יובל אלבשן נופל בפח התחזיות הכושלות על הציונות

בבוקר יום שישי לעיתים קרובות אני מקשיב לתכניתם של פרופסור יובל אלבשן ומוריה קור ברשת ב'. בצעירותו, סיפר פרופסור אלבשן, היה עוזרו של עמיר פרץ שייצג את הדעות בקצה השמאלי של מפלגת העבודה, וסבתו הרוויזיוניסטית אף הפסיקה לדבר אתו בגלל דעותיו. מאז עבר זמן רב ולאחרונה נוצר אצלי הרושם שפרופסור אלבשן משתייך לאותם אינטלקטואלים משמאל שבעקבות ההתפתחויות בשנים האחרונות, ובמיוחד בעקבות אירועי השבת השחורה ב-7 באוקטובר 2023, ש"התפכחו", גם בתפיסת המאבק בין היהודים והערבים על ארץ ישראל, וגם בקשר לדעות של יריביהם בוויכוח הפוליטי הפנימי במדינה. חלקם אף החליפו את המחנות הפוליטיים, כי נוכחו לדעת שדעותיהם השמאליות היו מוטעות ומנותקות מן מהמציאות.

עם כל חילוקי הדעות שיש לי עם פרופסור אלבשן, אני מעריך את היושר שלו ואת רמת הוויכוח האינטליגנטית שבה הוא מנהל את הדו-שיח שלו עם מוריה קור והמרואיינים שלהם.

כשבגין ובן גוריון נפגשו בסבסטיה

והנה בשבוע האחרון התקיים בסבסטיה אירוע לציון 50 שנה להחלטת ממשלת רבין-פרס לאשר את תחילת תנופת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. באירוע זה השתתף נשיא המדינה, יצחק הרצוג, וכך אמר: "המעמד הזה מלמד על ההכרה בחשיבותה ובנחיצותה של פעולת ההתיישבות בכל רחבי הארץ – זו שהחלה מאז ראשית הציונות ועד ימינו אנו. אנחנו עומדים כאן היום ומצהירים: אף אויב לא יערער את נצח ישראל. ואסור שבתוכנו יערער על אחדות ישראל". היה סימבולי מאוד שאת הדברים הללו אמר אדם שעמד בראש מפלגת עבודה וכעת חזר על היסודות האמיתיים של מפלגתו.

לעלייה ההיא לסבסטיה בשנת 1974 הגיעו גם חברי הכנסת אריאל שרון ואהוד אולמרט. ח"כ מנחם בגין, שהשתתף גם הוא בעצרת, הצהיר כי "אין ממשלה שיש לה זכות למנוע מיהודי להתיישב בכל מקום בארץ ישראל". דבריו אלה הדהדו במכוון או שלא במכוון את דברי דוד בן גוריון בקונגרס הציוני בציריך ב-1937: "אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ… אין זו מסמכותו של שום גוף יהודי, אין זו אפילו מסמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום – לוותר על איזה חלק שהוא בארץ. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד. ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה, לא נזוז מזכותנו ההיסטורית. בכל זמן ובכל שעה, נעמוד על זכות זו בכל האמצעים הכשרים והמוסריים אשר בידנו".

האסימון נתקע בדרך

אבל פרופסור אלבשן טרח לציין בשידור כי ההחלטה הזו של ממשלת רבין-פרס הובילה ל"אסון הנורא בתולדותיה של המדינה היהודית". עם כל הכבוד לזכויותינו ההיסטוריות על שטחי יהודה ושומרון, ההחלטה להקים התיישבות היהודית בשטח שבו רוב האוכלוסייה הוא ערבי – היא אסון. תחילה נדהמתי לשמוע את דבריו אלו. הם היו מנוגדים לגמרי מן הרושם החיובי שהיה לי מרמתו האינטליגנטית ומיכולת להתייחס ובאופן אובייקטיבי לעובדות החיים, גם כאשר הדברים סותרים הדעות הפוליטיות שלו.

מסתבר שהאסימון לא נפל אצל פרופסור אלבשן, הוא נתקע בדרך. אלבשן לא הצליח לעבור את מחסום הגישה הפרגמטית כביכול שמספרת לנו כי אנחנו במציאות שאי אפשר לשנות. לכן הוא חושב בכנות שיש לשמר את מה שהושג עד מלחמת ששת הימים ולוותר על זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי ועל החזון המשיחי של בן גוריון על החלת הריבונות היהודית על כל שטחה של ארץ ישראל.

