"להתאבד יש מספיק זמן" – הסיפור המדהים של 64 אסירי זונדרקומנדו בליטא שלא נכנעו ופרצו את הדרך לחופשי
לפני 82 שנה, בליל ה־25 בדצמבר 1943, התרחשה בריחתם האגדית של 64 אסירי זונדרקומנדו מ"הפורט התשיעי", מחנה ריכוז נאצי שהוקם בתוך מבצר מן המאה ה-19 סמוך לקובנא שבליטא.
על תקרת האולם במוזיאון הפורט התשיעי, המוקדש להיסטוריה של הבריחה, חרוטים דבריו של אלכס (אלטר) פייטלסון מספרו "בסערה ובמאבק": "אינני יודע אם ישו הנוצרי אכן נולד בליל חג המולד. ואולם אנחנו, שורפי הגוויות – אכן נולדנו באותו לילה".
"חייו של יהודי בליטא יותר אינם שווים דבר"
ב-22 ביוני 1941 פלשו כוחותיה של גרמניה הנאצית לליטא וכבר למחרת הכריז ברדיו נציג של הארגון הפשיסטי "חזית הפועלים הליטאית" כי "חייו של יהודי בליטא יותר אינם שווים דבר." ברחבי המדינה פרצו מעשי פורענויות וטבח המוניים נגד היהודים. עם השלמת הכיבוש הפסיקו פסקו ההתפרעויות נגד היהודים והוחלפו במסע רצח מתוכנן ומסודר ובריכוז היהודים בגטאות בתוך הערים הגדולות. באוגוסט 1941 הוקם גטו קובנה וכ־30 אלף יהודים, תושבי העיר, נדחסו לאזור מצומצם, מוקף גדרות ושמירה. התנאים היו קשים: רעב, מחלות, עבודות כפייה ופחד מתמיד מפני “אקציות”.
ב־28 באוקטובר 1941 למשל, ב"אקציה הגדולה" נרצחו ביומיים כ־9,200 מתושבי הגטו, מתוכם 4,273 ילדים. לפי נתוני "יד ושם", תוך שלוש שנים, מ־1941 ועד 1944, מתוך קהילה של כ-220,000 יהודים שחיו בליטא לפני הפלישה הגרמנית, נרצחו כ-206,800 (כ-94 אחוזים מבני הקהילה). בסוף המלחמה. נותרו בליטא רק כ־10,000 יהודים, ועוד כ-2,000 יהודים מליטא שנמלטו לעומק שטחה של ברית המועצות.
ובכל זאת, גם בתנאי הכיבוש הנוראים נולדה בגטו התנגדות יהודית. ב-31 בדצמבר 1941, הוקם בגטו ארגון מחתרתי אנטי-פאשיסטי בהנהגתו של הסופר חיים ילין, ועם הזמן נעשה לארגון צבאי יהודי של ממש שכלל כ-600 לוחמים. המחתרת הייתה זקוקה לנשק ולשם כך הורה ילין להקים סדנה לייצור נשק קר. אחיו של חיים, הסופר מאיר ילין, כתב כי בראש הסדנה עמד אלתר פייטלסון הצעיר, אשר כדי להשיג עבור המחתרת נשק חם ולהגניב אותו לגטו, התנדב גם לעבוד במחסני הנשק של הגרמנים.
