משאיות ההגירה לערביי עזה, גניבת המסמכים של מטוסי הפנטום ולחיצת היד של טראמפ: לדמותו של דיפלומט דגול
לפני כשבועיים ביום שישי, ערב שבת פרשת "ויצא", הלך לעולמו הדיפלומט הבכיר ד"ר משה יְגַר. יגר שירת במשרד החוץ משנות החמישים ועד לפרישתו בשנת 1995. מאחר שבן גוריון הורה לעובדי המדינה לעברת את שם משפחתם מצא משה פתרון מקורי לשם משפחתו, יַגַר. כבקיא בתנ"ך נזכר משה בפסוק מספר בראשית, פרשת "ויצא", "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד", והלך למשרד הפנים וביקש מהפקיד לשנות אות אחת בשם המשפחה בשפה האנגלית. כך שמר משה על קשר לשם משפחתו ונתן כבוד להוריו.
זהו אחד מני הסיפורים הרבים שזכיתי לשמוע מד"ר יגר בפגישותינו הרבות ואני מקווה שמאמר זה יהיה גלעד לזכרו. בעניין הגלעד משה היה אוהב לומר שהוא מסתפק בגבולות ששורטטו בהסכם ויצמן-פייסל שנחתם ב–1919: מדינת ישראל כולל עבר הירדן המזרחי והרי הגלעד.
יגר היה שגריר בשוודיה ובצ'כיה. בעת שירותו בצ'כיה פנה יגר לראש עיריית פראג בבקשה לקרוא לרחוב כלשהו בעיר "ירושלים". עד אשר נענתה בקשתו כיבד ראש העיר את יגר וטבע שלט באחד מכיכרות העיר שבו נכתב "כיכר משה יגר". לאחר שהוכרז על רחוב ירושלים בפראג העניק ראש העיר ליגר את השלט, ויגר קבע אותו על פתח ביתו בירושלים ברחוב הפורצים. תהיה זו מחווה יפה וראויה אם עיריית ירושלים תנציח את יגר באחד מרחובותיה.
יגר היה בעל ידע עצום בהיסטוריה וכתב ספרים רבים בנושא, וכן ספרי ילדים על מסעותיו ברחבי העולם. אחד הפרויקטים שלו היה הנצחת זכרם של שלושה בריטים ידידי ישראל והיהודים בתקופת טרום המדינה. מדובר על לוטננט קולונל ג'ון הנרי פטרסון, מפקד גדוד נהגי הפרדות ו"גדוד קלעי המלך ה-38" במלחמת העולם הראשונה; ריצ'רד מיינרצהאגן, קצין המודיעין של גנרל אלנבי ואורד ווינגייט. על טרילוגיה זו זכה יגר ב"פרס מולדובן לספרות צבאית חדשה" לשנת 2020.
יגר היה מודאג משיעור הערבים באוכלוסייה בישראל ובעניין זה הפנה אותי לספרו של יוחנן כהן, "אומות במבחן" שבו מתואר הטרנספר שביצעו הצ'כים והפולנים, לאחר מלחמת העולם השנייה, בגרמנים שהתגוררו בארצם.
משה ניסה בכל כוחו לעניין גורמי שלטון בכירים בהחייאת יוזמות ממשלתיות וצבאיות לעידוד הגירת ערבים מארץ ישראל. הוא חזר לא פעם שלאחר מלחמת ששת הימים היו כל מיני יוזמות כאלה שנקטעו באיבן מסיבות שונות. בין השאר סיפר לי כי שייק'ה גביש, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, שלח משאיות למרכז רצועת עזה וקרא לכל מי שרוצה לעבור לירדן לעלות עליהן. לאחר שההצעה הזו נענתה בהתנפלות גדולה פנה גביש לשר הביטחון דאז, משה דיין, והציע לו להגביר את קצב ההגירה באמצעות הקצאת עוד משאיות ואוטובוסים. תשובתו המפתיעה של דיין הייתה להפסיק את המבצע. כמו ביהודה ושומרון, שמהם ברחו הערבים אחרי המלחמה ודיין שכנע אותם לחזור לבתיהם, בחר דיין להותיר ברצועת עזה פצצה מתקתקת.
יוזמה אחרת שהזכיר באוזניי יגר, ושאליה היה שותף ראש הממשלה לוי אשכול, הייתה הנפקת דרכונים של ממשלת פרגוואי. פרגוואי שיוועה לכח אדם ועל כן שלחה לישראל עשרות אלפי דרכונים ללא תמונה והרשתה לישראל לשים בהם תמונות של ערבים שיהיו מעוניינים להגר אליה. תכנית הגירה זו לא האריכה ימים שכן הערבים שהיגרו לפרגוואי גילו שההבטחות שניתנו להם לא קוימו.
על ראש הממשלה מנחם בגין אמר לי יגר כי פינוי סיני היה מעשה אנטי ציוני ובלתי נסלח.
