הטעויות של מייקל וולצר על המלחמה בעזה

ביום שישי האחרון התפרסם במוסף הארץ ריאיון עם הפילוסוף הפוליטי היהודי-אמריקני הנודע מייקל וולצר. תמציתו: אפילו וולצר, הציוני, מצטרף לביקורת על המלחמה שניהלה ישראל בעזה.

את ביקורתו מבסס וולצר על ארבעה טיעונים עיקריים:

1. הרג אקראי של עזתים חפים מפשע בדי צה"ל
2. מצור נפשע על עזה והרעבת תושביה
3. התנערות ישראלית מאחריות להרס הבתים במלחמה
4. ויתור ישראלי על אפשרות לשחרור החטופים בשלב מוקדם במלחמה

הבה נבחן כל טענה לגופה:

הרג אקראי של חפים מפשע

וולצר טוען: "צבאות כן נוטים ליצור כללים לגבי יחס הרג שהוא מוצדק. במבצעים קודמים בעזה היה יחס כזה, ולפי דיווחים בתקשורת קצינים ישראלים בכירים אמרו שבמלחמה הנוכחית ישראל שינתה את היחס כדי להצדיק הרג של יותר אזרחים… ההתקפות נראו חסרות פרופורציה, כאילו הן נועדו להפוך את עזה לבלתי ניתנת לחיים".

האמנם הרג צה"ל ללא אבחנה אזרחים חפים מפשע בעזה לאורך המלחמה?

לא. הפגיעה בבלתי מעורבים בעזה אכן חסרת תקדים בהיסטוריה של הלוחמה האורבאנית כנגד אויב מחופר בתוך "בלתי מעורבים", אבל דווקא מהצד השני, של מיעוט הפגיעה בבלתי מעורבים.

בנאום שנשא מפקד כוחות בריטניה באפגניסטן, ריצ'רד קמפ, בפני חוקרים ואנשי צבא ישראלים בשנת 2015, נקב בצורה מדויקת ביחס הנראה בעולם בסוג הלחימה העירונית שנאלץ צה"ל לנהל נגד ארגוני הטרור הפלסטיניים.

לפי קמפ, היחס המקובל על האו"ם כיחס ראוי, הוא מפתח של 1:3. שלושה אזרחים הרוגים על כל לוחם. וזאת על אף שלפי הערכת האו"ם, המצב לאשורו באזורי לחימה אורבאנית בעולם, הוא יחס של 1:9, כלומר תשעה אזרחים הרוגים על כל לוחם הרוג.

כל מי שעוקב אחרי המלחמה יודע שישראל עמדה ב"מפתח הראוי" ואף הרבה למעלה ממנו.

בנוסף, גם מחקר סטטיסטי של מומחה מאוניברסיטת פנסילווניה שפורסם במגזין 'טאבלט' מצא שהטענה על רוב נשים וילדים בין ההרוגים אינה יכולה להיות נכונה ומסתמן שהיחס בין חמוש הרוג ללא חמוש הרוג, הוא באזור 1:1.

גם ראש תחום לוחמה אורבאנית באקדמיה הצבאית האמריקנית ווסט פוינט, ג'ון ספנסר, הסביר בשרשור מפורט ברשת X מדוע ביצועי צה"ל במלחמת חרבות ברזל אכן חסרי תקדים, אבל לא בשל ההרג הרב של בלתי מעורבים, אלא דווקא בשל ההרג המועט.

מצור על עזה והרעבת תושביה

במצור ובהרעבת אוכלוסיית הרצועה רואה וולצר את "הבעיה האתית החמורה ביותר".

אבל וולצר אמור לדעת שמצור הוא טקטיקה צבאית עתיקת יומין וגם לגיטימית לפי דיני המלחמה. תקנות האג, אמנת ז'נבה והרביעית הפרוטוקול הראשון הנלווה לה, מתייחסים לעניין באופן מפורט ומהם עולה שישראל פועלת עמוק בתוך גבולות החוק הבינלאומי גם בנושא זה.

רעב? על אף שחמאס נהג לאורך כל המלחמה לגנוב את הסיוע ההומניטרי כדי לממן את המשך המלחמה שלו בישראל, אין רעב בעזה ומעולם לא היה. ישראל מעבירה מזון דרך המעברים משטחה, הרשתות החברתיות מלאות בתיעודים על שפע מזון בכל רחבי הרצועה, הנתונים מצביעים על כך שלעזה נכנס כבר זמן רב יותר אוכל משנכנס אליה לפני המלחמה, דו"חות בינלאומיים מיוחדים מפריכים לחלוטין שוב ושוב את הטענה על רעב, וגם תושבי עזה בעצמם מגחכים בגלוי על הטענה.

