מלחמת ששת השקרים

בספר חדש, חנן עמיאור מפריך את השקרים הגדולים של התעמולה הפלסטינית על ישראל והיהודים. פרק מתוך הספר

הפגנה נגד ישראל. צילום: Alisdare Hickson CC SA 2.0

זהו פרק מתוך ספרו החדש של חנן עמיאור, ניתן לרכוש את הספר באתר ההוצאה, ובהנחה מיוחדת למנויי מידה באמצעות קוד קופון באזור האישי באתר.

"לא מצאו ולו אבן אחת שתוכיח שהמקדש היה שם (בהר הבית בירושלים)". כך אמר מנהיג הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בראיון לעיתון 'אל חיאת' בשנת 2002, במסגרת ניסיונו ארוך השנים לקעקע את אחיזתם של היהודים בארצם. עשר שנים מאוחר יותר, ב-26 בפברואר 2012, ב'וועידה להגנת ירושלים' שנערכה בקטאר, הוסיף על דבריו אבו מאזן, יורשו בהנהגת התנועה, כי "הם טוענים שלפני 2,000 שנה היה להם מקדש, אני קורא תיגר על הטענה הזו". בתי המקדש היהודיים לפי אבו מאזן, היו בכלל בתימן.

יסוד הסכסוך היהודי-ערבי טמון בשאלה מיהו בעל הבית ולמי שייכת ארץ ישראל. האם לעם היהודי, האם לאומה הערבית, או שמא לשניהם. לפי עמדת הפלסטינים, ההיסטוריה היהודית העתיקה בארץ היא בדיה מודרנית. סיפורי מעשיות שנועדו לתת תוקף למדינה העברית. הציונות לפי הפלסטינים היא פרויקט קולוניאליסטי של מדינות המערב, שהעניקו ליהודים את חבל הארץ המזרח תיכוני כפיצוי על השואה ועל הרדיפות האנטישמיות. ארץ ישראל, או "פלסטין" בלשון ערביי הארץ, שייכת משחר ההיסטוריה להם ולהם בלבד.

האם צודקים הפלסטינים?

בפרק שלפניכם נצא יחד למסע מסעיר, המפריך את הטענה הפלסטינית מיסודה. במסע הזה נעבור דרך שלוש זכויות יסודיות שיש ליהודים על ארץ ישראל, הרשומות על שמם באופן שאינו ניתן להכחשה.

הראשונה היא הזכות ההיסטורית, הנובעת מקורותיה העשירים והמתועדים היטב של האומה היהודית במולדתה, לאורך כ-3,200 שנה. בשמה של הזכות הזו דרש דוד בן גוריון את הריבונות היהודית על ארץ ישראל כשהודיע ש"הקושאן שלנו על הארץ הוא התנ"ך", ומכוחה נבעו והתפתחו יתר הזכויות עד שעמדו בפני עצמן.

השנייה היא הזכות המדינית, הנובעת מהכרה בינלאומית חד-משמעית ובהירה בזכותם של היהודים להקים לעצמם בית לאומי בישראל. את ההכרה הבינלאומית השיגו היהודים במאמץ דיפלומטי מרהיב, שאת סיפורו נביא בהמשך הפרק;

השלישית היא הזכות הקניינית, המיוסדת על מאמץ גאולת הקרקעות הנרחב של המפעל הציוני בעשורים שקדמו להקמת המדינה. כפי שעולה ממסמכים, סקרי קרקע ותעודות רשמיות, היהודים רכשו חלקים נרחבים מאדמת הארץ בכסף מלא, מבעליהם הפרטיים, בעת שהייתה ריקה למדי, שורצת מחלות וביצות, ודוחה התיישבות אדם.

בזכות הרביעית, זכות הדם והניצחון במלחמה, יעסוק הפרק הבא.

הדקו חגורות, המסע מתחיל.