המאבק הזה לא היה רק צבאי, אלא גם מוסרי. הוא מפריך את המיתוס של "הליכה כצאן לטבח", ומוכיח שגם במציאות של השמדה מוחלטת ניתן לבחור בהתנגדות. הסיפור של גטו קובנה איננו רק סיפור של חורבן. הוא גם סיפור של בחירה של אנשים שסירבו להיות קורבנות, והעדיפו להיאבק גם כשידעו שהסיכויים כמעט אפסיים
מסתיו 1943 החל ארגון המחתרת לשלוח קבוצות לוחמים מגטו ליערות אוגוסטובו כדי להקים שם בסיס פרטיזנים. בראש אחד משלוש הקבוצות הראשונות אשר נשלחו למשימה זו ב-28 באוקטובר 1943 עמד אלתר פייטלסון. רוב חברי שלושת הקבוצות נפלו לידי המשטרה הליטאית, הועברו לגסטאפו ולאחר מכן לפורט התשיעי, "מצודת המוות", מקום השמדתם של עשרות אלפי יהודים מליטא, גרמניה, אוסטריה, צרפת ומדינות נוספות אשר נרצחו ונקברו בו בבורות העמוקות בשטח השדה הצמוד אליו.
מבצע 1005
אבל האסירים לא הובאו לשם רק להשמדה. ביוני 1942, בעקבות תבוסותיהם בחזית המזרחית החלו הנאצים ב"מבצע 1005" – מבצע סודי ביותר להסתרת ממדי השמדת היהודים ולטשטוש עקבות הרצח ההמוני, ולאתרי ההשמדה העיקריים הובאו קבוצות של שבויי מלחמה ואסירים יהודים לביצוע המלאכה הזו. בפורט התשיעי יצרו הנאצים את יחידת "זונדרקומנדו 1005B" שתכליתה הייתה לשרוף את הגופות הרבות במקום. היחידה הורכבה מ־64 אסירים: לוחמי המחתרת של גטו קובנה שנתפסו בדרכם לפרטיזנים וקבוצה של שבויי מלחמה יהודים. רק ארבעה מתוך הכלואים בפורט לא היו יהודים: שלושת האחים קורגנוב מהעיירה קופישקיס ומורה פולניה בשם הלנה מצ'יסלבנה מוורשה.
כל יום, פרט מיום ראשון – יום המנוחה של השומרים הגרמנים, האסירים, כבולים בשלשלאות ברגליהם נאלצו לפתוח את קברי הנרצחים, לחפש על גופותיהם דברים בעלי ערך ולמוסרם לגרמנים ואז לשרוף את הגופות. "שורפי הגופות" ידעו היטב שכאשר תסתיים עבודתם הנוראית גורלם יהיה זהה. מתוך הידיעה הזו צמח אחד ממעשי ההתנגדות הנועזים ביותר בתקופת השואה.
להתאבד יש מספיק זמן
בפגישה שנערכה ב-24 בדצמבר 1988 בקיבוץ תל-יצחק לרגל שנת ה-45 לבריחה מהפורט התשיעי, סיפר מיכאל יצחקי (גלבטרונק), אחד מחברי קבוצת הלוחמים: "…ידענו שהפורט התשיעי זה פסק דין מוות, משם לא חוזרים. כל אחד בליבו ובמחשבתו, נפרד מקרוביו מהוריו, מחבריו… הייתי מוכן להתאבד ולא לחלל את כבוד הקדושים. אמרתי לחברי את דעתי, ואלתר, היושב כאן, אמר – להתאבד יש מספיק זמן. אולי נוכל לברוח מכאן".
וכך תיארו זאת מאיר ילין ודימיטרי גלפרן בספרו "פרטיזנים בגטו קובנה":
"…גם בתנאים הנוראים והמזוויעים של הפורט החלו [האסירים היהודים] להתארגן לפעולת ההתנגדות יחד עם שבויי המלחמה… שורפי המתים היו מזועזעים עמוקות ממה שראו ורצו שלפחות מישהו מהם יפרוץ לחופשי ויחשפו בפני העולם את מה שהם ראו. המטרה הייתה ברורה – חייבים לארגן בריחה המונית של האסירים ולהוביל אותם לפרטיזנים".
