החידוש האמיתי של הציונות

משעת לידתה ועד ימינו משתמשים מבקרי הציונות בשני טיעונים מרכזיים – שהיהדות היא בכלל דת ושהציונות היא אידאולוגיה גזענית. מסע אל שורשי הציונות מוכיח כי האמת הפוכה לגמרי.

היהדות שלפני האמנציפציה

לפני המהפכה הצרפתית והתפוצה הרחבה של רעיונותיה, חיו היהודים בקהילות אוטונומיות אשר בחרו נציג או נציגים אל מול השלטון. בתוך קהילות אלו, היהודים התארגנו באופן חופשי: הם בחרו את נציגיהם, קבעו את חוקיהם שלהם, דאגו לצדק, משפט ושיטור משלהם, וגבו מיסים – שחלקם נותר לקהילה וחלקם הועבר לשלטון המקומי באמצעות אותם נציגים. זו הייתה אוטונומיה פנימית של ממש, אף על פי שהשלטון המקומי החיצוני  התערב לעיתים, לרוב לבקשת היהודים עצמם כאשר התקשו ליישב סכסוכים פנימיים בעצמם.

אחד הבלבולים הרווחים בהבנת החיים היהודיים שלפני הציונות קשור בהגדרה של היהדות. אנו נוהגים לדבר על היהדות, כ"דת", Religion, מונח שמתאר מערכת אמונות ופולחן שמקורם בבחירה חופשית ואישית ומנותקת מהשלטון הפוליטי, אולם המילה דת אינה מילה עברית כי אם מילה פרסית שתרגומה הוא "חוק". עד המאה ה-19 המונח "הדת היהודית" פשוט לא היה קיים. יהודים ולא-יהודים דיברו תמיד על  "החוק היהודי" או "חוק היהודים". בניגוד לדת כפי שהיא מובנת במערב המודרני, החוק היהודי לא היה עניין של פולחן. הוא נגע בכל היבטי החיים. אותו בית דין היה יכול לדון בחילול שבת או בסכסוך מסחרי, שכן לשני התחומים האלה הם חלק מן החוק היהודי. ספרי החוק היהודיים – התלמוד, השולחן ערוך וכדומה – לא מסבירים רק מה מותר ואסור לעשות בשבת, מה מותר או אסור לאכול או כיצד להתפלל, אלא גם כיצד יש לנהוג בתחומים "לא דתיים" כביכול: רכוש, מסחר, משפט, חקלאות ועוד.

אם כן למרות הניסיונות החוזרים לגמד את היהדות לדת, כדאי לדעת שעד האמנציפציה היהדות לא נתפסה כדת אלא כדבר המכיל את שלל היבטי החיים. יהודים ברחבי העולם ראו את עצמם כקולקטיב אחד וכך נתפסו גם מבחוץ. דוגמא טובה לעניינו היא הקראים. מאז המאה ה-8 מקיימים הקראים "דת" אחרת משל שאר היהודים תמיד היו ועודם חלק בלתי נפרד מהעם היהודי.

ראיה טובה נוספת היא רבני הקהילות. עד המאה ה-19 היו רבני הקהילות בסך הכל פקידים מטעם הקהילה, בדומה לפקידים אחרים כמו גזבר הקהילה, השוחט והמוהל שנשכרו על ידי הקהילה. לקהילה היה רב אך גם היה מנהיג פוליטי ולרוב לא היה זה אותו האיש. בניגוד לתפיסה הרווחת בימינו, ביהדות שלפני האמנציפציה ההנהגה לא הייתה עניין של "דת היהודית" ולא פעלה מתוקף של "מועצת חכמי תורה" כזו או אחרת.

לידתה של "הבעיה היהודית"

במאה ה-19, בעקבות המהפכה הצרפתית וכיבושי נפוליאון, פשטו באירופה שני רעיונות חסרי תקדים: א) עקרון השוויון בני כל בני האדם, העיקרון על התבססה האמנציפציה של היהודים ב) עקרון ההגדרה העצמית של עמים, כלומר הרעיון שלכל עם הזכות למדינת לאום משלו, עם טריטוריה וחוקים משלו. רעיון שהוביל לאחר מאתיים שנה ותהליך ארוך וקשה, שכלל מעשי טבח, טיהור אתני והעברת מיליוני בני אדם, למפת אירופה הנוכחית המורכבת מלמעלה מ-40 מדינות לאום.