הזכות ההיסטורית

בשנת 1947, זמן קצר לפני הקמת מדינת ישראל, רדף רועה בדואי צעיר משבט תעמרה אחר עז שברחה מעדרו במדבר יהודה הסמוך לירושלים. במהלך המרדף הבחין הרועה בנקיק סלע אפל, וחשד כי העז נמלטה אליו. הרועה השליך אבן לתוך הנקיק, אך במקום להבהיל את העז, הוא שמע קול מפתיע של בקיעת חרס. הנער הסקרן השתחל אל תוך הנקיק בחיפוש אחר מקור הקול החריג, ובעומקו הוא מצא את מה שלימים נחשף כאוצר 'מגילות מדבר יהודה', שמור בתוך כדי חרס גדולים. כדרכם של אוצרות ארכאולוגיים, המגילות הגנוזות החליפו ידיים והתגלגלו בין בעלים שונים, עד שמצאו את דרכן חזרה לבעלות יהודית ונמסרו למוסדות המחקר של מדינת ישראל הצעירה. בשנים הבאות הורחבו החיפושים למערות נוספות באזור והתגלו עוד מאות מגילות המתוארכות למאה ה-3 לפני הספירה ובהן, בכתב עברי, מרבית ספרי התנ"ך. ספר הספרים של האנושות.

חוקרים רבים משערים ש'מגילות מדבר יהודה', שתולדות העם היהודי בארץ ישראל מראשית ימיו כתובות בהן עלי קלף, הוחבאו במערות על ידי מורדים יהודים שנמלטו מירושלים עם דיכוי המרד בידי טיטוס הרומאי, ערב היציאה לגלות.

אוצר המגילות הגנוזות, שהשתמר באורח פלא כ-2,000 שנה, נחשב לאחת התגליות הארכאולוגיות החשובות שהתגלו בעולם במהלך המאה ה-20. המגילות הוצגו לראשונה בספריית הקונגרס של ארצות הברית ובהמשך בעוד עשרות מדינות בעולם, וכיום הן שמורות במוזיאון ישראל בירושלים.

זהו אחד מני ממצאים רבים, המלמדים על זיקתו של העם היהודי לארצו ומוכיחים את זכותו ההיסטורית עליה. במאות השנים האחרונות נחשפו ברחבי ישראל עשרות אלפי ממצאים באלפי אתרי חפירות. החל מכדי חרס פשוטים בכפרים יהודיים קטנים ומרוחקים, ועד לגילויים של קומפלקסים שלמים ועתירי מזכרות מהעבר, דוגמת מצדה במדבר יהודה. נזכיר רק את הבולטים שבהם:

בשנת 1880 החליטו שני תלמידים ירושלמיים לנסות לחצות את נקבת השילוח התת קרקעית, הסמוכה לירושלים העתיקה מדרום להר הבית. הם נכנסו לנקבה הצרה והחלו להתקדם בה עד שאחד מהם מעד למים הקרירים הזורמים במעבה ההר. כשהתרומם הוא הבחין בסימנים מוזרים על הקיר. הנער, שלמד אז בבית הספר של הארכאולוג הגרמני קונרד שיק, מיהר לספר למורו את אשר ראה בבטן האדמה. שיק מיהר למקום, נדחק אך בקושי אל הפתח הצר, ובעומק הנקבה מצא את 'כתובת השילוח' חקוקה על קיר אבן בכתב עברי קדום.

הכתובת המפורסמת מתארת את המפגש בין שתי קבוצות החופרים היהודיות שהשתתפו במפעל המים של חזקיהו, מהבולטים שבמלכי יהודה התנ"כיים. הפרויקט, שכלל חציבה במעבה ההר, הוליך מים ממעיין הגיחון שמחוץ לחומות ירושלים העתיקה אל בריכת השילוח שבתוך החומות. החופרים חצבו את הנקבה משני כיוונים בו זמנית, והכתובת מתעדת את רגע המפגש ביניהם, שהשלים את המפעל הכביר המתוארך לסביבות 700 לפני הספירה. "בעוד שלש אמת להנק[ב]", נכתב על לוח האבן, "נש]מ]ע קל אש קרא אל רעו … ובים הנקבה הכו החצבים אש לקרת רעו". בהתאם לחוק העות'מאני שלפיו עתיקות המתגלות בתחומי האימפריה הן רכוש השלטונות, לקחו אליהם הטורקים את הכתובת והיא מוצגת עד היום במוזיאון לארכיאולוגיה של איסטנבול – עדות חקוקה בסלע לשלטון יהודי בירושלים לפני קרוב ל-3,000 שנה.

