אל מול האירוע הזה, תיק נתניהו-וואלה נשמע כמו בדיחה עלובה
ביום חמישי האחרון דווח ב'הארץ' שהיועמ"שית, גלי בהרב מיארה, אוסרת על שר הביטחון לאסור על מפגשים בין קצינים בכירים לכתבי "הארץ" ומחייבת אותו לסגת מכוונתו להפסיק את המינויים לעיתון "הארץ" של מערך דובר צה"ל. למחרת, ביום שישי, הגיש העיתון את התמורה, והעניק ליועמ"שית סיקור שההגדרה 'חיובי' מקטינה אותו. בטורו הפוליטי המרכזי בעיתון, הפליג יוסי ורטר בשבח היועמ"שית בחנופה דביקה עד כדי מבוכה. ורטר הפליג בהשתפכות ובהתפעלות בתיאורי ה"מסירות" שלה, "עמוד השדרה מפלדה, החוסן הנפשי הנדיר, תחושת השליחות והיושרה" שלה, ועוד כהנה וכהנה דיבורי נער מאוהב על אודות מי שהיא בעיניו "הסמכות המקצועית העליונה, הדמות הערכית, הלוחמת למען הדמוקרטיה המותקפת." אפילו ה"מראה המטופח", וה"תסרוקת המוקפדת" שלה זכו לשבחים.
נתניהו לא נתן לאתר וואלה אפילו אחד חלקי מאה ממה שנתנה בהרב מיארה להארץ בדרישותיה משר הביטחון ביום חמישי. ווואלה לא נתן לנתניהו אפילו אחד חלקי מאה ממה שנתן הארץ ליועמ"שית ביום שישי. ובכל זאת בבית המשפט המחוזי בירושלים נאנקים התובעים זו כבר השנה החמישית בניסיונות להוכיח מתת ותמורה בין נתניהו ואתר וואלה.
נניח לרגע בצד את החוצפה והתעוזה של היועמ"שית להתערב באופן כה גלוי לטובת כלי תקשורת המסקר אותה בתדירות מוגזמת, וגם את הטעם ההמוני והזול של החנופה הקיצונית של העיתון כלפיה, ונתרכז בשאלה:
לכאורה על פי ההיגיון של תיקי נתניהו הרי שיש כאן יחסי שוחד המבוססים על מתת (דרישות היועמ"שית משר הביטחון לטובת העיתון) ותמורה (הסופרלטיבים המביכים שנכבו עליה בעיתון למחרת). רק לכאורה. למעשה, לא יהיה זה נכון להעמיד את היועמ"שית ואת עורכי הארץ לדין. האפיזודה הנלעגת הזו רק מדגישה את מה שהיה ברור למן היום הראשון של סאגת תיקי נתניהו:
אין כזה דבר סיקור חיובי כשוחד. מדובר בהמצאה תקדימית של הפרקליטות והיועמ"ש אביחי מנדלבליט, במטרה לסלק את נתניהו מהשלטון באמצעים משפטיים, בעקבות הכישלון לסלקו בקלפי ב־2015. כעת אנו עומדים בפני שתי ברירות.
הברירה הטובה היא להבין שהטענה שסיקור חיובי הוא שוחד אינה עומדת במבחן המציאות. לא רק שאצל וואלה ונתניהו כבר חמש שנים לא מצליחים להוכיח אותו, אלא שכעת אל מול מקרה מובהק של "סיקור חיובי" איש אינו פוצה פה.
הברירה הרעה: להחיל את אותו דין גם על בהרב מיארה. במצב כזה לא יידרשו שנים עקרות של חקירות להוכחת אשמה. די יהיה בדיון אחד שבו יוצגו שני פרסומים באותו עיתון, בהפרש של יום אחד.
תחליטו אתם.
לא ברורה לי הסמכות של יועמ"ש לכפות תשלום מנוי לעיתון בעבור קצין בצה"ל?
——————————————————–
א) יחסי התן וקח שמתוארים בכתבה ידועים לכל מי שקורא עיתונות לא שמאל בישראל.
ב) ישנו משפט מתקופת הרומאים: מה שמותר ליופיטר אסור על השור, על אותו משקל, להבנתי, האליטה רואה בעצמה ראש האלים ובעם ונציגיו את השור שניתן לקריבו, משהו אמר כח 100?
ג) ללא קשר ליחסי תן וקח המצוטטים בין הון (השולטים בתקשורת וחלקם ובמקביל בחלקים נוספים של הכלכלה הישראלית), שלטון (להבנתי, השלטון האמיתי בישראח הוא הדיפ סטטייט ומערכת המשפט) ועיתון (ערוצי האליטה הישנה), ישנו משהו ממש לא ברור בכתבה: מה הסמכות של יועמ"ש לאלץ את מדינת ישראל לקנות מנוי עיתון לקצין? אינני נגד מנוי בעיתון הארץ לקצינים – ע"פ חופש הבטוי מותר להם לקרוא מה שהם רוצים. מדינת ישראל לא מחויבת לממן זאת. על אותו משקל, אינני רואה הגיון לקיום התאגיד שעולה כמעט מיליארד ש"ח למשלם המיסים הישראלי. האם הממשלה רשאית לממן ערוץ תקשורת כמו תאגיד כאן או רשת ב או גל"צ? התשובה החד משמעית היא כן, זה בסמכותה, כל עוד בוצע באישור וועדת הכספים. האם היא חייבת? ממש לא. זכותה של המדינה לא לממן ערוץ תקשורת או מנוי לעיתון לעובדיה. בטוחני שקציני צה"ל הבכירים מקבלים שכר גבוה וביכולתם לקנות מנוי לעיתון הארץ אם ירצו בכך.
מעניין אם היועמ"שית היתה פועלת למנוי בערוץ 14, גלי ישראל או אתר מידה לקציני צה"ל? מאחר ואני לא יודע את התשובה אשאיר זאת כשאלה.
לא יפה להשאיר שאלה פתוחה. להמשיך את הטיעון שבמשפט האחרון. לרכוש מנוי לירחון 14 ולאתר מידה לכל אחד ואחד המקבל את עיתון הארץ. וגם לחייבו לקרוא, (ולהיבחן עליו בסיומו).
השאלה המתבקשת מהטקסט היא "ומה בכך?". כל עוד שנתניהו משתף פעולה עם האישום וההליך המשפטי ולא טורח לטעון בקולו הוא את מה שתיארת ושכולנו רואים-ללא כל צורך במעצר ו/או עינוי מקורבים כדי להפוך אותם לעדי מדינה-הכאוס היזום והמכוון, שממשיכי דרכו של אהרון ברק יוצרים במדינה היהודית, יימשך.
בשביל סוחד צריך מודעות. הם יטענו שההבדל הוא בפגישת ההנחיה שהיתה בין נתניהו לפילבר שמוכיחה מודעות, ולא היתה פגישה כזו בין בהרב לורטר למשל. זה מראה עד כמה קריטית היא העובדה שלא היתה פגישת הנחיה בתאריך הקובע.