הערבים בנו שיח שלם שכולו מסך עשן להסתיר את מטרתם האמתית – הכחדת היהודים
למה באמת מתכוונים המפגינים בארה"ב ובאירופה הנאבקים למען "צדק במזרח התיכון"?
לפני הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, חיו במדינות ערב 800–900 אלף יהודים. כיום חיים במדינות ערב כ-450 מיליון ערבים וכ־3000 יהודים בלבד, 2000 במרוקו ועוד 1000 בתוניס. העולם הערבי שחרר את עצמו מהיהודים, או שכמו שאמרו הנאצים, הוא כבר Judenfrei ("נקי מיהודים"). שטח העולם הערבי הוא 13 מיליון קילומטרים רבועים ואילו שטחה של ישראל יחד עם יהודה ושומרון הוא 27.8 אלף קילומטרים רבועים. המאבק ל"שחרור פלסטין" מ"הנהר עד הים" פירושו שאיפה לצרף את "פלסטין", 0.2% משטח העולם הערבי, לשטחו העצום. האם זה הוגן לקחת מהעם היהודי את מדינתו היחידה וליצור במקומה את המדינה הערבית ה־23?
הערבים ברכו זה את זה בהייל היטלר
גירוש הקהילות היהודיות ממדינות ערב ומהמדינות המוסלמיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה היה תוצאה של הניסיונות להפוך מדינות אלה ל-Judenfrei. בלשונו של החוקר הפוליטי האמריקאי פיטר שוטן: "המדינות הערביות הגיבו ללא רחם למלחמה האבודה [המלחמה נגד ישראל ב-1948] ולעקירתם של הפליטים הערבים, ונקטו צעדים שיטתיים של דיכוי נגד אזרחיהם היהודים. אזרחותם של היהודים נשללה, הם נעצרו, נאסרו, הוטלו עליהם הגבלות דתיות, חופש התנועה שלהם הוגבל, נכסיהם הוקפאו ורכושם הוחרם, אפשרויות התעסוקה שלהם נסגרו והציונות הוכרזה כפשע". וכך כתבה על העניין העיתונאית הבריטית לין ג'וליוס, שחיברה ספר עב כרס על גירוש היהודים מארצות ערב: "רק שלוש שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, חברי הליגה הערבית התכוונו לחקות את הנאצים. הם החליטו להפוך את המזרח התיכון הערבי ל-Judenfrei. הם יישמו חוקים בסגנון של חוקי נירנברג, הפכו את התמיכה בציונות לעבירה פלילית, הקפיאו את חשבונות הבנק של היהודיים, קבעו מכסות, הטילו מגבלות על העבודה והתנועה [של היהודים]. התוצאה הייתה בריחה המונית של היהודים". הטענה שמדינות ערב חיקו את הנאצים אינה פרי הדמיון שכן עדויות מן התקופה מראות כי הערבים חשו הזדהות עמוקה עם הרייך. הנה למשל דברים שכתב וולטר דולה, הקונסול הגרמני בירושלים, בשנת 1937: "הערבים הפלסטינים בכל השכבות החברתיות חשים סימפטיה רבה לגרמניה החדשה ולמנהיגה. […] אם אדם כינה את עצמו גרמני, כשהוא מתמודד עם האיומים מצד קהל ערבי, זה כשלעצמו בדרך כלל אפשר לו לעבור ללא הפרעה. אבל כשחלקם הזדהו, כשהם מברכים ב"הייל היטלר", ברוב המקרים יחסם של הערבים הפך לביטוי של התלהבות גלויה, ולווה בתשואות."
כאשר תוניסיה נכבשה על ידי הנאצים בין נובמבר 1942 למאי 1943, כ-2000 יהודים נשלחו לעבודות כפייה במחנות עבודה. לדברי ההיסטוריון האמריקאי רוברט סטלוף, תגובת הרוב המוסלמי בתוניס הייתה "אדישות". בלשונו: "מחוות של תמיכה ועזרה פעילה למיעוט שנעקר, שנשללו ממנו זכויותיו, שנשדד ושגויס לעבודות כפייה היו נדירות מאוד. עוברי אורח ערבים העליבו בפומבי ותקפו פיזית את היהודים. אם בעלות הברית לא היו משחררות את תוניסיה מהנאצים בשנת 1943, את לוב מהפשיסטים האיטלקים, ואת אלג'יריה ומרוקו מהמשטר הפרו-נאצי של וישי הצרפתית, אפשר לומר בביטחון שהאוכלוסייה הערבית המקומית לא הייתה עוצרת את גירוש היהודים מארץ ישראל ומהעולם הערבי למחנות המוות".