כעבור 100 שנים, לא רחוק מנקבת השילוח, התגלו בתוך מערת קבורה הסמוכה לחומות ירושלים שתי לוחיות כסף יוצאות דופן. הלוחיות הכילו טקסט בכתב עברי קדום, ונגללו בצורה המזכירה בדל סיגריה. אחרי מלאכת פענוח זהירה שנמשכה שנים רבות, נחשף הטקסט הטמון בהן: גרסה קדומה של ברכת כהנים המקראית, הכוללת את המילים "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם”. הלוחיות העתיקות, שהוכתרו לטקסט העברי הקדום ביותר שנמצא אי פעם, נטמנו במערה לפני כ-2,600 שנה, והן שימשו ככל הנראה כקמע יהודי שנתלה על שרשרת צוואר לשמירה מפני מזיקים. הארכאולוג שמצא את הלוחיות, פרופסור גבי ברקאי, החשיב אותן לתגלית חייו.

ירושלים, בהיותה מרכז השלטון והדת של ישראל, משופעת בממצאים ארכאולוגיים מימי התנ"ך. המשוטט באולמות הארכאולוגיה של מוזיאון ישראל יוכל לחזות באבן שנפלה מאחד מכותלי המקדש ועליה, בכתב העתיק והמוכר, הכתובת "לבית התקיעה" – מילים המפנות לאתר קדום בפינת המקדש שבו תקעו בחצוצרות. לצד כתובת זו מוצג גם שלט "הסורג" הכתוב בשפה היוונית, שהוא מעין תמרור אזהרה קדום המתרה בנכרים לבל יפסעו אל מעבר למחיצה המקיפה את המקדש.

ולא רק בירושלים: מצפון רמת הגולן ועד לנגב הדרומי, הארכאולוגיה של ארץ ישראל לא מפסיקה להפתיע עם שפע דרישות שלום רחוקות מהעבר. בתל דן שבצפון עמק החולה, על גבול לבנון, התגלתה מצבת ניצחון ארמית קדומה במיוחד, מהמאה ה-9 לפני הספירה, שעליה נחקקו המילים "מלך ישראל" ו"בית דוד". המצבה מתעדת את נפילתם בקרב של יורם מלך ישראל ואחזיהו מלך יהודה. אזכור חוץ מקראי זה של בית דוד, שנכתב על ידי מלך זר שנלחם ביושבי הארץ, מוכיח את קיומה של הממלכה הקדומה, ואת עוצמתה המדינית של ישראל באותם ימים.

דרומה משם, סמוך לעיר שכם שבשומרון, התגלה 'מזבח יהושע בעיבל' שנזכר בתנ"ך ומתוארך הרחק הרחק למאה ה-13 לפני הספירה, תקופת כיבוש הארץ בידי שבטי ישראל המקראיים. בחפירת המזבח הקדום נמצאו שרידי עצמות הבהמות שהוקרבו בו, ועד מהרה התברר שהן שייכות לחיות כשרות לפי הדת היהודית, ללא שום נוכחות של חזיר. ההקפדה של באי המזבח על חיות כשרות, לצד סממנים עבריים מובהקים נוספים שנמצאו באתר, מחזקים את הסברה שזוהי עדות אילמת למעמד הקללה והברכה המקראי, שהתרחש בכניסה לארץ בתום נדודי ישראל במדבר.

בתגובה לחשיפת הממצאים, נקטו הפלסטינים בגישה אקדמית עניינית: העלאת דחפורים על האתר בניסיון להחריבו. אין זה הניסיון היחיד של הפלסטינים, השואפים לקעקע את זיקתם של היהודים לארצם, לחבל בארכאולוגיה הייחודית של ישראל. עוד נגיע לכך.

הממצאים הארץ-ישראליים שהזכרנו כאן הם טיפה בים. נוספים עליהם ממצאי העיר שומרון העתיקה, גמלא שברמת הגולן, ציפורי בגליל, חורבת קייפא שבעמק האלה, בית שערים בפתח עמק יזרעאל, ועוד רבים אחרים.

מטיילים בעיר דוד. צילום: Sarafishie CC SA 4.0

תימוכין מרחבי העולם

את הסיפור העברי של ארץ ישראל מספרת לא רק הארכאולוגיה המקומית, אלא גם הארכאולוגיה שמעבר לים. כפי שיודע כל תייר המבקר ברומא, דיכויו של המרד היהודי הגדול בקיסרות הרומית בשנת 66 לספירה, מונצח עד היום גם בארצם של המנצחים. תבליט אבן שבו חקוקות דמויותיהם של ליגיונרים רומאים עטויים זרי ניצחון, הנושאים עמם לרומא שלל מירושלים הכבושה ומבית המקדש שאותו החריבו, קבוע בשער העתיק לכבוד טיטוס ומושך אליו מיליוני תיירים מהעולם כולו. זיכרון נצח ועדות נאמנה לקשר המובהק של היהודים לירושלים. מנורת המקדש, שאותה נושאים הגולים היהודים על כתפיהם בתבליט האבן, הפכה לאחר כמעט 2,000 שנה לסמלה של מדינת ישראל הצעירה. ממצאים בינלאומיים נוספים, דוגמת האובליסק השחור, מצבת מישע, מנסרת סנחריב ועוד רבים ומרשימים, מוצגים במיטב המוזיאונים בעולם כעדות נצח לזכות ישראל.