כותבי הספר ציינו כי בהתחלה היו שני יוזמי להתארגנות הזאת: אלתר (אלכס) פייטלסון ומשה זימלביץ' ואליהם הצטרף טוביה פילובניק. כפי שכתב מאיר ילין באחת ממכתביו:
"פייטלסון, בהיותו מכונאי רכב, היה רשאי לצאת לשטח, ורשות זו יחד עם אופיו הדינמי הובילו אותו לפעלתנותו ולחלקו הדומיננטי בהכנות ובביצוע של הבריחה". תוך ניצול חופש התנועה שהיה לו, חיפש פייטלסון ויצר קשרים עם נציגי שבויי המלחמה הכלואים בפורט. המאמצים הללו הובילו להקמת ועד משותף לארגון הבריחה מפורט.
כל האסירים חייבים לברוח יחד
כבר מראשית ההתארגנות, הציב פייטלסון בפני חבריו מטרה ברורה: כל האסירים חייבים לברוח מהמבצר יחד, ללא יוצא מן הכלל. כך תגדל הסבירות שהאמת על פשעיהם המחרידים של הנאצים תגיע לעמי העולם. הצעתו של פייטלסון לארגן מרד מזוין נדחתה על ידי נציגי שבויי המלחמה. במקום זה עלתה הצעה לחפור מנהרה מתחת ליסודות המבנה עד אל מחוץ לחומות המבצר. אך הרעיון הזה נכשל כבר בתחילתו שעה שביסודות המבנה התגלו סלעים כבדים.
אחר שהנאצים הוציאו שני נציגי של שבויי המלחמה בוועד המארגן יחד עם מספר כלואים אחרים בתואנה "שאינם מסוגלים לעמוד בקשיי העבודה" חזר רעיון הבריחה אל הפרק, והפעם התקבלה הצעתו של פייטלסון לארגן מרד מזויין.
ב-4 לדצמבר, לאחר דיון קצר עם פילובניק, קבע פייטלסון שהמרד יתחיל עוד באותו ערב. אחד מלוחמי המחתרת, ברל גמפל, כתב בזיכרונותיו השמורים בארכיון "יד-ושם": "להתנפל על שני גרמנים, שבאים בשעה 8, ללבוש את בגדיהם, להתנפל על הבית שבחזית, על השומרים ולברוח במשאית הנשארת למשך הלילה ליד הפורט. ידענו כבר את כל הפרטים, כמה שומרים נשארים במשך הלילה, כמה נשק וכו'. קבענו גם ארבע אנשים, שיתקפו את השומר". ארבעת התוקפים המיועדים היו פייטלסון, המפל, שמעון אידלסון ומשה לוין.
פייטלסון הניח כי ההשתלטות של לוחמי המחתרת על השומרים וכיבוש הנשקייה תיצור עובדה מוגמרת ובמצב זה גם שבויי המלחמה יצטרפו אל המורדים. יחד, חמושים כולם, יברחו לפרטיזנים עם המשאית שהשאיר בפורט בתירוץ שיתקן אותה בבוקר.
אך כאשר הכל כבר היה מוכן, מסר פילובניק לפייטלסון כי אלכסנדר פודולסקי, אחד משבויי המלחמה, מבקש להיפגש אתו בדחיפות. בפגישה, שבה השתתף גם רומן שחוב, הודיע פודולסקי שהם יודעים מה מתכוונים לעשות לוחמי הגטו. הוא אמר כי שבויי המלחמה יהיו מוכנים להצטרף לבריחה, אך התחנן לבטל את המרד ובמקומו הציע תכנית בריחה אחרת.
לדבריו, בקצה המנהרה בקומה השנייה של בניין המצודה יש דלת ברזל שמובילה למנהרה נוספת שדרכה אפשר להגיע לחצר האחורית של המצודה. משם דרך מנהרה נוספת ושטח נסתר מעיני השומרים, אפשר להגיע אל החומה החיצונית של המצודה, לטפס מעליה ולברוח.