שורשי הגישה "הפרגמטית"

פרופסור אלבשן איננו מקורי בדעותיו. כבר בשנת 1898 כתב ההיסטוריון שמעון דובנוב כי "…חידוש מדינה בפלשתינה בעלת אוכלוסייה יהודית משמעותית הוא מעשה בלתי אפשרי מכוח הנסיבות הפוליטיות, הסוציאליות והכלכליות… שחרור "עצמי פוליטי" על אדמת פלשתינה אינו אלא חלום משיחי יפיפה…" ("מכתב מספר 6: אוטופי ומעשי בציונות").

כדי לחזק את צדקת דבריו, הביא פרופסור דובנוב את התחזית הדמוגרפית המבוססת על נתוני הגירת היהודים שעלו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19. לפי התחזית הזאת, במקרה הטוב והמופרז ביותר, יגדל מספר היהודים בארץ ישראל פי עשרה. אכן, כתב פרופסור דובנוב, "התקווה לראות בראשית המאה ה-21 חצי מיליון של אחינו במולדתנו העתיקה יקרה היא, אבל האם בכך תפטר שאלת עשרה מיליונים של יהודים הפזורים ואשר יישארו פזורים בגלות?"

הגישה הזו לא הגיעה משום מקום ולא גם הייתה רק נחלתם של מתנגדי הציונות דוגמת דובנוב. ארץ ישראל העות'מנית אכן הייתה ענייה מכדי לכלכל אפילו את אוכלוסייתה המקורית, ארץ של פליטת הגירה ולא של קליטתה. בשנת 1919 הפיץ הוועד הפועל הציוני בקהילות יהודיות בעולם כרוז עם הכותרת "אל תעלו, כי הארץ אינה מוכנה לקלוט אתכם!".

ודובנוב אפילו לא התייחס לבעיית הערבים. אחד העם למשל כי העלייה ההמונית של היהודים תוביל לעימותים עם הערבים ולכישלון כלכלי שיפגעו במפעל הציוני, ועל כן טען כי ארץ ישראל צריכה להיות רק "מרכז רוחני-תרבותי" של העם היהודי ותו לא.

תכנית השלבים של בן גוריון

לאחר מלחמת העולם הראשונה, ראשי התנועה הציונית ניצלו את גל ההכרה בעמים רבים באירופה  הצליחו לקבל הכרה בינלאומית לרעיון להקים בית יהודי הלאומי בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי. אך גם במשך רוב 30 השנים הבאות המציאות הדמוגרפית בארץ ישראל עדיין נראתה די עגומה והרוב הערבי נשאר על כנו. בשנת 1937 האוכלוסייה בארץ ישראל המנדטורית הייתה 1,401,794 נפש, מתוכם 395,836  יהודים. שלטונות המנדט החלו לטעון שהמשיך הגידול בהגירה יהודית יביא לזעזועים כלכליים ופוליטיים חמורים. דו"ח ועדת פיל משנת 1937 קבע כי "למרות שהערבים נהנו מפיתוח הארץ הודות להגירה יהודית, לא הייתה לכך השפעה מפייסת. להיפך, השיפור במצב הכלכלי בפלשתינה גרם להידרדרות המצב הפוליטי. ממשלת פלשתינה ניסתה למלא את החובות הסותרות של המנדט בתנאים של קושי רב על ידי 'שמירה על האיזון' בין יהודים וערבים.

ניסיונות חוזרים ונשנים לפייס בין שני העמים רק הגבירו את הבעיה. המאבק בפלשתינה הגיע למבוי סתום". ועדת פיל המליצה לקבוע רף עליון של מכסה של מהגרים יהודים על 12,000 איש בשנה בחמש השנים הבאות ולחלק את ארץ לשלושה חלקים לא שווים. רוב השטח יועד למדינה ערבית, חלקו הקטן מפוצל לשני חלקים עבור היהודים ובאמצע חלק, הכולל ירושלים ויפה, אמור היה להישאר בשליטה הבריטית.