אך למרות הקורפוס הארכאולוגי העצום העומד איתן לצדם של ישראל, הפלסטינים קידשו מלחמת זיכרון על השכל הישר ועל העובדות ההיסטוריות, מתוך תקווה ששקר שחוזרים עליו מספיק זמן יצליח להכות שורש. מופרך ככל שיהיה.

בסוף שנת 1999, ערך הוואקף המוסלמי, שלפי החלטת ישראל משמש מאז מלחמת ששת הימים כריבון האזרחי של הר הבית, חפירה אגרסיבית בכלים מכניים כבדים בבטן ההר – האתר הארכאולוגי החשוב ביותר בעולם. החפירה הזדונית שהתבצעה בחטף בעומק האדמה, בתוך מערכת האולמות והמערות הנסתרת של הר הבית, השמידה אוצר ארכאולוגי ייחודי. שרידי שני בתי המקדש היהודיים, הראשון והשני. מאות משאיות פינו את עפר החפירה לאתרים שונים ומזבלות ברחבי ירושלים, בעודו מעורבב בכוונה בפסולת בניין מודרנית, במטרה להקשות על הארכאולוגים להציל את הממצאים. אבל אפילו ניסיון ההשחתה המקיף הזה לא הצליח להשמיד לגמרי את הממצא הארכאולוגי. זיכרונן של דתות ארוך בהרבה מזיכרונם של בני אדם, והניסיון למוחקו, סופו שהוא חושף גם את העבריין וגם את מטרותיו. עם היוודע דבר האסון הארכאולוגי, אלפי ישראלים התגייסו למשימת התנדבות לאומית שנמשכה למעלה מ-20 שנה, ובניצוח ארכאולוגים החלו לסנן את עפר ההר שפינו המשאיות.

בעבודת נמלים עיקשת, חשפו המתנדבים עושר ארכיאולוגי עצום מימי הממלכות היהודיות הקדומות. אינספור מטבעות, כלי חרס ופולחן, כתובות קלף, אבן וברזל, תכשיטים, כלי מאכל ומלחמה, הוכיחו שוב את נוכחותם של חיים יהודיים שוקקים בירושלים לאורך 3,000 שנה. הפלסטינים ביקשו למחוק את ההיסטוריה היהודית מבטן ההר, אך בדרכם הקלוקלת הם סייעו לחשיפתה.

השמדת ממצאים ארכאולוגיים בניסיון לקעקע את זיקתו של עם למולדתו, היא פשע שאין עליו מחילה. במשך למעלה מ-1,500 שנה, מאז גלו ממנה היהודים, עמדה ארץ ישראל בשיממון יחסי כקפסולת זמן קפואה. אימפריות חולפות כבשו אותה זו מזו, אבל היא נותרה מיושבת בדלילות ואיש מבין החיים בה לא חפר באדמתה בחיפושים אחר עדויות ארכיאולוגיות לתקופות קדומות.

רק בחציה השני של המאה ה-19 פנתה הארכאולוגיה המודרנית להתעניין בארץ, לחקור את רזיה ולחפור אותה. תחילה על ידי חוקרים נוצרים מאירופה, ולאחר מכן באמצעות היהודים השבים לארצם. הללו חיפשו באדמה את זיכרונותיהם – שבמהרה נחשפו בכל כוח חיותם ואיששו את המסורות העתיקות. זיקה יהודית עמוקה זו אל הארץ שרדה לכל אורך שנות הגלות הארוכות. לא בכדי מוזכרת ירושלים בתנ"ך 669 פעמים ואילו בקוראן אף לא פעם אחת, ואין זה מפתיע שבכל רחבי ישראל לא נמצא אפילו ממצא ארכאולוגי אחד שיעיד על מורשת פלסטינית קדומה.