הבעיה היא ששני הרעיונות הללו, בשילוב עם האנטישמיות והחילון של יהודים רבים, יצרו את "השאלה היהודית" באירופה. הרי היהודים אינם חלק מהעמים והאומות השונות באירופה. הם נתפסים ורואים את עצמם כזרים. לא לבנים, לא אירופאים ולא נוצרים. כמיעוט משמעותי, לאחר שקיבלו אמנציפציה, הם "הפריעו" לתנועות השחרור הלאומיות השונות שרצו ליצוא ישויות לאומיות הומוגניות.

השאלה בסופו של דבר הייתה פשוטה למדי: מה לעשות עם מיליוני היהודים האלה?

פתרונות רבים ומגוונים עלו אז על פני השטח. בצרפת לדוגמא, שבה מספר היהודים היה זניח, התשובה הגיעה עוד לפני השאלה. בשנת 1808 הקים נפוליאון את  "הקונסיסטורה המרכזית של יהודי צרפת", והיהודים ויתרו על כל שיוך ללאום אחר מלבד הלאום הצרפתי. הם ביקשו שלא להיקרא יותר יהודים אלא Israélites או צרפתים בני דת משה, רעיון שאפשר למצוא כמותו בניאו-אורתודוקסיה הגרמנית של הרב שמשון רפאל הירש ואחרים.

שיטה אחרת הייתה תנועת הרפורמה ביהדות, כלומר הניסיון להסיר את כל האלמנטים הלאומיים מהחוק היהודי. אם סידור התפילה דורש לחזור לציון אבל היהודים רוצים להיות גרמנים, אפשר למחוק את התפילה הזו. אם יום המנוחה הוא שבת, וכולם מסביב נחים ביום ראשון, משנים את היום. את בתי הכנסת נבנה כמו כנסיות ונוותר על חוקי הכשרות כדי להתאים את החיים לחיי הרוב.

פתרון דומה לרפורמה אך מן הקצה השני של הסקאלה הוא החרדיות, "אולטרה־אורתודוקסיה" בלעז. אם הרפורמים ביקשו "לאלף" את החוק היהודי בהתאם לאורח החיים הכללי, פתרון זה ביקש לאלף את החיים בהתאם לחוק היהודי. במילים אחרות אין יותר "יהדות" בהגדרתה הרחבה כי אם דת. היהודים שאינם דתיים, וקל חומר אומות העולם, אינם נכנסים לתוך המסגרת הדתית ועל כן חסרי חשיבות. "אני לא רוצה להיות אזרח שווה באומה שלכם", אומרת התפיסה הזו, "אני רק רוצה שתניחו לי להקדיש את עצמי לתורה."

והיו גם אפשריות נוספות: הגירה מסיבית (בעיקר לארצות הברית), סוציאליזם, בונדיזם, ועוד.

הציונות

הציונות של הרצל הציעה תשובה מסוג אחר. בשנת 1896, כשהיה בן 34, כתב את הספר "מדינת היהודים: דרך חדשה לפתרון השאלה היהודית" והחל ליצור את התנועה הציונית. הרעיון שהציג הרצל היה פשוט למדי: כמו תנועות שחרור הלאומיות המאורגנות של עמים רבים באירופה, על היהודים להקים תנועת שחרור משלהם. הרצל לא המציא את הרעיון הציוני וגם ארץ ישראל לא הייתה חידוש. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-19  כתב הרב הגרמני צבי קלישר על הנושא ויצר קשר עם משפחות מונטיפיורי ורוטשילד בעניין הקמת מדינה יהודית בפלשתינה. גם רבה של סרייבו, חי אלקלעי, כתב בשנות ה-40 דברים דומים, וכמוהו משה הס בשנות ה-60. ב־1882 הוציא לאור פינסקר את הספר "אוטואמנציפציה!", דבר שהביא לבסוף את הקמתה של תנועת "חובבי ציון". ואכן אי אפשר ממה שנקרא היום בהיסטוריוגרפיה הציונית "העלייה הראשונה" ומאלפי היהודים שעלו ארצה בשנות ה-70 והקימו בה מושבות. היהודים גם לא חיכו להרצל כדי לחזור. אף שמבחינה סטטיסטית, מספר היהודים שהגיעו לפלשתינה במאה ה-19 היה זניח ביחס למספר היהודים באירופה, המגמה כבר הייתה שם.

