אישור הכניסה לארץ ל"חוקר" שמפיץ אנטישמיות הוא טעות אומללה

ביום ראשון חזרתי מתקופת מילואים ארוכה יחסית כקצין לוחם בחטיבת ירושלים, תקופה שבה שמרנו על "הקו הצהוב" ברצועת עזה. ביום שני בבוקר, כשכבר הייתי בבית, פתחתי את הטלפון ונתקלתי בזעקות הנהי והבכי של אנשי השמאל הקיצוני – אלו המאשימים את ישראל ברצח עם ומפיצים את עלילות הדם הללו בכל העולם.

ועל מה הם התרגזו הפעם? על איסור הכניסה לישראל שהוטל על החוקר וההיסטוריון הצרפתי וינסנט למיר (Vincent Lemire). למיר אינו מוכר כלל לציבור הישראלי, אך לציבור הצרפתי הוא ידוע כ"מומחה לקונפליקט" וכ"מומחה לירושלים"; בעבר הוא אפילו חי ולמד בירושלים. בסופו של עניין בעקבות כתבה בעיתון "הארץ", איסור הכניסה בוטל ולמיר אושר להגיע ארצה.

"הדתיים יתפסו את כל רשויות השלטון ויגרשו את החילונים"

אחד הדברים שהקנה ללמיר את מעמדו בצרפת הוא פרסום עלילון (קומיקס) פרי עטו על ההיסטוריה של ירושלים. ספר מצויר זה הפך לרב-מכר בצרפת ומחוצה לה, ורק בצרפת נמכרו למעלה מרבע מיליון עותקים. ברחבי המטרו של פריז נתלו פרסומות ענק המכריזות על "העלילון שיאפשר להבין את הכל". בספר היהודים מצוירים במיטב המסורות האנטישמיות האירופיות – הן היהודים מן העבר הן אלו שהגיעו במאות האחרונות עם התנועה הציונית. בעוד התקופה העות'מאנית מתוארת כגן עדן עלי אדמות, הציונים מתוארים כקולוניאליסטים אימפריאליסטים שנשלחו לכאן על ידי המעצמות. אליעזר בן-יהודה אומר "אני זר פה לעומת הערבים ילדי הארץ", והרצל מכריז בנחרצות כי "כשנשלוט בירושלים, נטהר אותה" (דו משמעות שעובדת גם בצרפתית). הארכיאולוגים בעיר דוד מוצגים כמי שמוכנים להרוס את בתי התושבים המקוריים, והעלילון מסתיים בתיאור השאיפה היהודית להפוך את ירושלים ל"עיר תיאוקרטית, שבה הדתיים יתפסו את כל רשויות השלטון, יגרשו את החילונים, יבנו את בית המקדש השלישי ויחסלו כל זכר לתרבות חילונית בציפייה חולנית לביאת המשיח". והאיור? גרוע יותר מהטקסט.

מומחה לישראל שלא יודע עברית או ערבית

מאז פרסום הספר, הפך וינסנט למיר ליקיר המערכת והוא מוזמן כמומחה לאזור בכל כלי התקשורת הצרפתיים. אלו אינם שוכחים לציין כל פעם מחדש את ארבע השנים שבהן ניהל למיר את שלוחת ה-CNRS (המרכז הלאומי למחקר מדעי של צרפת) בירושלים, אך מתעלמים באלגנטיות מכך שאינו יודע כלל עברית או ערבית. בהופעותיו בתקשורת למיר משתמש במומחיותו המדעית-לכאורה כדי לקדם אג'נדה פוליטית ברורה ועלילות דם נגד ישראל. כך למשל, ניתן לשמוע אותו מאשים כי ישראל הרגה בתוך 10 דקות 1,000 עזתיים, מתוכם שני שליש נשים וילדים. הוא גם דורש מצרפת להטיל סנקציות מעשיות על ישראל, ומבחינתו חיזבאללה אינו ארגון טרור וקטר היא מדינה המקדמת שלום אזורי בלבד. למיר כמובן תומך בתנועות הסטודנטים האנטי-ישראליות. כך אמר על רימה חסן, חברת הפרלמנט האירופי מטעם מפלגת השמאל הקיצוני והאטישמית LFI, שהייתה דמות מרכזית במשטים לעזה ותומכת גלויה בחמאס: "משפטנית גדולה, מומחית גדולה לדין הבינלאומי… פגשתי אותה כמה פעמים באולפני טלוויזיה מאז ה-7 באוקטובר, מדובר במרואיינת לגיטימית ביותר". חסן, נזכיר, כינתה את טבח ה-7 באוקטובר פעולה "לגיטימית" וקראה לכל "צרפתי-פלסטיני להצטרף להתנגדות החמושה הפלסטינית".

כאמור "המומחה" למיר אינו דובר או קורא ערבית ועברית. הוא צורך את מקורותיו – הן ההיסטוריים הן החדשותיים – מחבריו הישראלים והפלסטינים בצרפתית ובאנגלית. כך נוצר מעגל סגור של מידע ודעה בין צרפת וישראל,. מקורותיו של למיר מגיעים מהשוליים הקיצוניים של השמאל הישראלי, והוא מפיץ את המידע הזה – שלעיתים קרובות שקרי ותמיד מוטה וחלקי – לצרפת, אולם בתקשורת הכללית המידע לא מוצג כעמדת שוליים אלא כמידע אובייקטיבי המובא על ידי "היסטוריון מומחה".