סיפורה העברי של ארץ ישראל אגב, אינו נחלתה של המסורת היהודית בלבד. שותפה לה גם המסורת הנוצרית בברית החדשה, העוסקת בקורותיו של ישוע בן יוסף היהודי במקומות כמו בית לחם, הכנרת וירושלים, ושותפה לה אפילו המסורת המוסלמית בקוראן הקובעת ש"אללה הוריש דווקא לבני ישראל את הארץ". שלוש המסורות הללו מבטאות בכתביהן את הקשר ההיסטורי העמוק בין היהודים למולדתם.

חפירות ארכיאולוגיות דרומית להר הבית. צילום: Oren Rozen CC SA 0.3

ישראל או פלסטין?

אם אכן היתה זו ארץ יהודה וישראל מדורי דורות, איך קנה לו אחיזה השם "פלסטין"?

בביוגרפיה 'חיי הדריאנוס', מתוארות בהרחבה הנסיבות שבהן קיבלה ישראל את השם הזר. עשורים אחדים לאחר החרבת המקדש בידי טיטוס, פתחו יהודי ארץ ישראל במרד חדש תחת הנהגתו של שמעון בר כוכבא. הקיסר הרומאי הדריאנוס, שזעם על הצלחות המרד וכיבושה המחודש של ירושלים בידי היהודים בשנת 135 לספירה, כינס כוחות רומיים רבים מרחבי האימפריה כדי לשבור את המרד ולהחריב שוב, אחת ולתמיד, את ממלכת יהודה ואת בירתה ירושלים. חלק מהחוקרים סבורים ששליש מהצבא הרומאי התאסף בארץ הקטנה כדי להבטיח את הניצחון.

הדריאנוס לא הסתפק בדיכוי המרד בלבד, אלא ביקש למחות כל זכר לריבונות וללאומיות יהודית. במסגרת מאמץ זה, הוא שינה את שמה הקיסרי של הארץ מ'פרובינקיה יודיאה' ל'פרובינקיה סוריה פלשתינה', על שם פלשת המקראית, ארצם של הפלשתים – אויביה המושבעים של יהודה. כך, בניסיון להחניק את הקשר ההיסטורי של היהודים לחבל ארץ זה, קיבלה פלסטין-פלשתינה את שמה מידי קיסרות רומא.

פרובינקיה יודיאה אולי שינתה את שמה, אך יישוביה העתיקים חמקו מידיה של רומא. עד היום זרועה ארץ ישראל באינספור יישובים ערביים ששמותיהם הם תעתיק כמעט מדויק של שמות היישובים היהודיים הקדומים שעל חורבותיהם הם נבנו.

כך, במקומה של העיר היהודית המקראית 'בארות', הנזכרת בתנ"ך בספר יהושע כעיר מרכזית בנחלת שבט בנימין, יושבת היום 'אל בירה', שהיא המרכז השלטוני של הרשות הפלסטינית. על חורבות הכפר היהודי הקדום 'אשתמוע' דרומית לחברון, גם הוא נזכר בספר יהושע, משגשג היום בספר מדבר יהודה הכפר הפלסטיני 'א-סמוע'. קיבוץ גבת בעמק יזרעאל התיישב על אדמות הכפר הפלסטיני הנטוש ג'בתא, שהוקם בעצמו על חורבות העיירה היהודית גבת, הנזכרת בתלמוד הבבלי. קילומטרים ספורים מזרחה לגבת שוכן קיבוץ גניגר, שהחזיר לעצמו את שמו של היישוב היהודי הקדום, אף הוא מתקופת התלמוד, שעל אדמותיו הקימו הפלסטינים את כפר ג'ינג'אר. על אדמות ציפורי היהודית הקדומה בגליל הקימו הערבים את העיירה ספוריה. אדוריים היהודית המקראית בהר חברון הפכה לדורא הפלסטינית של ימינו, ובבית לחם התנ"כית, מקום הולדת דוד המלך וישו הנוצרי וקבורת רחל אמנו, משגשגת עד היום העיר הפלסטינית בית לחם. יריחו, העיר שלידה חצו בני ישראל את הירדן וממנה החלו בכיבוש הארץ נותרה בשמה גם תחת שליטה פלסטינית, עזה היהודית הקדומה הפכה לר'זה הערבית, שמה של ג'נין, העיר הגדולה בצפון השומרון, אינה אלא וריאציה של שם היישוב היהודי (עין) גנים מימי התנ"ך. העיר הישראלית כפר סבא הוקמה על חורבות הכפר הפלסטיני כפר סאבא, שנבנה בעצמו על חורבות העיירה היהודית כפר סבא, המוזכרת לפני 2,000 שנה בכתבי יוספוס פלאביוס. העיר באר שבע, המוזכרת כבר בספר בראשית, התגלגלה לשמה הערבי ביר א-סבע, וחזרה להיות עיר עברית בשמה המקורי.