יש להעיר גם כי הציונות לא המציאה את הרעיון של שיבת היהודים לציון ולעצמאות אלא צמחה על גביו. ספרי הקודש, התנ"ך והסידור מלאים בחלום הזה. מדי בוקר לפני קריאת שמע מבקש המתפלל "וּשְׁבור עול הַגּויִם מֵעַל צַוָּארֵנוּ וְהולִיכֵנוּ מְהֵרָה קומְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ", ושלוש פעמים בכל יום הוא חוזר על הבקשה: "תְּקַע בְּשׁופָר גָּדול לְחֵרוּתֵנוּ. וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּותֵינוּ. וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ".

ובכל זאת הדרך של הרצל אכן הייתה "דרך חדשה". הציונות העבירה את האחריות למימוש החלום היהודי הנושן לידי היהודים עצמם ולא רק לאלוהים (ולא בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית). אם הפולנים רוצים את פולין ההיסטורית וההונגרים רוצים את הונגריה ההיסטורית, טען הרצל, העם היהודי דורש לו את ישראל ההיסטורית. נחזור לשם ונקים שם מדינה משלנו. כך תהיה לנו מדינת לאום כמו לאחרות. האנטישמיות תיעלם, חשב הרצל, מכיוון שהיהודים כבר לא יהיו זרים, שכן המדינה היהודית תהיה מדינת לאום ככל המדינות. והמתכון להקמה של מדינה זו כבר קיים בכל תנועות השחרור הלאומיות האחרות: הקמת ארגון – ההסתדרות הציונית העולמית, יצירת אסיפה המורכבת מצירים נבחרים מהתפוצות השונות – הקונגרס הציוני, אימוץ דגל, המנון, מאמצים דיפלומטיים, שכנוע דעת הקהל וכן הלאה.

תוך פחות מ-10 שנים, עד מותו בשנת 1904 בגיל 44, הצליח הרצל ליצור תנועה פוליטית מודרנית חסרת תקדים. ההישג של הרצל היה הישג משולש: הוא הצליח לשכנע את היהודים ואת העולם באופייה הלאומי של שאלת היהודים, הוא הפך את הציונות מרעיון שולי של כמה אינטלקטואלים וחולמים לרעיון דומיננטי בשיח הציבורי והבינלאומי ולבסוף הוא יצר את המוסדות של המדינה שבדרך.

ביקורת א: היהדות היא דת בלבד

אחת הביקורות הגדולות ביותר על הציונות מעת היוולדה היא הטענה שהיהודים אינם, ומעולם לא היו, קולקטיב סוציולוגי אחיד, אלא רק אנשים המשתייכים לעמים, לקבוצות אתניות או לאומות שונות וחולקים דת משותפת.

אנו מוצאים טיעון זה, לדוגמה, באמנת אש"ף, לימים לרשות הפלסטינית, המוכרת היום כמדינה על ידי צרפת, בריטניה ומדינות אחרות. סעיף 20 באמנה קובע:

"היהדות, כדת, אינה לאומיות עצמאית. היהודים אינם מהווים לאום אחד בעל זהות משלו; הם אזרחי המדינות אליהן הם משתייכים."

זהו למעשה גם הטיעון המרכזי העומד מאחורי ספרו של האנטי-ציוני הישראלי שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי". הספר הזה יצא בשנת 2008, תורגם ל־23 שפות והיה לרב מכר גם בישראל וגם בצרפת.

כדי להשיב לביקורת זו, יש להבין קודם כל על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "לאום" במובן המודרני של המילה, בלי קשר לשאלה מתי בא לעולם. בעת המודרנית צמחו בעניין זה שתי אסכולות מרכזיות. ראשונה היא האסכולה "האובייקטיבית" או "הגרמנית", שמבחינה היסטורית מזוהה עם הוגים גרמנים כמו יוהאן גוטפריד הרדר או יוהאן גוטליב פיכטה. לשיטתה הלאום הוא ישות המתקיימת בלי קשר לרצונם של חבריה, ומבוסס  על סדרה של קריטריונים "אובייקטיביים" משותפים: שפה, מוצא אתני, תרבות, מסורת, היסטוריה וטריטוריה.

