להפתעתו המלך פאהד אישר הצבה מיידית של כוחות, וכמה דקות לאחר מכן כבר ניתנה הפקודה על היציאה למבצע "מגן המדבר". תוך זמן קצר הצטרפו לחיילים האמריקנים גם חיילים בריטיים, צרפתים, וגם ערבים מסוריה, ירדן, מצרים ומדינות נוספות. קואליציה של שלושים מדינות החלה להתגבש על גבול כווית-סעודיה, וצי אדיר הטיל סגר הרמטי על נמלי עיראק כחלק מאכיפת סנקציות של האו"ם. מכאן החל ממשל בוש במערכה על דעת הקהל: בנאום טלוויזיוני הבהיר בוש שהצבת הכוחות, 250,000 איש, הייתה הגנתית בלבד, ושאין לסמוך על כך שעיראק לא תתקוף שוב. הוא גם השווה, לראשונה אך לא בפעם האחרונה, בין סדאם חוסיין להיטלר והזהיר מפני פייסנות. באמצע ספטמבר נפגש בוש עם גורבצ'וב בהלסינקי וביקש ממנו שלא להפריע למאמץ להוציא את סדאם מכווית. על אף הידידות בין ברית המועצות לעיראק, גורבצ'וב שרצה ביחסים טובים עם המערב, הסכים שלא להפריע, אלא אף לסייע מדינית.

מסוף ספטמבר עד סוף אוקטובר נידונו בתוך הממשל התכנית האסטרטגית והיקפי הכוחות הדרושים. התכנית כללה איגוף ממערב, אבל הגנרלים בשטח האמינו שעם הסד"כ הנוכחי יוכלו לתקוף רק ישירות, ושהדבר יגבה עשרת אלפים הרוגים לפחות. כשקולין פאוול, רמכ"ל צבא ארצות הברית, הגיש לנשיא בסוף החודש את דרישות הסד"כ המעודכנות שכללו את גלולת הרעל הפוליטית הקשה מכל, גיוס מילואים והפעלת המשמר הלאומי, בוש ענה "קיבלתם, ואם צריך עוד תגידו לי". ההבטחה הזאת ניתנה בחשאי, משום שבוש לא רצה לפגוע במאמצי הרפובליקנים בבחירות האמצע שהתקיימו ימים ספורים אחר כך ולהפוך את המלחמה לעוד יותר פוליטית משהייתה. דבר ההבטחה נודע לציבור רק לאחר הבחירות, ויומיים אחריהן יצאו רבע מיליון חיילים נוספים לסעודיה.

הקונגרס הדמוקרטי יצא למערכה נגד הממשל. מומחים הוזמנו להתריע מפני אלפי הרוגים, צ'ייני ופאוול נדרשו להופיע ולספק תשובות בפני סנאטורים עוינים. כל אותו הזמן, בזזו הכוחות העיראקיים את כווית. מתנגדים עונו והוצאו להרוג, מוזיאונים נשדדו, נשים נאנסו. ההשתוללות העיראקית סיפקה לבוש תחמושת ציבורית בניסיון לשכנע את הציבור האמריקני ואת הקונגרס בצדקתה המוסרית של המלחמה ההולכת ומתרגשת. גם הכוויתים עזרו ובפתח בקמפיין עתיר משאבים לגיוס תמיכה בארה"ב. בתו של שגריר כוויית הגיעה לדבר בפני שדולת זכויות האדם של הקונגרס במסווה של ילדה שהצליחה לברוח מהמדינה וטענה שראתה חיילים עיראקיים פורצים לבתי חולים, לוקחים אינקובטורים מפגיות ומותירים את הפגים למות על הרצפה, בעדות שסוקרה בהרחבה. לצד הקמפיין ההומניטרי, ממשל בוש הדגיש את הסכנה שבשליטה העיראקית על מאגרי הנפט, וגם הזכיר את הניסיונות העיראקיים להשיג נשק גרעיני ונשק כימי.

במקביל הוביל מזכיר המדינה ג'יימס בייקר את הצד המדיני של ההכנה למלחמה. בנובמבר קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה שמאשרת שימוש בכוח תוך שישה שבועות אם עיראק לא תצא מכווית. ההחלטה התקבלה הודות למחיקת חובות לכמה מדינות והתעלמות מרקורד זהה לזה של העיראקים בנושא זכויות אדם. בתשעה בינואר, אחרי ששורה של שיחות לא צלחו, נפגשו בז'נבה בייקר וטארק עזיז, שר החוץ העיראקי, וכד להראות כמה רחוק הממשל מוכן ללכת הזכיר בייקר לעזיז שארצות הברית מחזיקה בנשק גרעיני. השיחות לא צלחו. הממשל חשש מהצעת פשרה שתמרח את המאמצים ותסבך את הקואליציה בשיחות סרק, אך שום הצעת פשרה לא ניתנה וגם ההתנגדות בקונגרס לשימוש בכוח קרסה.