אתרים ומקומות יישוב רבים לאורכה ולרוחבה של הארץ משמרים את אותה תופעה, ושמותיהם העבריים הקדומים מגולגלים בתעתיקים מדויקים לשמותיהם של היישובים הערביים שהוקמו על חורבותיהם. תזכורות לשוניות לכך שמי שהיה כאן קודם הם אנשי יהודה, ולא אנשי חצי האי ערב.

בניגוד לגרסה העכשווית של הפלסטינים, המסורים למלחמה כנגד ההיסטוריה היהודית, ערביי הארץ הוותיקים יותר, שבמרוצת השנים העניקו ליישובים את הגרסה הערבית של שמם, לא חיו בתודעת קמפיין הכחשה חסר גבולות. נדמה שהם לא העלו בדעתם ששאלת הבעלות ההיסטורית על הארץ תעלה. כמסיחים לפי תומם, הם שימרו בטבעיות את ההיסטוריה שהייתה מונחת על האדמה שלרגליהם.

אנקדוטה משעשעת בהקשר הזה אירעה שנה לפני כתיבת ספר זה. לילה אחד באביב 2024 נכנסו חיילי צה"ל אל הקסבה שבמרכז הכפר הפלסטיני סעיר בהר חברון, כדי לעצור מחבל פלסטיני שהתכונן לבצע פיגוע נגד אזרחים ישראלים. סעיר הוקם על חורבות העיר היהודית ציער, המוזכרת בספר יהושע כעיר היהודית השנייה ביהודה לאחר חברון, והקסבה של הכפר נבנתה מתוך התל העתיק של העיר היהודית הקדומה. במהלך המעצר גילו החיילים משקוף עתיק באחד הפתחים של המבנה, שלהפתעתם נשא תחריט גדול וברור של מנורת מקדש יהודית. למקום הוזעק ארכאולוג מומחה שזיהה את האבן המרשימה כשריד בן אלפי שנים לעיר היהודית ציער. כך, מבלי משים, אפילו ערביי כפר הטרודים בטרור, שימרו סמל יהודי עתיק שנצץ מול עיניהם ועל פניו חלפו כל יום.

סיכם יפה את העניין הפציפיסט ג'והן היינס הולמס, ממייסדי 'האיגוד האמריקני לזכויות האזרח' בספרו, Palestine Today and Tomorrow:

זאת הארץ אליה באו היהודים לשקם את מולדתם העתיקה… בכל העולם אין בית ליהודי חוץ מההרים והבארות של ממלכתו הקדומה… בכל מקום אחר היהודי נמצא בגלות… גרד את הקרקע בכל מקום בפלשתינה ותמצא את ישראל… אין שם דרך, מעיין, הר או כפר שאינם מהדהדים שמות יהודיים… ליהודי יש בפלשתינה שליחות נעלה יותר מכלכלה… השליחות היא שיקום ציון וציון היא פלשתינה".

מסורת חיה ונושמת

זיקתם ההיסטורית של היהודים לארצם השתמרה לא רק ב"אבנים המתות" של הארכאולוגיה, אלא גם במנהגים החיים והתוססים של תרבותם הלאומית ומסורותיהם הדתיות.

במעמד החתונה היהודית השתרש בראשית ימי הגלות מנהג ייחודי, המופיע בכתבים ההלכתיים כבר לפני קרוב ל-2,000 שנה: דווקא בשיא השמחה על המשפחה החדשה המוקמת, אומר החתן שני משפטים מספר 'תהילים': "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", ושובר ברגלו כוס זכוכית לאות צער על חורבן ירושלים. מנהג זה, שבו נשבע החתן לזכור את ירושלים תמיד, נוהג גם היום בכל חתונה יהודית.