התנערות מאחריות על הרס הרצועה

וולצטר טוען ש"מי שמחולל הרס צריך לדאוג לקורבנות חסרי האונים והתמימים בצד השני. וישראל לא עשתה זאת." כאן צודק וולצר חלקית. ישראל אכן מתנערת מאחריותה להרס הרצועה, אבל היא צודקת בהתנערותה זו. גם כאן, דיני המלחמה מתירים הרס תשתיות המשמשות את האויב לצרכים מלחמתיים ואינם מטילים את האחריות להריסתן על הצד ההורס, אם אכן שימשו כנגדו. אין חולק שהבתים שנהרסו ברחבי הרצועה שימשו את ארגוני הטרור המקומיים במלחמתם בישראל כעמדות לחימה וצליפה, כקני שיגור רקטות, כעמדות תצפית ואיסוף מודיעין וכמובן כפירי יציאה של מנהרות תקיפה. הכל גלוי, ידוע ומתועד. אשם בהרס מי שעשה בנכסים אזרחיים שימוש צבאי. וזו לא ישראל.

ויתור על אפשרות לשחרור החטופים בשלב מוקדם במלחמה

לפי וולצר, "כאשר ג'ו ביידן ויועציו הגיעו לבנימין נתניהו ואמרו – גרמתם מספיק נזק, עכשיו אפשר להמשיך במאבק נגד חמאס בצורה דיפלומטית. כמומחה למלחמות ולמוסר אני יכול לומר שברגע שבו היתה דרך פוליטית להביס את חמאס ולשחרר את החטופים, המלחמה הפכה ללא צודקת."

וולצר למעשה מהדהד כאן כזב ישן, כאילו עסקת החטופים שהושגה לבסוף, במסגרתה חזרו כל החטופים (למעט חלל אחד, רני גואילי ז"ל), יכולה היתה להתקבל על ידי חמאס באותם תנאים גם בסבבי מו"מ קודמים, בתקופת ביידן.

גם זו אינה אמת. כזכור, במרץ האחרון התעקש חמאס על התחייבות ישראל לנסיגה מלאה של צה"ל מכל שטח הרצועה, לרבות ציר פילדלפי והפרימטר, וכמובן לסיום סופי של המלחמה ללא אפשרות לשוב ללחימה ועם ערבויות בינלאומיות לאיסור על ישראל לשוב להילחם.

בהתאם לאותם תנאים חמאס גם סירב לכל סוג של דיון בסוגיית הנשק שברשותו, כלומר התעקש על זכותו להמשיך להתחמש, כשהוא יושב שוב חמוש על הגבול עצמו, מאות מטרים מישובינו.

ובקצרה: ישראל, לפי אותם תנאים, היתה חייבת לוותר על היעד של השמדת חמאס.

בשנה שעברה, תחת ביידן, היו תנאי חמאס נוקשים אפילו יותר: אז דרש יחיא סנוואר הפסקה מוחלטת של המלחמה, בערבויות של סין, טורקיה, רוסיה והאו"ם, וללא אפשרות של ישראל לחזור להילחם אחרי הפסקת האש בשום תנאי. בנוסף, דרש אז חמאס ששיקום הרצועה יחל מיד, וכמובן גם נסיגה מלאה של צה"ל, כולל מציר פילדלפי.

אם אכן צודק פרופ' וולצר, אלו גם אמורים להיות תנאי חמאס בעסקה האחרונה, אבל בחינה של תנאי חמאס, מעידה שבניגוד לקביעתו, תנאי העסקה היו שונים לחלוטין מהתנאים בסבבי המו"מ הקודמים. חמאס נאלץ להתגמש באופן מהותי ולמסור לישראל את כל החטופים שברשותו בלי לקבל אף אחד מתנאיו העקרוניים.

לפי תנאי העסקה האחרונה הסכים חמאס להפסקת אש זמנית בלבד למשך 60 ימים, והסתפק בהסכמה הדדית לנהל בזמן הפסקת האש מו"מ על התנאים לסיום המלחמה, בעידוד ארה"ב ובשאיפה להגיע להסכם הפסקת אש סופי, שעד לרגע זה כידוע, טרם הושג.

חמאס גם לא דרש את נסיגת צה"ל המלאה מכל שטח הרצועה אלא רק התרחקות של כוחותינו מריכוזי אוכלוסייה גדולים, (או מ"עמדותיו מלפני חידוש המלחמה"), גם זה רק למשך 60 ימי הפסקת האש. מאז, כידוע, הרחיב צה"ל את אחיזתו בשטח "הצהוב" והקטין לכ 40% בלבד את שטח הרצועה שבידי חמאס.

האם ניתן היה להשיב את החטופים כולם בתנאים אלה גם תחת ממשל ביידן? כל אחד, חוץ מוולצר, יודע את התשובה.