האסכולה השנייה היא "הסובייקטיבית" או "הצרפתית". תפיסה זו, שגובשה בין היתר על ידי הפילוסוף הצרפתי ארנסט רנן בהרצאתו המפורסמת משנת 1882 "מהו לאום?", שמה דגש על הרצון האישי ותחושת השייכות של חבריה. לדברי רנן, על שלושה דברים עומד הלאום: א) בחירה מודעת ויומיומית של חבריה לרצות לחיות יחד ב)  מורשת משותפת והרצון להביא לידי ביטוי את המורשת הזו בהווה ג) תחושת אחדות בין חבריו.

אם נתבונן על היהודים מבעד למשקפות של כל אחת מן האסכולות האלה, נגלה כי בשתיהן הם עוברים את המבחן. היהודים מקיימים את כל הקריטריונים האובייקטיבים: העברית, גם אם אינה בשימוש יומיומי, נותרה שפת התקשורת האולטימטיבית בין הקהילות השונות; היהודים רואים בעצמם בעלי מוצא אתני משותף ונושאים תרבות, מסורת והיסטוריה משותפות; והיהודים מאמינים כי יש להם ארץ אחת בלבד: ארץ ישראל. גם בגישה הסובייקטיבית שבה האומה אינה נוצרת על ידי קריטריונים קבועים, אלא היא פרי של פרויקט משותף והצטרפות מרצון, בהחלט לראות את המאפיינים אלו בקרב היהודים לאורך הדורות.

אם כן אין ספק כי בסוף המאה ה-19, בעת התגבשותה הציונות כתנועה פוליטית ממוסדת, ענו היהודים על כל הקריטריונים האפשריים להפיכת קבוצה מסוימת ל"לאום", הרבה יותר מעמים אחרים שאי כיום לא מערער על "לאומיותם". וביגוד לטענה המנסה להפריד בין הדת היהודית והלאום, הרי שהפולחן היהודי מעוגן בזהות הקולקטיבית של היהודים ואף מכוון לשמור עליה. התפילות היומיומיות מזכירות את השיבה לציון, לימוד המקרא מנציח את זכר הממלכות היהודיות העצמאיות, ושלל איסורים דוגמת חוקי הכשרות נועדו במפורש לשמור על זהות הקבוצה מול איומי ההתבוללות.

כלומר גם אם נקבל תפיסה סוציולוגית עכשווית הטוענת כי רעיון האומה הוא המצאה מודרנית, וכי תנועות השחרור הלאומיות הן שיצרו את הלאומים, ליהודי המאה ה-19 ולאורך כל ההיסטוריה היה הרבה יותר במשותף בינם לבין עצמם מאשר לקולקטיבים רבים אחרים הנחשבים כיום כלאומים.

ביקורת ב: הציונות היא אידאולוגיה גזענית

ביקורת שנייה שמטרתה לחסל את הרעיון הציוני מאשימה אותו בגזענות. אם היהודים הם קבוצה אתנית והציונות שואפת ליצור עבורם מדינה, הרי שמדובר באידיאולוגיה גזענית כיוון שהיא מכפיפה את העובדה הלאומית בעובדה האתנית.

אף אם טענה זו נשמעת מגוחכת היא דורשת מענה אינטלקטואלי. התשובה היא שהשאלה מערבבת בין המושגים של לאום לבין מושגים של אתניות או אפילו של גזע. הרעיון של אבות קדמונים משותפים, בין אם אמיתיים ובין אם מדומיינים, הוא אכן אחד הבסיסים של הזהות הלאומית המשותפת. אולם בראש ובראשונה הלאום הוא מושג סוציולוגי, קהילה אנושית המאוחדת על ידי תחושת שייכות משותפת.

בניגוד ללאום, מושג של זהות סוציולוגית עם גבולות מטושטשים, המדינה היא ישות משפטית ופוליטית. זוהי המסגרת המוסדית והטריטוריאלית של השימוש בכוח (ממשלה, מנהל, חוקים, גבולות). מדינה יכולה להכיל כמה לאומים (כמו יוגוסלביה לשעבר) ולאום יכול להיות מפוזר על פני כמה מדינות (כמו הכורדים), אולם החל מהמאה ה־19 המודל המקובל ביותר הוא מדינת הלאום, שבו הלאום והמדינה חופפים, למשל צרפת או גרמניה. כדי לגרום למדינה וללאום לחפוף, המדינה חייבת להחליט על קריטריונים ביורוקרטיים ולכן שרירותיים, לשייכות ללאום. אם מדינת לאום ליברלית יכולה לכלול אזרחים שאינם שייכים ללאום הספציפי שלה, היא אינה יכולה לסרב לאזרח בני הלאום שלה. זו הסיבה לקיומה. זו גם הסיבה שלמדינות רבות, כמו ישראל, יש חוקי שבות.