אמירת "אם אשכחך" בחתונה היהודית, היא פרט אחד מתוך אוצר שלם של טקסים עתיקים, מנהגים, שירים ויצירות יהודיות, שכל עניינם זיכרון וגעגוע וכמיהה לשוב אל ארץ מולדת. מרגע הלידה ועד שעת הפטירה, הם מלווים את היהודי, מזכירים לו את ארצו ומעוררים את אהבתו אליה. סממן תרבותי מובהק של התופעה הזו, הוא שירי געגועים לציון שחיברו משוררים יהודים בעברית עתיקה לפני למעלה מאלף שנה, המושרים עד היום בארוחות שבת משפחתיות, וחלקם אף זוכים לגרסאות כיסוי וללחנים חדשים בידי זמרים ישראלים מרכזיים. כוכב הרוק ברי סחרוף, למשל, המכונה "נסיך הרוק הישראלי", הוציא בשנת 2009 אלבום בשם 'אדומי השפתות', המוקדש כולו לפיוטים עבריים עתיקים. האלבום הוגדר כ"אלבום זהב" וחלק משיריו כבשו את רשימות ההשמעה ברדיו.

היש עוד שפה מדוברת בעולם שדובריה שרים להיטי פופ שמילותיהם נכתבו לפני אלפי שנים? היש בעולם אח ורע לתופעות תרבותיות כאלה?

בספר מקבים א' שנכתב סמוך למרד החשמונאים, מתואר דין ודברים בין שמעון הטרסי, בנו השני של מתתיהו החשמונאי, לבין נציגו של המלך אנטיוכוס הרביעי. האחרון התלונן בפניו על כיבושי החשמונאים ברחבי הארץ.

"אתם לכדתם את יפו ואת גזר", טען הסלווקי בפני היהודי לפני למעלה מ-1,800 שנה, טענות זהות לטענות הפלסטינים כיום, "ואת המצודה אשר בירושלים והם ערי מלכותי. את גבולי הארץ השימותם ונחלתי שמתם לחרבה ועל ערי ממשלתי תשתררו, ועתה השיבו לי את הערים אשר לקחתם".

תשובתו של שמעון החשמונאי היא אותה התשובה שנותנים הציונים לפלסטינים בימים אלה:

"לא ארץ נוכרייה לקחנו. ולא ברכוש נכרים משלנו – כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו".

דבר לא השתנה.

תבליט מנורה שנמצאה בחירבת סמוע. צילום: Bukvoed CC SA 3.0

הזיכרון הופך למעשים

הקשר העז של היהודים אל מולדתם, וסירובם העקשני להרפות מהשאיפה לשוב לציון למרות התמשכות הגלות והפיזור הגיאוגרפי העצום, היוו כר נוח לתחייתו של הרעיון הציוני בדבר השבת החיים הלאומיים לארץ ישראל.

אמנם לאורך ימי הביניים יהודים היגרו לארץ ישראל מרחבי העולם בקבוצות קטנות, אבל בתחילת המאה ה-19, בשנת 1808, נפל דבר כשלארץ ישראל היגר, או "עלה לארץ" בעגה היהודית, הגל המשמעותי הראשון של יהודים בעיקר מליטא שבאירופה, מעדת המוגרבים בצפון אפריקה ומקהילת יהודי תימן שבחצי האי ערב. בעקבות הגל הזה הפך היישוב היהודי בארץ מאלפים בודדים המכונסים בארבע ערי הקודש, לבסיס יהודי מחודש המונה קרוב ל-30 אלף יהודים.

כעבור מספר שנים, ובהשפעת התנועות הלאומיות האירופיות, החל הרעיון הציוני לצבור תנופה באירופה וברוסיה, והעלייה הגדולה הראשונה לארץ ישראל, שנפתחה בשנת 1882 ונמשכה עד לסוף המאה, הכפילה את היישוב היהודי והובילה להקמת מושבות חקלאיות יהודיות באזורי ספר וביצות ברחבי הארץ. אחרי כ-400 שנים תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית הדועכת, החלה להיווצר מציאות חדשה בארץ ישראל.

ההתעוררות הציונית סחפה אחריה בשנים הבאות גלי הגירה נוספים, הולכים וגוברים, הנישאים על גבי הרגש הלאומי ושאיפת הריבונות והעצמאות היהודית. אבי, נער יהודי שגדל במקסיקו, היה אחד מאותם מאות אלפי יהודים שעלו לישראל במאה שעברה. למקסיקו היגרו הוריו מפולין ערב מלחמת העולם השנייה, אך הוא גמר בלבו לעלות לארץ ישראל ולא להשתקע בדרום אמריקה. בשנת 1955, בהיותו בן 17 בלבד, ארז מזוודה, נפרד מהוריו ואחיו ועלה על אוניה שהפליגה לישראל, כדי להתחיל בה חיים חדשים. הוא עשה זאת לבדו, ומבלי ששלט בשפה העברית. אחריו, כבמשפחות יהודיות רבות אחרות מכל רחבי העולם, באו הוריו ואחיו והשתקעו אף הם בישראל.

