ההכרה בסומלילנד אינה רק גימיק

ישראל היא המדינה הראשונה במערב שמקדמת בפועל מהלך של הכרה בסומלילנד ולא במקרה. זה איננו אקט סימבולי ולא גימיק אזוטרי לשולי אפריקה. מדובר בצעד מחושב של מדינה שמבינה שהכוח האזורי של העשורים הבאים לא ייקבע רק בגבולותיה המיידיים אלא ביכולת לפעול בזמן במוקדי השפעה מרוחקים. כך פועלת מעצמה. לא מחכים לקונצנזוס, לא מבקשים רשות, מזהים מציאות ומעצבים אותה.

כדי להבין את משמעות המהלך צריך להתחיל בעובדות הבסיסיות, שאינן מוכרות לרוב הציבור הישראלי.

סומלילנד שוכנת בקרן אפריקה, לאורך כ-800 קילומטרים של קו חוף על מפרץ עדן, מול תימן, ובסמיכות ישירה לים סוף ולמצרי באב אל מנדב (החשובים והחיוניים היושבים על פתחו של ים סוף). שטחה כ 176 אלף קילומטרים רבועים, גדול משמעותית משטחה של מדינת ישראל. אוכלוסייתה מונה כחמישה מיליון תושבים, רובם המכריע מוסלמים סונים.

מאז שנת 1991 מתפקדת סומלילנד כישות מדינית עצמאית בפועל, לאחר קריסת סומליה. בניגוד לדימוי הרווח של האזור, מתקיים בה שלטון רציף, מוסדות אזרחיים, מערכת ביטחון מקומית, בחירות תקופתיות ושקט פנימי יחסי שנשמר למעלה משלושה עשורים. במונחים אפריקאים ובוודאי במרחב הסומלי מדובר בחריג מובהק.

אולם החשיבות האמיתית של סומלילנד אינה נעוצה רק ביציבותה הפנימית אלא במיקומה הגאוגרפי.

מצרי באב אל מנדב הם אחד מצווארי הבקבוק הקריטיים של הכלכלה העולמית. דרך הציר המחבר בין האוקיינוס ההודי, הים האדום ותעלת סואץ עוברים לפי הערכות שונות בין עשרה לחמישה עשר אחוזים מהמסחר הימי העולמי. נפט וגז מהמפרץ, סחורות מאסיה לאירופה, מזון וחומרי גלם. כל פגיעה ביציבות הנתיב הזה מתורגמת כמעט מיידית לעליית מחירים עולמית, לפגיעה בשרשראות אספקה וללחץ כלכלי וביטחוני על מדינות תלויות יבוא ובראשן ישראל.

זו הסיבה שקרן אפריקה הפכה בשנים האחרונות לזירת תחרות בין מעצמות אזוריות וגלובליות.

איראן פועלת במרחב הים האדום וקרן אפריקה באמצעות הברחות אמצעי לחימה, חיבור למיליציות וערעור חופש השיט. טורקיה השקיעה בעשור האחרון משאבים עצומים בסומליה עצמה, כולל בסיסים צבאיים, אימון כוחות והשפעה פוליטית, כחלק מתפיסה אזורית רחבה המבקשת לבסס רצף השפעה טורקי במרחב. גם סין ומדינות המפרץ מזהות את האזור כמרחב אסטרטגי לעשורים הבאים.

סבך אינטרסים

על הרקע הזה יש להבין את ההתנגדויות למהלך סביב סומלילנד, התנגדויות שהן עצמן הוכחה לחשיבותו.

ההתנגדות המצרית נובעת מחשש עמוק לפגיעה במעמדה של מצרים כגורם הדומיננטי בים סוף ובנתיבי השיט המובילים לתעלת סואץ. כל שינוי במאזן הכוחות לאורך הציר נתפס בקהיר כאיום פוטנציאלי על הכנסות, על השפעה אזורית ועל יכולת ההכתבה המסורתית של הדומיננטיות המצרית האזורית. הכרה בסומלילנד שוברת קונצנזוס ישן ומערערת מונופול אזורי שמצרים רגילה להחזיק בו. אהדה אתיופית למהלך שכבר ניתנה באופן פומבי, מעוררת כמעט באופן פבלובי התנגדות מצרית, בין היתר בשל מאבק עמוק וארוך שנים ביניהן על השליטה במקורות הנילוס ובשימושי מים.

ההתנגדות הטורקית חריפה אף יותר. חיזוק סומלילנד חותר ישירות תחת ההשקעה הטורקית בסומליה ופוגע בניסיון לעצב את המרחב כתחום השפעה בלעדי שלהם בו. דריסת רגל ישראלית שם אינה נתפסת באנקרה כעניין טכני אלא כערעור אסטרטגי רב חשיבות והרה גורל

מנגד, היחס האתיופי שונה בתכלית. אתיופיה, מדינה בעלת אוכלוסייה של למעלה ממאה ועשרים מיליון תושבים, היא מעצמה אזורית נטולת מוצא לים. תלותה הכמעט מוחלטת בנמל ג'יבוטי כצינור ימי יחיד יוצרת פגיעות אסטרטגית עמוקה. סומלילנד ובעיקר נמל ברברה מציעים לה חלופה, פיזור סיכונים וחופש פעולה. לא במקרה אתיופיה מגלה פתיחות ואף התלהבות מהעמקת הקשרים עם סומלילנד גם במחיר חיכוך אזורי.

גם ג'יבוטי מושפעת ישירות מהמהלך. כיום היא נהנית ממעמד כמעט מונופוליסטי כצינור הימי של אתיופיה וכמוקד בסיסים זרים (מדינות רבות משתמשות בשטחה למטרות אלה ודמי השכירות שהן משלמות מהווה חלק נכבד מהתל"ג שלה). ריכוז כזה של חשיבות יוצר גם סיכונים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. חיזוק סומלילנד כשחקן לגיטימי יוצר מערכת אזורית מאוזנת יותר וזהו עקרון יסוד של יציבות ארוכת טווח.

כאשר העיקרון הזה מתוחזק, בפעילות ישראלית, דיפלומטית וגלויה בצד ביטחונית ומודיעינית סמויה, במקום אסטרטגי כמו סומלילנד, השפעתה של ישראל גדלה לטווח הקצר המיידי, כמו גם לטווח הארוך והמשמעותי.

עבור ישראל, המשמעות אינה דיפלומטית בלבד. דריסת רגל מדינית, ביטחונית ומודיעינית בסומלילנד מעניקה עומק אסטרטגי אמיתי. יכולת איסוף מודיעין ימי, מעקב אחר פעילות איראנית בים סוף, וחיזוק ביטחון השיט שהוא עורק חיים לכלכלה הישראלית. יש כאן גם היבט אזורי עמוק יותר; שותפות עם ישות מוסלמית סונית, יציבה ומתנגדת לאיסלאם רדיקלי, מדגישה שקיימים מודלים אזוריים חיוביים שאינם נשענים על קיצוניות או על מדינות כושלות. לא מן הנמנע שהגירת עזתים ואחרים תתבצע לסומלילנד ולמקומות נוספים במסגרת הבריתות האסטרטגיות האזוריות הללו.

המהלך סביב סומלילנד משרטט מודל חדש של מדיניות חוץ ישראלית. זהו מעבר מחשיבה תגובתית לחשיבה מעצבת. עצם קידום מהלך כזה משקף הבנה בדרג המדיני והביטחוני שישראל אינה יכולה עוד להסתפק בניהול משברים ובתגובה להם, אלא ביצירת מציאות אקטיבית, הבנויה על שיתופי פעולה מעמיקים ומשני מציאות.