על פי הגרמנים, הרצון האישי אינו קריטריון לשיוך ללאום. זו הסיבה שעד לפני מלחמת העולם השנייה גרמניה דגלה במודל המדגיש אתניות. זהו דין הדם (Jus Sanguinis), עקרון משפטי המקנה את הלאומיות, ולכן את האזרחות הגרמנית, על פי לאומיות נהורים ולא על פי מקום הלידה. עבור הצרפתים, הלאומיות היא הצטרפות מרצון לקהילה אזרחית ופוליטית. אדם שנולד וחי בשטח הלאומי מצטרף לקהילה זו ולכן חייבת להיות לו גישה לאזרחות. יותר מכך, כל אזרח, מעצם קיומה של אזרחותו, מצטרף לקהילה האזרחית הזו ולכן הוא בן הלאום. צרפת אינה מכירה בהבדל בין המושגים אזרחות ולאומיות. בד בבד צרפת מכירה גם ב-"דין הדם" החל על ילד שלפחות אחד מהוריו הוא צרפתי, ללא קשר למקום הולדתו.

כלומר אי אפשר לשנות את צבע העור או את ה-DNA שלנו ואת זהות אבותינו, אבל אפשר בהחלט להתקבל ללאום אחר, ובמילה אחת: התבוללות. זהו התהליך שבו אדם או קבוצת מיעוט נוטשים את זהותם שלהם כדי לאמץ את זהות הרוב. הפרט או הקבוצה מטמיעים את הנורמות, הערכים, הקודים החברתיים וההתנהגויות של קבוצת הרוב כדי להיטמע בהם ולהתקבל אליהם.

אבל אנו כיהודים נמצאים במצב ייחודי. כאמור היהדות היא מיזוג בלתי נפרד בין האתניות וה"דת". מהמאות הראשונות, היהודים הופכים למיעוטים נרדפים או לכל הפחות מופלים לרעה, והחוק הזה, כלומר מה שנתפס בעידן המודרני כדת, הופך לכלי שמאפשר לשמור על הזהות היהודית ולמנוע התבוללות קולקטיבית. לכן, קידוד או חקיקת יתר שלו הוא הכרחי.

שנית, מכיוון שהיהודים הם מיעוט, היהודי יכול לעזוב את הקולקטיב, את הקהילה היהודית, ולהתבולל ברוב. אולם, להתבוללות יש מאפיין של תהליך חד-צדדי: מקבוצת המיעוט אל קבוצת הרוב. ואם היהודים הם המיעוט, הרי שאין באמת אפשרות של התבוללות אל תוך העם היהודי.

גם כאן, אם התהליך לכניסה לעם היהודי אינו התבוללות, הוא הופך למעין הליך בירוקרטי הנקבע בחוק ברור. בסביבות התקופה הביזנטית, העם היהודי הגדיר קריטריונים שאינם דומים לתפיסה הגרמנית "האובייקטיבית" של שייכות לאומית שגובשה בסוף המאה ה-18 אלא דווקא לתפיסה הצרפתית הרפובליקנית של סוף המאה ה-19. כמו צרפת הרפובליקנית, ההלכה קובעת כי השייכות לעם נעשית באמצעות זהות אחד מן ההורים. הבחירה באם נעשתה משום שעם הרדיפות והאלימות כלפי נשים, זהות האב עלולה להישאר עלומה ומשום שהדבר החשוב ביותר הוא חינוך הילד בתוך הקולקטיב היהודי. בנוסף לדבר יש כוח למנוע במידה מסוימת נישואי גברים יהודים עם נשים מן החוץ, כלומר התבוללות.

וכמו צרפת הרפובליקנית, השייכות ללאום נעשית גם באמצעות הצטרפות לקהילה הלאומית ולחוקיה. כדי להפוך ליהודי, יש לקבל מרצון את החוק היהודי על עצמך. זהו תהליך הגיור המאפשר "לאמץ" לתוך המשפחה שהיא העם היהודי. אפשר לראות גם כי ההלכה רואה בשיוך הלאומי היהודי דבר הקרוב יותר לתפיסה הצרפתית של שיוך מרצון. כך למשל העדים בחתונה צריכים להיות שומרי שבת מעבר להיותם יהודים לפי השושלת האימהית, וגם בהלכות כשרות היין, הלכות שבמפורש קיימות על מנת למנוע התבוללות, הזהות היהודית לא מספיקה ויש צורך שהיין לא יהיה במגע גם עם יהודי שאינו שומר שבת.

