ארה"ב חוזרת ליסודות

ב-18 בנובמבר 2013, עמד מזכיר המדינה דאז, ג'ון קרי, בפני ארגון מדינות אמריקה (OAS) והצהיר חגיגית במה שנשמע כמו הספד מביך לעוצמה האמריקנית: "עידן דוקטרינת מונרו הסתיים", הוא קבע. הממשל הדמוקרטי של אותם ימים, שבוי בקונספציות של רב-תרבותיות גלובלית ורגשות אשם פוסט-קולוניאליים, ביקש להחליף את הדומיננטיות האמריקנית ב"יחסים בין שווים".

התוצאה הייתה צפויה מראש: הטבע, ובוודאי הטבע הפוליטי, אינו סובל ריק. אל הוואקום שהותירה וושינגטון בחצר האחורית שלה זרמו רוסיה, סין ואיראן. כעת, בקדנציה השנייה והסוערת שלו, הנשיא דונלד טראמפ אינו רק מחזיר את הגלגל לאחור; הוא מנפץ אותו ובונה מחדש. הפלישה הדרמטית לונצואלה, האיומים הישירים על קולומביה והמהלכים בגרינלנד אינם גחמות של מנהיג אקצנטרי, כפי שמנסים לצייר זאת פרשני השמאל. זהו יישום מחושב, אגרסיבי ומתבקש של עיקרון יסוד בדיפלומטיה: מעצמה שאינה שולטת בסביבתה הקרובה, סופה שתאבד את מעמדה העולמי.

כדי להבין את ה"דוקטרינה של טראמפ", או כפי שהיא מכונה לעיתים, "דוקטרינת דונרו", עלינו לחזור אל הרגע בהיסטוריה שבו ארה"ב החליטה שהיא אינה עוד אורחת בעולם החדש, אלא בעלת הבית, וניסחה את "דוקטרינת מונרו".

הרציונל שמאחורי דוקטרינת מונרו

כאשר הנשיא ג'יימס מונרו נשא את נאומו המפורסם בקונגרס בדצמבר 1823, ארה"ב הייתה רחוקה מלהיות המעצמה שהיא היום. היא הייתה אומה צעירה, מצולקת ממלחמות, המביטה בחשש מזרחה אל אירופה הישנה. המונרכיות של אירופה: ה"ברית הקדושה" של רוסיה, צרפת וספרד, לטשו עיניים רעבות אל המושבות הספרדיות שזה עתה זכו בעצמאות בדרום אמריקה.

המוח שמאחורי הדוקטרינה, מזכיר המדינה הגאון ולימים גם נשיא ארה"ב ג'ון קווינסי אדמס, הבין אמת פשוטה: ביטחונה של ארה"ב תלוי בהרחקת המעצמות הזרות מחצי הכדור המערבי. העקרונות שקבע היו חדים כתער: אמריקה סגורה בפני קולוניזציה אירופית נוספת, השיטה המונרכית האירופית והשיטה הרפובליקנית האמריקנית אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ארה"ב לא תתערב בענייניה הפנימיים של אירופה ותצפה להתנהגות דומה מכיוונן.

במשך עשורים הייתה מדיניות זו מדיניות של "הגנה". ארה"ב ביקשה בסך הכל שקט תעשייתי כדי לגדול. אך במאה ה-20, בימי הנשיא תאודור רוזוולט, הדוקטרינה עלתה להתקפה. "תיקון רוזוולט" מ-1904 קבע כי ארה"ב לא רק תמנע מאחרים להיכנס, אלא תתערב בעצמה במדינות שיפגינו "התנהגות כרונית פסולה". רוזוולט הפך את ארה"ב לשוטר האזורי, מתוך הבנה שאם האמריקנים לא ישליטו סדר באיים הקריביים ובמרכז אמריקה, האירופים ימצאו תירוץ לעשות זאת במקומם.