פייטלסון כינס בתאו את חמשת חבריו וסיפר על המידע שמסר פודולסקי. תכנית המרד נדחתה לפי שעה והוחלט לבדוק את ההצעה החדשה. כך הוקם ועד ההתקוממות החדש ובו שלושה חברים – אלכס פייטלסון, אלכסנדר פודולסקי ורומן שחוב.
כך תיאר את המצב החדש אנטולי גרניק:
"בקרב השבויים נוצרו קבוצות, שהסתודדו בפינות והעלו כל פעם תוכניות חדשות לבריחה. תבעתי מסשקה (פודולסקי) שייתן תשובה ברורה: או שהוא פרובוקטור, או שיסייע לברוח. לברוח היה על כולם יחד. נוצרה תכנית חדשה: כולם הגיעו להסכמה. בכל תא היה נציג אחד של הוועד המארגן. ניתנה הוראה לכולם להפסיק לדבר על הבריחה".
אם הדלת נעולה, תקדח בה
אך הבדיקה של דלת הברזל, שדרכה הציע פודולסקי לעבור בדרך לחומה החיצונית, העלתה בעיה קשה: לא ניתן היה לפותחה. בתחילה ניסו האסירים לחצוב מתחת לסף של הדלת, אך במהרה התברר שהרצפה עשויה מקורת ברזל רחבה מאוד ומה וגרוע יותר, מתחתיה הייתה תקרת בית השימוש הנמצא בקומה הראשונה.
בתגובה למבוי הסתום שנוצר התבדח רומן שחוב במרירות שמה שנשאר לעשות זה לקדוח אשנב בדלת הברזל. פייטלסון ענה שאפשר לנסות. הוא חזר לנפחייה, לקח את מקדחת היד שלו, חזר לדלת והחל לקדוח בה. הוא הספיק לקדוח שלושה חורים בלבד כאשר הגיע בריצה גלבטרונק ואמר שהגרמנים מחפשים את מכונאי הרכב כדי לפנות את המשאית שנתקעה בחצר הפורט.
במשך ימים אחדים הספיק פייטלסון לקדוח 12 חורים בלבד והיה ברור שבקצב כזה ייקח זמן לא סביר כדי לקדוח 350 חורים ליצירת הפתח דרכו יוכלו לעבור הבורחים. הבעיה הזאת נידונה בחוג הפעילים בתא מס' 3 והוחלט שפנחס קרקינובסקי, מסגר במקצועו, ימשיך בביצוע הקידוחים בדלת. כדי להקל עליו ולזרז את העבודה צורף אליו גם חבר מחתרת נוסף, מאיר שר.
"ב־25 בדצמבר 1943, ערב יום שישי, האסיר ש'. אידלסון יצא דרך סורגי הברזל של התא (המעבר הזה הוכן מספר ימים מראש לפני כן אחרי שחתכו אחת המוטות של הסורגים), פתח את כל התאים של האסירים בעזרת המפתח שהכין שחוב. כל 64 האסירים, שורפי גופות הנרצחים על ידי הנאצים, הצליחו להתגבר על כל המכשולים שעמדו בפניהם. הם יצאו מהתאים הסגורים בדלתות הברזל הנעולות והממוקמים בקומת הפורט הקבורה מתחת לאדמה. הם עלו מבלי להקים רעש במדרגות הברזל לקומה השנייה של הפורט, חדרו דרך דלת הברזל שלא הייתה ניתנת לפתיחה למנהרה המובילה לחצר האחורית של הפורט, חמקו בסתר בשטח שהיה גלוי לעיניהם של השומרים הגרמנים, ירדו במדרון החלקלק למרגלות של החומה המקיפה את המבצר בגובה של 6 מטר שמעליה הוצבה גדר תיל דוקרנית, ויצאו לחופשי" (ז' קונדרטס, ההיסטוריון של מוזיאון הפורט התשיעי).