גירוש היהודים ממדינות ערב היה המשך לשואה היהודית באירופה. והדרישה ל"שחרור פלסטין" בימינו היא המשך של אותה השאיפה הנושנה. המאבק למען ה"צדק" ו"לשחרור פלסטין" עומד מסר כוזב, הוא שילוב של שקרים והטעיה עצמית הרוכב על האנטישמיות הישנה והטובה. "העם הפלסטיני" הוא הקורבן, המדוכא תחת מגפם של הקפיטליסטים הלבנים הכובשים והיהודים הקולוניאליסטים שהגיעו מאירופה לגזול אדמה לא להם ולעשוק את "הקורבן". על פי התפיסה "הפרוגרסיבית", לקורבן יש זכות אוטומטית לאמפתיה וחמלה, ובגלל ה"טראומה" (מילה קדושה בלקסיקון ההוא) שעברה עליו הוא פטור מכל אחריות מוסרית למעשיו. ביקום מוסרי זה, מעשי טרור נגד האוכלוסייה האזרחית מוצדקים כפעולות של האנשים הנואשים. "הקורבן" רשאי להרוג את "הטורף" לצורכי "הגנה עצמית", ובמצב של "סערת רגשות", מותר לו לאנוס, להרוג, לטרור, לענות, הכל מותר לו, כי הוא "הקורבן".
להפריך את השקרים
על אף שהמצב נראה חסר תקנה עלינו לשוב ולהשמיע את האמת. היהודים חיו ב"שטחים" לפני הערבים. הם אינם "זרים קולוניאליסטיים", אלא ילידי המקום. הם לא תמיד לבנים וחלקם אפילו שחורים מאתיופיה. הערבים תקפו את היהודים בשנת 1948, בעת הקמת מדינת ישראל, הרבה לפני "הכיבוש", וגם כאשר ירדן שלטה בשטחי יהודה ושומרון היא לא הקימה בהם "מדינה פלסטינית".
בשנת 1948 קיבלו הערבים הפלסטינים מדינה פלסטינית מהאו"ם, אך זה לא עניין אותם אז, שכן מטרתם לא הייתה הקמת מדינה ערבית, אלא השמדת המדינה היהודית שזה עתה הוקמה. כל מדינות ערב שהיו קיימות בתקופה ההיא שלחו את צבאותיהן לתקוף את ישראל.
אחרי סדרת מלחמות שבהן המעטים ניצחו את ה(ע)רבים האויב החל לשנות את הפרדיגמה: במקום "טורף" יהודי קטן ומעצבן, האויב הבלתי מנוצח הפך לצורר העם הפלסטיני הקטן. כדי ש"האנושות המתקדמת" תתמוך במאבקם "הצודק" נגד הישראלים, יצרו הערבים דימוי של עם פלסטיני קטן הדומה להפליא לעם היהודי: עם קטן המפוזר בין העמים אחרי שיצא לגלות ממולדתו. במציאות מדינת פלסטין הערבית מעולם לא התקיימה ואי אפשר היה לכבוש משהו שלא היה קיים מעולם. העם הפלסטיני אינו קטן. מבחינה לשונית ותרבותית הוא חלק מן האומה הערבית, ומן 23 מדינותיה.
וגם זאת חשוב לחזור ולהדגיש: כפי שראינו בשביעי באוקטובר, רוב רובו של הטרור הפלסטיני אינו "ספונטני". אלו הן פעולות מאורגנות היטב בתמיכה נדיבה של כסף ונשק ממדינות ערב ומאיראן. המאבק אינו על ההגדרה העצמית של "העם הפלסטיני", אלא על חיסול מדינת ישראל. "האנושות המתקדמת" שבולעת את השקרים אינה רוצה להבחין בטרור האנטי-אנושי והאנטישמי של "הקורבנות". מאחורי המאבק למען "צדק" מסתתרת התוכנית לחיסול ישראל.
הפעולות האכזריות של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 היו פעולות נאציות. "שחרור" פלסטין הוא מימוש התוכנית הנאצית לאזור Judenfrei בין הים והירדן. הקהלים האנטישמיים של המפגינים הפרו-פלסטינים באירופה ובארה"ב, הנתמכים על ידי השמאל הקיצוני, הולכים וגדלים ועלולים להפוך לזרם המרכזי, לתנועה חדשה השואפת לבצע את מה שהרייך השלישי לא הספיק לעשות.
יש כאן חוסר הבנה של מנגנוני התעמולה.
התעמולה הפלשטינית החלה כנסיון של הגוש הסובייטי לנגח את מדינות המערב כחלק מהמלחמה הקרה.
בהמשך, לקחו את לפיד התעמולה מדינות הנפט העשירות ובראשן סעודיה.
כיום, לפיד התעמולה הפלשטינית ממומן בעיקר בידי מדינת קטאר. מדובר בסכומים ענקיים שמפעילים גורמי מקצוע מהדרגה הראשונה בבניית מהלכי התעמולה, כדוגמת מוטיה הרעב בעז, ומוטיב רצח העם.
שום הדהוד של האמת לא יעזור נגד הכסף הגדול, אבל אפשר להשתמש בכספים קטנים להשפעה על מנהיגים צעירים במדינות המערב להחסף לאמת ההיסטורית. נוצר במדינות המערב גל של שינאה כבושה נגד האיסלאם, וישראל יכולה להעזר בהם.