עוד סיפר לי יגר כי ערב מלחמת ששת הימים, עת היה קונסול בלוס אנג'לס, הציעה לו יהודייה עשירה אחת לארח באחוזתה בברלי הילס ילדים מישראל ובכך להצילם. כזכור האווירה באותם שלשה שבועות ערב מלחמת ששת הימים הייתה קודרת ומלאת חרדות קיומיים. שנה אחרי מלחמת ששת הימים נרצח בלוס אנג'לס המועמד הדמוקרטי לנשיאות, רוברט קנדי, אחיו של הנשיא ג'ון קנדי. הרוצח, סירחאן סירחאן, היגר לארה"ב מישראל לאחר מלחמת השחרור והמניע לרצח היה תמיכתו של קנדי בישראל. באחד מהעיתונים בארה"ב התפרסמה כתבה על סירחאן, ובה נטען שהפגזות תותחי צה"ל במלחמת השחרור ליד העיר העתיקה גרמו לו לטראומה. יגר קרא ידיעה זו והבין מיד לאן נושבת הרוח. האשמת ישראל ברצח. התברר למשה כי השופט של סירחאן הוא יהודי שגר לא רחוק ממנו. יגר פנה לקבל את אישור שגריר ארה"ב דאז, יצחק רבין, להיפגש עם השופט. רבין הזהיר אותו, הוא לא הביע התנגדות אך הבהיר לו שאם הדבר יוודע והאמריקאים ידרשו לגרשו השגרירות לא תוכל לעמוד מאחוריו. יגר לקח את הסיכון ופנה לשופט ובפגישתו הסביר לו כי הטענה בדבר "הפגזות ישראליות במלחמת השחרור", אינה הגיונית שכן מלבד "תותח הדוידקה" המפורסם לא היו ברשות צה"ל תותחים כלשהם בירושלים במלחמת השחרור. יגר גם דיבר עם גורמי ביטחון ישראל ומהם למד כי סירחאן גדל בכלל בכפר באזור רמאללה ולא בירושלים.
תוצאות הפגישה עם השופט נשאו פרי טובות וגדעו באיבן ומסע האשמות מופרך נגד מדינת ישראל. בעניין הקשר עם רבין אפשר להוסיף כי יגר כקונסול בלוס אנג'לס היה מתלווה לשגריר בביקוריו באזור, חוץ ממסיבות הבר מצווה של עשירי קליפורניה שאליהן הוזמן רבין ושמהן שיחרר את יגר מלהתלוות אליו. מעניין אם יש קשר בין מה שרבין ביקש למנוע מיגר לראות ולדעת לבין "פרשת הדולרים". בכל מקרה התברר שנדבנים המעניקים מתנות לגנרלים ישראלים מעוטרים רצים לספר לחבר'ה, ומה שקרה בלוס אנג'לס לא נשאר בלוס אנג'לס.
את הסיפור האחרון שאביא כאן שמעתי לפני מספר שנים ורק כשבוע לפני פטירתו, במה שהתברר בדיעבד כשיחתנו האחרונה, הסכים יגר שאנסה לפרסם אותו. הנושא שעל הפרק היה מטוסי הפנטום שסיפקה ארה"ב לישראל בשלהי שנות השישים. יגר ערך לחיילי צה"ל את ליל הסדר בבסיס האמריקאי שבו התאמנו ולמדו את המטוס. בוקר אחד הופיע על פתח ביתו של יגר בלוס אנג'לס אמריקאי ובידו קלסר עב כרס. "לא מעניין אותי מה תעשה איתו", אמר האיש, "רק תחזיר לי אותו עוד יומיים". יגר צילם את המסמכים שבקלסר והעבירם דרך השגרירות למטה חיל האוויר. הסתבר שהיה זה מפרט טכני של המטוס שהאמריקאיים הסתירו מישראל. כעבור זמן לא רב, במהלך מלחמת ההתשה, אמר ליגר בכיר בחיל האוויר שבזכותו ניצלו חייהם של מספר טייסים.
וסיפור אחרון מופלא לסיום (שפורסם גם לא מזמן אצל אמנון לורד בישראל היום): בסוף שנות ה־80 היה יגר הקונסול הישראלי בניו יורק, ובאותה תקופה היה ראש העיר אד קוץ' בסכסוך יוקד עם קבלן ויזם אחד בשם דונלד טראמפ. יגר חלם להשכין שלום בין השניים ולרגל חגיגות ה־40 למדינת ישראל ביקש מטראמפ ללחוץ את ידו של קוץ. "אם זה לכבוד מדינת ישראל, אני מסכים", השיב טראמפ, והשאר היסטוריה.
אכן משה יגר היה איש הדור הראשון, בדור ההוא היו אנשים שאינם שומרי מצוות ואינם מסורתיים אך הם בעלי זהות יהודית שורשית ולכן מעיזים לחשוב בצורה ריבונית ולא בצורה ניאו גלותית. בדור השני הם נעלמו. זכינו שהאיש זכה לאריכות ימים במשך קדנצית הדור השני עד הרבעון הראשון של הדור השלישי. נקווה שהדור השלישי יחדש את החכמה המדינית של אנשים יקרים כמשה הגר מנוחתו עדן. עידוד ההגירה הוא צורך חיוני ביותר בימים אלה, אין פתרון יותר ממשי, והגיע הזמן שנחדש את צורת החשיבה שהוריש לנו איש חשוב זה.