על פעולתו של אלתר פייטלסון בארגון הבריחה מהפורט התשיעי כתב מנדל דייץ' בתמיכתו של אהרון וילנצ'וק לכתב העת "ילקוט מורשת" מס' 61 (אפריל 1996) את הדברים הבאים:
"כל העומס של ארגון הבריחה הוטל על כתפיו של אלתר פייטלסון, לרבות הקשרים ושיתוף הפעולה עם שבויי המלחמה (היהודים) שהיו יחד איתנו, אך בתאים נפרדים, וכן עם יהודים שנחטפו מבריגדות הגטו (כמו טוביה פרידמן ז"ל, יודל מייסטר ז"ל ואחרים)…
אנחנו, לוחמי הגטו שהובלו לפורט התשיעי, היינו סגורים בחדר אחד ולא היו בינינו סודות בנוגע להכנת הבריחה. לאלתר פייטלסון הייתה אפשרות לעמוד בראש ההכנות משום שבהעסקתו כמכונאי הוא נע באופן חופשי במרחב הפורט, דבר שנבצר מאיתנו.
בל נשכח שכולנו רק עשינו את חלקנו במבצע הבריחה, אבל ההכנות היו בידי ועדה בראשות אלתר פייטלסון, אלכסנדר (סשקה) פודולסקי ורומן שחוב. הודות למאמצים גדולים שלהם, הארגון המצוין וכן המשמעת של חברינו (הפרטיזנים) בביצוע תכנית הבריחה, יצאו כל 64 הכלואים אל מחוץ לחומות העבים שנחשבו כבלתי עבירים. את זה צריך להיזכר לעד כגילוי של גבורה ומסירות נפש יהודיים…
ספרו של פייטלסון מתאר בדייקנות את ההתרחשויות בפורט התשיעי, חיי הכלואים וההכנות לבריחה. עם זאת יש להדגיש, שיחידות מובחרות גרמניות שמרו עלינו בקפידה וכל שנעשה שם נשמר בסודי סודות…
ולסיכום: איני יודע אם הבריחה הנועזת והאגדית מהפורט התשיעי הייתה מצליחה אילולא היה בינינו אלתר פייטלסון".
המשמעות ההיסטורית של הבריחה
בעקבות בריחתם, נודע לראשונה לעולם על פשעי הנאצים במזרח אירופה בכלל ובפורט התשיעי בפרט. רוב הבורחים לא שרדו את הדרך לחופש, אך עצם הבריחה הייתה הישג היסטורי. לראשונה נחשפו לעולם ממדי הפשעים שבוצעו בפורט התשיעי והמיתוס בדבר חוסר-האונים היהודי נסדק באופן בלתי-הפיך.
היסטוריונים של השואה הגדירו את הבריחה מפורט התשיעי כאחת הפעולות הנועזות ביותר של התנגדות יהודית במלחמת העולם השנייה. היא הוכיחה שגם בתנאים של דה-הומניזציה מוחלטת, בני אדם יכולים לבחור במרד, באחריות הדדית ובמאבק על כבודם.
כפי שכתב הסופר היהודי הנודע גריגורי קנוביץ' על האוטוביוגרפיה של פייטלסון:
"הספר הלוהט ובלתי מתפשר של פייטלסון, למרות השפע של חומר ארכיוני שנאסף ממדינות רבות, איננו מסה אקדמי יבש, אם כי הוא עורר עניין רב בו אצל היסטוריונים יהודים ולא-יהודים העוסקים בחקר השואה. מהדורות קודמות, אם כי תורגמו לעברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית וליטאית, אינם מלאים כמו ספר זה, ובכל זאת עוררו ובצדק את שבחי המומחים."
בעידן שבו העיוות וההכחשה של ההיסטוריה חזרו לאופנה, יש חשיבות מיוחדת לתיעוד מדויק, מבוסס מסמכים וזיכרונות. סיפורם של לוחמי קובנה הוא אנדרטה כתובה לאלה שלא נכנעו – וליכולת האנושית לקום ולעשות מעשה גם בשיא החושך.