ב-17 בינואר החל מבצע "סופה במדבר" בהפצצות מאסיביות של עיראק. חיל האוויר האמריקני השתמש בטכנולוגיה העילית שלו כדי לרסק את הצבא העיראקי חסר האונים. אבל לסדאם היה אס בשרוול והוא הפעיל אותו מיד: הוא החל לשגר סקאדים לעבר מדינת ישראל על מנת לגרור אותה לתוך המערכה ובכך לפרק את הקואליציה, מתוך הנחה מחושבת שמדינות ערב יסרבו להילחם במדינה ערבית לצד ישראל. בוש ואנשיו מיהרו ליצור קשר עם ראש הממשלה שמיר, שיחסיו עם בוש היו רעועים למדי (עד כדי "משבר הערבויות" שהיה אחד הגורמים להפסדו של הליכוד בבחירות 92'), והפעילו לחצים אדירים על מנת למנוע מישראל להצטרף למלחמה כדי לשמור על שלמות הקואליציה. לצורך כך בוש הורה על "ציד הסקאדים" שלא צלח, ושלח לישראל מערכות טילי "פטריוט" שגם לא הצליחו יתר על המידה ביירוט של הסקאדים. בכל אופן הלחץ השתלם, וישראל לא הצטרפה למערכה. ב-24 בפברואר החלה המערכה הקרקעית והיא נמשכה מאה שעות בלבד. העיראקים ניגפו בפני הקואליציה ונסוגו. ארבעה ימים אחר כך, הסכימה עיראק להפסקת אש, ולאחר מכן יצאה מכווית. דווקא באותם ימים, החלו לעלות מתוך הממשל קולות שקראו ללכת צעד אחד קדימה ולהפיל את שלטונו של סדאם חוסיין, אך בוש נצמד למנדט שקיבל מהאו"ם, מתוך הבנה שמלחמה בעיראק עצמה תהיה חסרת תועלת.

פרישה

ההצלחה במלחמה הזניקה את הפופולאריות של בוש לתשעים אחוז, ובחירה מחדש נראתה מובטחת. אבל הייתה בעיה: ארצות הברית סבלה מגירעון ענק בן עשור והוא זינק דרמטית בגלל מלחמת המפרץ. רייגן הוביל מדיניות כלכלית אגדית שהתמקדה בהזנקת הכלכלה האמריקנית על ידי קיצוץ ברגולציה ובמיסוי בשנות השמונים הכלכלה האמריקנית רשמה צמיחה חסרת תקדים שכמעט הביאה לרייגן ניצחון מוחלט בכל חמישים המדינות. אבל לצד הזינוק בכלכלה, המדיניות הכלכלית של רייגן גם הגדילה משמעותית את ההוצאה על צבא וביטחון, מה שיצר גירעונות ענק חסרי תקדים: ב-1981, שנת כניסתו של רייגן לתפקיד, עמד הגירעון על 79 מיליארד דולרים, אבל שנה לאחר מכן הוא זינק ללא פחות מ-128 מיליארד, ועד שנת 1997 לא ירד ממספר תלת  ספרתי. הגירעון בתוספת הוצאות המלחמה האדירות היה כזה שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום – 290 מיליארד דולר. נוסף על כך, בתחילת שנות התשעים נכנסה הכלכלה האמריקנית למיתון קשה, שנגרם בין השאר בגלל מדיניות הפדרל ריזרב ומשברים חיצוניים בתחומי ההלוואות והנפט, מה שהקטין את בסיס המס הנמוך גם כך.

שנה לאחר שנכנס לבית הלבן החל בוש במו"מ קשוח עם הדמוקרטים ששלטו בקונגרס על טיפול בגירעון החמור. הדמוקרטים כרכו קיצוץ בהוצאות עם העלאת מיסים ובוש הסכים. הסכמתו של בוש לתכנית הדו מפלגתית שכללה כאמור העלאת מיסים  פגעה בו קשות. השמרנים הפנו לו את גבם – מילטון פרידמן, הגורו הכלכלי של התנועה השמרנית גינה אותו בכל פה – והדמוקרטים תקפו אותו על חוסר אמינות. כשהגיעו בחירות 92', בוש אותגר לא רק על ידי מועמד המפלגה הדמוקרטית ביל קלינטון, ילד בגיל של הבן שלו, אלא גם על ידי המועמד העצמאי רוס פרו. בוש הפסיד. הוא הפסיד בדעת הקהל כשהפר את הבטחתו לא להעלות מיסים, כשנכשל בלהיות "קשוח מול הפשע", וכשנתפס כאריסטוקרט מנותק מהציבור ומבעיות היום יום שלו בעימות הבחירות מול קלינטון הכריזמטי.

ובכל זאת, הפרת הבטחת הבחירות ההיא אפשרה לכלכלה האמריקנית להשתקם ולשגשג בשנות התשעים. שבירת ההבטחה שלו, יחד עם חוקים שקודמו על ידי קלינטון, הפכו את הקערה הכלכלית על פיה, ומגירעון של כמעט 300 מיליארד דולר בשנת 1992, הגיעה ארצות הברית לעודף של כמעט 240 מיליארד דולר בשנת 2000. הייתה זו הפעם האחרונה שבהן הממשל הפדרלי החזיק בעודף תקציבי, וההחלטה הזו הייתה כאמור דו-מפלגתית, דבר נדיר ביותר בפוליטיקה האמריקנית של ימינו. יחסיו של בוש עם מדינת ישראל לא היו חמים במיוחד אבל בדעת הקהל האמריקאית הוא נתפס כאדם בעל שכנוע פנימי עמוק, נאמן באופן נחרץ לחבריו, ובעל משמעת עצמית חזקה שמנעה ממנו להיסחף בזרם. כל מי שהכיר אותו חיבב אותו, וכשהלך לעולמו בשנת 2018, כולם היללו את היכולת שלו להתעלות מעל מחלוקות ולראות את התמונה הגדולה.