המתקפה והחטיפה בונצואלה מלמדות על תחילתו של עידן חדש, ומדינת ישראל צריכה להיות מוכנה
בשנת 1987 עמד נשיא ארצות הברית רונלד רייגן מול שער ברנדנבורג בברלין ואמר משפט שנחרת בזיכרון ההיסטורי:
Mr. Gorbachev, tear down this wall (״אדון גורבצ׳וב, הרוס את החומה הזאת").
האמירה נאמרה במקום הרגיש ביותר בזירה הבינלאומית אז. ברלין הייתה נקודת מגע בין שני מחנות עוינים, בין שני גושים עוצמתיים. סמל למתח מתמשך ולזהירות קיצונית. גם כאשר ארצות הברית זיהתה עוולות חמורות או איומים ממשיים על עצמה ועל העולם החופשי, היא פעלה תחת מגבלות ברורות. משבר הטילים בקובה, הפלישה הסובייטית להונגריה ולצ'כוסלובקיה, כולם הסתיימו בניהול זהיר, באיפוק ובפתרונות דיפלומטיים, שנועדו למנוע הידרדרות. רייגן אמנם הפתיע והתבטא באמירה נועזת, אך לא התכוון כל עיקר לתרגם אותה למעשים קונקרטיים.
התקופה ההיא הסתיימה. עידן המלחמה הקרה והזהירות המופלגת בה נוקטות מעצמות, ביחסיהן הבילטרליים מצויה מאחורינו.
המציאות שבה נאמרות כיום אמירותיו של דונלד טראמפ פועלת על יסודות אחרים. ארצות הברית איננה מצויה עוד בתוך מערכת של איזון קשיח בין מעצמות, ואינה כבולה לאותם גבולות פעולה שהגדירו את העשורים הקודמים. מכאן יש להבין את דבריו הישירים של טראמפ, שלפיהם אם המשטר האיראני ימשיך לירות במפגינים, ארצות הברית תבוא לעזרתם.
המשמעות של אמירה זו השתנתה מן היסוד בעקבות ההתפתחויות האחרונות בזירות אחרות. כשהעולם נוכח לראות בשידור חי שארצות הברית פעלה צבאית בשטחה של ונצואלה והביאה ללכידתו של נשיא המדינה ניקולס מדורו והעברתו לצורך העמדה לדין, כחלק ממאמץ מוצהר להביא לשינוי שלטוני. כאשר מדובר בפעולה צבאית ישירה נגד הנהגה ריבונית, ולא רק בלחץ כלכלי, גינוי מדיני או תיווך מתמשך. זהו תקדים שמבהיר כי ארצות הברית מוכנה להשתמש בכוח כדי לעצב מציאות פוליטית, גם במחיר של עימות דיפלומטי רחב. אפילו במחיר של ויכוח פנים אמריקאי וללא מורא מפני ביקורת בינלאומית.
נקודת המפנה של שלשום בלילה היא שמכאן ואילך אין מדובר באיומים נקודתיים ומעורפלים או בזירה אחת בלבד. קובה כבר הוזכרה במפורש, ונמצאת אף היא תחת בחינה מחודשת על ידי הממשל האמריקאי. מסרים דומים מופנים כלפי מדינות נוספות, וכל אזור חיכוך ומנהיג לוקאלי מבין כי הכללים השתנו. זו כבר איננה אפשרות עתידית רחוקה ולא מאיימת, אלא עובדה קיימת. ארצות הברית מאותתת, ובמקרים מסוימים גם פועלת, מתוך תפיסה שלפיה ריבונות איננה מגן מוחלט כאשר משטרים חוצים קווים שהיא מגדירה כבלתי נסבלים.
בהקשר זה, האמירות של טראמפ כלפי איראן מקבלות משקל שונה. איראן איננה ונצואלה, והיא בעלת יכולות והשפעה רחבות בהרבה. אך דווקא משום כך, המסר אליה חד וברור. ההנחה שלפיה הקהילה הבינלאומית תעדיף תמיד יציבות על פני התערבות, הולכת ומתערערת. הדרך להחלפת שלטון ולשינוי סדרי בראשית, אפילו באיראן, מתקצרת והופכת ממשית.
המשטר האיראני איננו מתמוטט למרות ההפגנות והמחאות המתמשכות. מנגנוני הביטחון פועלים, ואין חלופה שלטונית מאורגנת המסוגלת להיכנס כרגע בנעלי המשטר הנוכחי. אך השחיקה נמשכת לאורך זמן, הכלכלה לוחצת, והקשר בין הציבור לשלטון הולך ונפרם. כאשר שינוי בסביבה הבינלאומית מצטרף למציאות פנימית כזו, תהליכים שבעבר נחשבו דמיוניים מתחילים להיראות אפשריים.
כאן מגיעה המשמעות הישירה עבור ישראל. זהו שלב שבו הסיכון האזורי גובר, משום ששחקנים לחוצים נוטים לפעול בקיצוניות, להסיט עימותים החוצה ולחפש הישגים בכוח. אין זה רגע של המתנה או של הסתמכות על אחרים. ישראל מעולם לא ביססה את ביטחונה על הבטחות חיצוניות בלבד, ולא המתינה שהמציאות תתבהר מעצמה. היא פעלה מוקדם, לעיתים לבד, ותמיד מתוך הבנה שהיוזמה קובעת, מעצבת את המציאות וקובעת את גורלנו ומבטיחה את ביטחוננו בסביבה המזרח תיכונית הלא סימפטית.
גם כעת, כאשר ארצות הברית מפסיקה להסתפק בדיבורים ומתחילה לפעול, על ישראל לעשות את מה שתמיד עשתה. לזהות את הכיוון בזמן, לפעול בנחישות, ולהרחיב את ספקטרום הפעולה המדיני והצבאי ביותר מזירה אחת (ההכרה בסומלילנד וחיסולים של ראשי חיזבאללה היו כיוון מצוין). לא מתוך הרפתקנות, אלא נוכח הבנה שהמציאות איננה מטיבה עם מי שמתלבט.
השינוי הדרמטי שהתחולל אתמול בלילה בוונצואלה, איננו רגע היסטורי שניתן לצפות בו בפאסיביות ומן הצד. זהו תהליך עמוק באופן שבו כוח מופעל, ובהשלכותיו אין מקום לאשליות. מי שיקרא זאת כרטוריקה בלבד עלול לגלות מאוחר מדי שההחלטות התקבלו והמעשים כבר בעיצומם. ישראל חייבת להיות בקוקפיט של המהלכים החשובים הללו, בצמוד לארה"ב ובתיאום הדוק עמה, אולם מתוך שמירה על עצמאות מדינית וחופש פעולה צבאי, שיבטיח את האינטרסים החיוניים שלה.
