אם ריבונות, אז בלי אזרחות

מה שלא יתואר אצל שום אומה בעולם – יתואר אצלנו.

אחרי הניצחון הצבאי המזהיר במלחמת ששת הימים, התחולל בישראל מפנה לאומי ואידיאולוגי שכמעט איש לא שם לב אליו. כאשר הודיע שר חוץ אבא אבן למזכיר המדינה האמריקאי דין ראסק על הנכונות של הממשלה לסגת מרוב השטחים שנכבשו, בפרט מסיני והגולן – נדהם בן-השיח מוושינגטון. מדוע ישראל, שעמדה מול איום מוחשי של השמדה, תסכים להחזיר לידי התוקפנים הערבים שטחים ששימשו קווי זינוק למתקפה נגדה? חז"ל כבר התנגדו לביזוי כזה של הצדק במילים "לא יהא חוטא נשכר".

ממשלת הניצחון ההיא הייתה הראשונה להיאחז בתסביך של "יורים ובוכים". בכסות של מדיניות "שטחים תמורת שלום" שידרה לעולם כולו את תבוסתנותה, והחליפה את תפקיד המשחרר בתפקיד הסוחר בחבלי מולדת. בתסכול מהעדר פרטנר חיפשה לשווא קונה של שטחי הארץ בשוקי המזרח. היא גם התנגדה להתיישבות, חוץ מאי-אילו מקרים, והעדיפה שאדמותיה של ארץ ישראל יישארו ריקות מיהודים כדי לאפשר נסיגה עתידית ללא סיבוכים מיותרים.

הטעות של גולדה

ההנחה הבסיסית של נסיגה מופרכת מיסודה. ישראל שואפת לשלום, הערבים והמוסלמים שואפים לניצחון וכיבוש, ועל פער כזה אי אפשר לגשר בדיפלומטיה שגרתית של יישוב סכסוכים. המשפט המפורסם של גולדה, שיהיה שלום כאשר הערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים את היהודים, מתעלם מהמציאות הדתית והתרבותית באזור. ההורים הפלשתינים אוהבים את הילדים שלהם ועל כן שולחים אותם לפגוש אללה והבתולות בשמים, נוסח הפתגם האסלאמי העממי: "היהודים אוהבים את החיים, אנו [המוסלמים] אוהבים את המוות". הרי לפנינו מתכון למלחמה ללא סוף.

אבל הציבור הישראל היה בשלו והמשיך בדרך משוללת היגיון הזו. כל הנסיגות שבצעה ישראל התגלו תמיד כמקח טעות ברמת חומרה כזאת או אחרת: משטחי יהודה ושומרון לטובת אש"ף החל מ-1994; מדרום לבנון בשנת 2000 לטובת חיזבאללה; ומרצועת עזה כולה ב-2005 שבסופו של דבר הייתה לטובת חמאס. בניגוד לשכל הישר ולניסיון מצטבר קיימה ישראל על בשרה את דברי ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה מצעד האיוולת: "תופעה ניכרת לאורך ההיסטוריה בלי קשר לזמן ומקום היא ממשלות הפועלים במו ידיהן נגד האינטרסים שלהם". פעם אחר פעם הפילה את עצמה מדינת ישראל בפח האשליות כי צמצום השטח הוא ערובה לשלום עם ערבים תאבי רצח של יהודים. ככה מגיעים לאסון ה-7 באוקטובר 2023.

כאשר האומות קושרות את ידינו נוכח מבקשי נפשנו, והופכות את עמידתנו האיתנה ל"רצח עם" – מתדרדרת המדינה חזרה אל גטו יהודי מחניק. הערבים למדו כבר מימי המנדט הבריטי שאפשר וגם מותר ולרצוח יהודים מבלי לשלם מחיר כלשהו. דוגמה בזעיר אנפין לכך היא תשלומי הרשות הפלסטינית למשפחות מחבלים.

לא מתגרשים מן המולדת

הפלשתינים מחזיקים בשלוש עמדות יסוד שלגביהם לא צפוי שיוותרו בטווח הנראה לעין: זכות השיבה של פליטי '48, שלילת ישראל כמדינה יהודית, והסכסוך. אם באחד מן הימים ישראל תקבל את תנאי הערבים יהיה זה כישלון של חזון שיבת ציון, נס חידוש הזיקה בין העם היהודי וארץ ישראל.

המפעל הציוני המודרני תלוי על בלימה של העבר כמנוף לעתיד. מדינת-הלאום היהודית שינתה את הכיוון של ההיסטוריה באופן פלאי וחד בתולדות האומות. מדינות מתמוטטות ומוכרעות כאשר הרצון הקולקטיבי נובל ואיננו. על כן כדאי לכולו לחקוק בליבנו את מילותיו של אברהם (יאיר) שטרן: "הרי את מקודשת לי, מולדת, כדת משה וישראל".

על מולדת לא מוותרים, לא מתגרשים ממנה, לא שוכחים ולא מזניחים, לא מוסרים לזרים ולא עוזבים לעולם.

ריבונות אינה אזרחות

ומכך מתבקשת פעולה נועזת. כמו שמתרגמים אהבה לנישואין בתהליך סדור בין בני זוג,  את הזיקה לארץ ישראל יש לתרגם לריבונות של מדינת ישראל. זו איננה החלטה כוחנית אלא החלטה לאומית ששורשה בתורה ובתנ"ך, באלפי שנות היסטוריה, בצרכי הגנה, ובהכרה שאין לו אח ורע בתולדות העמים.

כדי שהמהלך יישא פרי בלי להשתבש בדרך, אל לישראל ליפול לדרכי בית המדרש הפרוגרסיבי והליברלי לפי התקינות הפוליטית ההרסנית. אל לה לחזור על משגה 1949 במתן אזרחות לערבים (ללא תנאי) כפי שעשתה לאחר קום המדינה. הערבים ביהודה ושומרון, בדיוק כמו אלה בגליל, במשולש ובנגב, לא יכולים אידיאולוגית ולא רוצים פוליטית לבנות קהילה משותפת עם האזרחים היהודים של המדינה. אין ולא יהיה שלום וביטחון לישראל כאשר הזאבים והכבשים נמצאים בכפיפה אחת ביחד. על כן חיוני וגם מוסרי להפריד הפרדה מוחלטת את הריבונות מהאזרחות; לא פותרים בעיה אחת ויוצרים בעיה אחרת חמורה ומסוכנת בהרבה.