בשורה התחתונה השיוך הלאומי היהודי והתנועה הלאומית שלו לא יכולים לעבור רדוקציה ל"אתניות" או ל"גזע". הלאום מוכרח לקבוע לו גבולות.

חוק השבות: הפער בין ההלכה והסוציולוגיה

עם החילון הנרחב של העם היהודי, תנועת הרפורמה והשינויים של העידן המודרני, נוצר פער בין ההלכה היהודית האורתודוקסית, הנתפסת כיום ככללים דתיים לא מחייבים, לבין הסוציולוגיה היהודית. מבחינה סוציולוגית יש אנשים רבים העומדים בכל  קריטריוני הזהות היהודית אך אינם יהודים על פי ההלכה בשל נישואי תערובת.

פער זה מתגבר בישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. כאן יש רוב יהודי מכריע ולכן יש אפשרות להתבולל לתוכו. ניקח לדוגמה את הבלוגרית ז'וסטין וארין (Justine Varin). צרפתייה צעירה זו, שהגיעה לישראל כסטודנטית, התאהבת במדינה ונמצאת בזוגיות עם יהודי ישראלי. ילדיה יהיו יהודים ישראלים לכל דבר ויהיו חלק בלתי נפרד מהמדינה. אך לא על פי ההלכה. הבעיה מחריפה לגבי מאות אלפי היהודים שחזרו מרוסיה בשנות ה-90 וה-2000.

ב־20 השנים הראשונות למדינת ישראל, חוק השבות התייחס רק ליהודים על פי הכלל האורתודוקסי. החוק תוקן בשנת 1970 והוסיף את "סעיף הנכד" הרואה כיהודי, ולכן כמועמד לעלייה, כל אדם שיש לו לפחות סב/סבתא אחד/אחת יהודי/יהודייה. הדבר אפשר את עלייתם בשנות ה-90 וה-2000 של מאות אלפי יהודים מברית המועצות לשעבר שהגיעו מנישואי תערובת. הרוב המכריע של העולים ראה עצמו כיהודי, נתפס כיהודי, וסבל מאפליה כיהודי, וחלם לחזור לציון ולחירותה כיהודי.

חזרנו אל ההיסטוריה

לסיכום, הציונות לא הייתה רעיון מנותק שצמח משום מקום אלא תשובה אחת בין רבות לשאלה יסודית באירופה במאה ה-19: מקומו של היהודי במדינות הלאום הנולדות. בעוד מיליוני יהודים בחרו בהתבוללות, ברפורמה דתית, באולטרה-אורתודוקסיה או בהגירה ואילו הציונות, בהנהגת הרצל ויורשיו, הציעה דרך שונה בתכלית: הגדרה עצמית לאומית. היא הפכה את חלום אלפי השנים של השיבה לציון לפרויקט פוליטי מודרני, בהשראת התנועות הלאומיות שעיצבו את העולם. הציונות ידעה לגייס קריטריונים אובייקטיביים (שפה, היסטוריה, טריטוריה) וסובייקטיביים (הרצון לחיות יחד) כדי לטעון שהיהודים אינם רק קבוצה דתית, אלא לאום. עיגון כפול זה מסביר במידה רבה את כוחה של אידיאולוגיה זו ואת הצלחתה. היא אפשרה ליצור מדינה שבה היהודים יכולים סוף סוף להיות הרוב, ושבה שאלת הלאומיות, רחוקה מלהיות פשוטה, ממשיכה להתעורר, במיוחד דרך הדיון על חוק השבות. הציונות היא הצטלבות יוצאת דופן של זהות עתיקה ושל פרויקט פוליטי מודרני בעליל. במילים אחרות הציונות היא הפרויקט הלאומי האנטי-אימפריאליסטי והאנטי-קולוניאליסטי המצליח ביותר בהיסטוריה המודרנית.

החידוש הפילוסופי הגדול של הציונות הוא חזרתו של היהודי כשחקן בהיסטוריה. כדי להגשים את תקוותו בת שנות אלפיים, העם היהודי הפסיק לחכות לאלוהים וביקש לשאת באחריות ולחזור להיות חלק מן ההיסטוריה האנושית.