השמאל הישראלי ולמיר: יד רוחצת יד

זהו אקוסיסטם סגור של דעות העוברות בין ישראל לצרפת, הפועל בעברית ובאנגלית בין פעילים פוליטיים ישראלים לאינטלקטואלים צרפתים החיים על הגשר שבין שתי המדינות. כאשר נאסרה כניסתו של למיר לישראל, חבריו נזעקו מיד. אנשים כמו ניר חסון או החוקר ומורה הדרך ערן צדקיהו הטילו את כל משקלם כדי למחות על ההחלטה. חסון אף הגדיל עשות וכתב מאמר ארוך ב"הארץ" וכאמור החלטת רשות האוכלוסין בוטלה בסופו של דבר.

בתוך מערכת הגומלין הזו נמצא גם את פרופסור דניס שרביט, מרצה במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. שרביט מוכר בצרפת הרבה יותר מאשר בארץ, והוא מרבה להתראיין לעיתון "לה מונד" כמומחה לפוליטיקה ולחברה הישראלית. חשוב לציין שבניגוד לאחרים, שרביט אינו פעיל פוליטי מוצהר ואינו מציג את עצמו ככזה, אולם בכותרות המשנה של ראיונותיו אפשר למצוא אמירות כמו: "בישראל, החמלה כלפי החטופים הצדיקה אדישות לסבל הפלסטיני" או " האסלאם הקיצוני והיהדות הקיצונית הם חוד החנית של מלחמה חסרת פשרות". הסיבה להגעתו של למיר לישראל הייתה עימות מתוכנן בינו לבין שרביט, שבו שרביט אמור היה לייצג את "הסמן הימני".

חברתי, העיתונאית המעולה מרים שרמר, סיפרה לי שפנו אליה כדי שתנחה את העימות הזה, ולשם כך ניהלה שיחה מקדימה עם למיר. שרמר סירבה להנחות את האירוע לאחר שלמיר השווה בדרך אגב את ישראל למשטר הנאצי. הוא רואה בעצמו מעין מקביל להיסטוריון רוברט פקסטון (שחשף את פשעי משטר וישי), ותופס את ייעודו כמי שחייב להטיח בציבור "אמיתות לא נעימות".

לא רק אנטי־ציוני אלא גם אנטישמי

הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה (IHRA) ניסחה הגדרת עבודה לאנטישמיות, הכוללת בין היתר: "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, החלת סטנדרטים כפולים כלפי ישראל, או שימוש בסמלים אנטישמיים קלאסיים כדי לאפיין את ישראל". לפי עיתון "הארץ", כניסתו של למיר נאסרה בשל היותו "אנטי-ציוני". בעיניי, עיתון "הארץ" צודק באבחנה, אך למיר הוא לא "סתם" אנטי-ציוני הרואה בהצהרת בלפור את מקור כל הרע; הוא בראש ובראשונה אנטישמי המכחיש את זכות היהודים להגדרה עצמית, מחיל סטנדרטים כפולים על ישראל ומשתמש במוטיבים אנטישמיים קלאסיים כדי לאפיין אותה כפי שניתן לראות בבירור בעלילון שלו.

אחד הטיעונים שהועלו ב"הארץ" נגד איסור הכניסה היה שלמיר נמנה עם אנשי אקדמיה שאינם מחרימים את ישראל ולכן אינו תומך BDS. אולי הגיעה העת להזכיר לקוראים ש-BDS אינו רק חרם (Boycott), אלא גם משיכת השקעות (Divestment) והטלת סנקציות (Sanctions) – דברים שבהם למיר תומך בגלוי ומקדם באינטנסיביות בצרפת.

במבחן בג"צ למיר היה עובר

מעבר לוינסנט למיר עצמו, פרשת איסור הכניסה והתקפלות המבישה של המדינה בגלל כתבה ב"הארץ" מובילות אותנו לדיון על ריבונותה של ישראל. מתן או סירוב אשרת כניסה למי שאינו אזרח הינם מן הסמכויות של הריבון. ובמדינה דמוקרטית, ברשות המבצעת הנבחרת מופקדת הסמכות לאשר או לסרב כניסה. בישראל החוק ברור: הסמכות נתונה בידי שר הפנים, אשר לפי חוק הכניסה לישראל רשאי לתת אשרה, כלומר אינו חייב (סעיף 2א של חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952) לדעתי, ההתקפלות במקרה למיר היא תוצאה ישירה של פסק הדין הלא חוקי בעניין פעילת ה־BDS לארה אל-קאסם בשנת 2018. למרות שסעיף 2ד לחוק הכניסה לישראל אסר במפורש את כניסתה, ובתי המשפט בכל הערכאות הנמוכות אישרו זאת, בג"ץ פסק בניגוד לחוק וחייב את המדינה לאפשר את כניסתה.

לדאבון ליבנו, לו היה מגיע לבית המשפט נראה שהמקרה של למיר לא היה מחזיק מעמד מול האג'נדה המוכרת של שופטינו. חוק הכניסה לישראל אוסר כניסת פעילי חרם לפי הגדרת "חוק החרם" מ-2011, אך מתמקד בחרם (Boycott) ואינו כולל במפורש קריאה לסנקציות או למשיכת השקעות. אולי הגיעה העת לתקן את החוק כך שיכלול את כל מרכיבי ה-BDS. כיום, ללא התיקון הזה, המקרה של למיר אינו מכוסה "בחוק החרם", שכן אינו מחרים אלא רק קורא להטלת סנקציות על ישראל, ועל כן נופל אך ורק תחת הסמכות הכללית של סעיף 2א, שבו לשר הפנים יש שיקול דעת רחב לסרב כניסה. סמכות חוקית שכאמור בג"צ ביטל בצורה לא חוקית.