השמאל נטש, טראמפ כבש

במשך המאה ה-20, הדוקטרינה שימשה כבסיס המוסרי והאסטרטגי למלחמה בקומוניזם בחצי הכדור המערבי. מקנדי בקובה ועד רייגן בניקרגואה, המסר היה ברור: אין דריסת רגל לאידיאולוגיות עוינות באמריקה. אולם, העייפות האמריקנית והעלייה של הפרוגרסיביזם המדיני הובילו לנסיגה. ממשל אובמה ראה בדוקטרינה שריד אימפריאליסטי מביש. הוא "ביקש סליחה" על הכוחניות האמריקנית, ובתמורה קיבל את חיזבאללה בונצואלה ותחנות ריגול סיניות בקובה.

דונלד טראמפ זיהה את הסכנה הזו באותם חושים חדים שבהם הוא מזהה עסקת נדל"ן גרועה. הוא הבין שהגישה ה"שוויונית" היא אחיזת עיניים. ביחסים בינלאומיים אין שוויון; יש היררכיה.

פעולותיו האחרונות מדגימות חזרה לגרסה המוקצנת ביותר של "תיקון רוזוולט", המותאמת לאיומי המאה ה-21:

1. הפלישה לונצואלה וסילוק מדורו: במשך שנים, ונצואלה הפכה לבסיס קדמי של איראן ורוסיה בלב האמריקות. הגישה הדיפלומטית נכשלה. טראמפ, במהלך שרבים ראו כנועז ורבים אחרים כאגרסיבי מדי, החליט לחתוך את הקשר הגורדי. הפלישה אינה רק "החלפת משטר" בנוסח בוש אלא טיהור האזור מהשפעה זרה. טראמפ אמר למעשה: הריבונות שלכם חשובה כל עוד אינכם הופכים כר פורה לאויבינו.
2. האיתות לקולומביה: היחסים המתוחים עם הנשיא גוסטבו פטרו מוכיחים שטראמפ אינו מבדיל בין "אויבים" ל"ידידים סוררים". הדרישה מקולומביה ליישר קו בסוגיות אידיאולוגיות ובמלחמה בסמים מחזירה את המושג "מדינת חסות" למרכז הבמה. המסר למדינות אמריקה הלטינית חד: הברית עם ארה"ב אינה המלצה, היא מחויבות אקסקלוסיבית.
3. שאלת גרינלנד: כשפורסם לראשונה רצונו של טראמפ לרכוש את האי הדני, התקשורת העולמית גיחכה. אך הצחוק היה מוקדם. בעידן שבו סין מגדירה את עצמה כ"מדינה סמוכה לאזור הארקטי" ולוטשת עיניים למשאבי החצי הצפוני ולנתיבי הסחר החדשים, השליטה בגרינלנד הקריטית לביטחון הלאומי האמריקני. טראמפ ניישם כאן את עיקרון "אי-ההתיישבות" של מונרו בגרסתו המודרנית: מניעת ואקום אסטרטגי שיישאב אליו את המעצמה הסינית.

ועכשיו הגיע זמן ישראל

בשביל קורא הישראלי, השיבה האמריקנית לדוקטרינת מונרו היא יותר משיעור בהיסטוריה, זוהי תזכורת לעקרונות הברזל של המזרח התיכון. ראשית, היא מלמדת שוואקום של כוח תמיד יתמלא על ידי הכוחות הגרועים ביותר. כשם שארה"ב לא יכלה להרשות לעצמה את סין או רוסיה בונצואלה, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את איראן בסוריה או בלבנון.

שנית, היא מדגימה את ההבדל בין לגיטימציה בינלאומית לבין אינטרס קיומי. ג'ון קרי קיבל מחיאות כפיים באולמות האו"ם על "מותה" של הדוקטרינה, אך סיכן את ביטחון ארצו. טראמפ סופג גינויים, אך מבצר את גבולותיו.

ה"דונרו דוקטרין" מסמנת את סוף עידן ההתנצלות. ארה"ב חוזרת להיות המעצמה ההגמונית בחצי הכדור שלה, והיא עושה זאת בלי לבקש רשות מאף אחד. עבור מדינות המערב, ועבור ישראל בפרט, אמריקה חזקה, אסרטיבית ונטולת עכבות היא חדשות טובות. בעולם שבו הטורפים מריחים חולשה, טוב לדעת שיש מישהו שמחזיק שוב במקל הגדול.

שי רוזנגרטן, הוא יו"ר תנועת אם תרצו, רס"ן במילואים ובעל תואר שני במדיניות ציבורית