בניגוד לתנופה הדמוגרפית היהודית, לאורך 400 השנים שקדמו לציונות, מספרם של הערבים בארץ שמר על יציבות ועמד על כ-45 אלף משפחות, שהן כ-300 אלף נפש בלבד. נתון זה מופיע במפקד האוכלוסין הראשון שערך הכובש הטורקי לאחר כיבוש הארץ בשנת 1525, והוא נשמר בכל האומדנים, המפקדים וההערכות, שנערכו עד אמצע המאה ה-19. 300 אלף נפש על פני 22 אלף קמ"ר, משמען ארץ ריקה כמעט לגמרי.

האינטלקטואלים נשבים ברעיון

רעיון שיבת היהודים לארצם אמנם ינק את כוחו מהמסורת הדתית, אבל הוא שבה בקסמו גם את היהודים האינטלקטואלים המתבוללים, שבאותה תקופה עוד היו מעורים היטב בחברה האירופית הגבוהה.

"הנה שבתי מקץ עשרים שנות התנכרות", כתב הוגה הדעות המתבולל משה הס בפתח ספרו 'רומא וירושלים' שפורסם ב-1862, "ואני עומד בתוך עמי, משתף עצמי בחגי שמחתו ובמועדי אבלו, בזיכרונותיו ובתקוותיו". הס, שלכאורה התערה היטב באליטה האירופית, ואף פעל יחד עם קרל מרקס, פרידריך אנגלס וראשי הסוציאליזם, הבין שאין להתערות זו כל תוחלת: "שימו אלף מסכות על פניכם, שנו את שמותיכם, המירו את דתכם… לבל יבחינו בכם את היהודי. לשווא!".

באותן שנים חי בפריז גם היהודי ההונגרי המתבולל ד"ר מקס נורדאו, רופא וסופר מוערך בחוגי התרבות האירופיים. יום אחד הגיעו אל מרפאתו של נורדאו אם יהודייה ובנה הקטן החולה. הרופא היהודי המתבולל בדק את הילד, ובמהלך שיחתם התברר לו שהלה אינו לומד בבית ספר צרפתי רגיל, אלא ב"חדר" – בית ספר יהודי לכיתות הנמוכות. הדבר עורר את סלידתו של נורדאו המשכיל, והוא הגיב בקרירות ובעוינות כלפי השניים. אלא שהניכור של תחילת השיחה, הפך במהלכה לפליאה ואז לטלטלה אישית עצומה. בדיעבד, כך תיאר זאת נורדאו באזני ידיד ציוני בשם אברהם שלום יהודה, השיחה עם הילד הייתה לאירוע מכונן ששינה את כל חייו. כששאל אותו מה למד היום ב"חדר", סיפר לו הילד בהתרגשות את קורותיה של "רחל אמנו" כפי שהן מופיעות בספר בראשית, את קבורתה בדרך בית לחם ואת הבטחת הנביא התנ"כי ירמיהו, שבניה ישובו לגבולם. כלומר ישובו לישראל מהגלות.

נורדאו, שלא הכיר באינטימיות כזו את סיפורי התנ"ך, נרעש מבורותו שלו במקורותיו היהודיים. שליטתו של הילד "בן השמונה או העשר" בתולדות עמו, וחיותו אותן כאילו הן קורות כאן ועכשיו, טלטלו את אישיותו. הוא הסב את פניו לחלון והחל לדמוע. "מחיתי את לחיי לפני שהסבתי את פניי אליהם ואמרתי בלבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, עתיד מזהיר מחכה לעם כזה. בסוף אותו שבוע ראיתי בעיתון מודעה בזו הלשון: 'מי שגורל העם חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תיאודור הרצל'. מיד נעניתי".

כך, מדור לדור ובכל רחבי העולם, השתמר הקשר עתיק היומין של היהודים בגולה לארץ ישראל, ועל כנפיו התפתחה מתוך הזכות ההיסטורית הזכות המדינית.