במכתב לבנו עמוס ב-5 באוקטובר 1937, הסביר דוד בן גוריון מדוע  הסכים להצעת ועדת פיל להקמת מדינה יהודית בשטח של 4,500 קמ"ר בלבד. "מה שאנחנו באמת רוצים זה לא שהארץ תישאר שלמה ומאוחדת, אלא שהארץ כולה ומאוחדת תהיה יהודית". בן גוריון ראה בהקמת מדינה, אפילו בחלקה של ארץ ישראל התחלה בלבד. הדבר יאפשר קליטתם של שני מיליון יהודים, בניית כלכלה וארגון כוח הגנה מתקדם שיהפוך לאחד מהצבאות הטובים בעולם, וכך, אחרי שהמדינה תקום וכוחה ייגדל, היא תצליח לשחרר בהדרגה את הארץ כולה. אפשר להניח כי לו הייתה קמה מדינת היהודים בשנת 1937, השואה הייתה נמנעת או, לפחות, מספר קורבנותיה היה הרבה יותר קטן.

"תוכנית השלבים" של בן גוריון הוכיחה את עצמה והגיעה לשיאה בניצחון במלחמת ששת הימים. מיוני 1967 תחת שליטת ישראל היו לא רק שטחי ארץ ישראל המערבית כולה, אלא גם רמת הגולן וחצי האי סיני. האוכלוסייה היהודית מנתה אז 2,383,600 נפש, או 63.7% מכלל האוכלוסייה שהתגוררה על כל 84,000 קמ"ר שהיו בשליטתה של מדינת ישראל.

דלותם של היורשים

אך ההישג הזה בוזבז למעשה על ידי ממשיכיו של בן גוריון. עבורם, תוצאות הניצחון המדהים הפכו, בהבנתם של חלק מראשי המדינה, כמעט לסכנה המבשרת אסון לאומי המתקרב ובא בגלל המיעוט הערבי הגדול. לרוב ראשי המדינה לא עמד החזון שהיה למייסדי התנועה הציונית שלא נבהלו מכך שבתקופתם היהודים היו פחות מ-9% מכלל האוכלוסייה בארץ ישראל. המנהיגים החדשים לא האמינו בחזונו של בן גוריון שניתן יהיה להרחיב את הריבונות היהודית על כל ארץ ישראל המשוחררת. הם גם לא האמינו שגלי העלייה היהודית לארץ ישראל יימשכו גם בעתיד ואף ביתר שאת. בעיניהם אדמות המולדות ששוחררו היו נכסי דלא ניידי שכדאי לסחור בהם כדי לנסות ולקבל מהשכנים הערבים "הסכמה" לקיומה של המדינה היהודית. בלשונו של ז'בוטינסקי, קל יותר להוציא את היהודי מהגלות, מלהוציא את הגלות מהיהודי.

העלייה בדרך

המזכיר הכללי של ארה"ב הנרי קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. ואכן ראשי המדינה לדורותיהם, מרוב עיסוקיהם בבעיות פנים ישראליות, לא שמו לב להתפתחויות החשובות בגולה. הם לא הבחינו בזמן אמת את ניצני המרד של יהודי ברה"מ שהוביל לגל העלייה הראשון בשנות ה-70, וכך היה גם לפני הגל העלייה השני בשנות ה-90, שהיה גדול פי שישה מהראשון. האם מדינת ישראל של ימינו מבינה את המשמעות של גלי האנטישמיות האחרונים בעולם? עוד לפני כעשור פרסם דיוויד ראסין מאמר חשוב שתיאר את התופעה ששמה "יציאתם האיטית של יהודים מאירופה", ולא לשווא אמר כבר בשנת 2010 רבה הראשי של הולנד כי "עתיד יהדות הולנד הוא בישראל". והזרם הזה הולך להתגבר.

ואם מדינת ישראל רוצה לקבל עצה טובה ממישהו שבאמת יודע על מה הוא מדבר: "חברים, אין לכם מקום אחר ללכת אליו, ואתם מבינים את זה בעצמותיכם. אתם מבינים זאת בנשמתכם שלא משנה כמה מסבירי פנים, לא משנה כמה משמעותיים, לא משנה כמה מעורבים, לא משנה כמה עמוק אתם מעורבים בארצות הברית… יש רק ערובה אחת. יש באמת רק ערובה מוחלטת אחת עבורכם, וזו מדינת ישראל", כך אמר לא אחר מג'ו ביידן לנציגי הארגונים היהודיים באמריקה בסתיו 2014.

במקום להפחיד את עצמנו באיומים סרק דמוגרפיים, עלינו למקד את מחשבותינו ומרצנו להכנת השטחים הטרשיים ביהודה ושומרון, מרחבי בקעת הירדן והערבה, וגבעות הגליל ורמת הגולן למיליוני יהודים שיבנו את ביתם הבטוח על אדמת אבותיהם.