כיצד כשלה ישראל בזירה הסינית ומה עליה לעשות כדי לשנות את המגמה
בסוף החודש שעבר התארחה בפודקאסט הנהדר 'להבין את סין' של יובל וינרב שגרירת ישראל בסין לשעבר אירית בן-אבא. אירית בן-אבא החלה את דרכה במשרד החוץ בהונג קונג בשנות ה-80, כשהיחסים בין מדינת ישראל וסין היו עוד בחיתוליהם, ובשנים 2021–2025 כיהנה כשגרירת ישראל בסין. ארבע השנים האלו כללו גם את מגפת הקורונה וגם את השבעה באוקטובר, ואין ספק שמדובר שהייתה זו אחת התקופות המאתגרות ביותר לכהן כשגריר בכל מקום בעולם, קל וחומר בסין. החלק בריאיון שעוסק בשנים אלה נותן הצצה מרתקת ומאכזבת כאחד לגבי מה שהתרחש מאחורי הקלעים בניסיון הכושל לבלום ולנטרל את גל האנטישמיות שהתפרץ בסין אחרי השבעה באוקטובר.
לפני שנמשיך עם המאמר, גילוי נאות קטן – פגשתי בעבר בחטף את אירית בר-אבא במספר אירועים של הקהילה הישראלית בבייג'ינג והיא עושה רושם של אדם מאוד נחמד. עם זאת, צריך גם להודות באמת ולומר שהיא הייתה שגרירה מאוד אנמית ואחד השגרירים הכי פחות מורגשים שהיו לנו בסין, דווקא בתקופה בה היה מאוד חשוב שנרגיש את נוכחותה ואת פירות העבודה שלה. כשאני אומר "להרגיש את נוכחותה" אני לא מתכוון לכך שהיא הייתה צריכה להקים קול זעקה או לשבור את הכלים, אלא בעיקר להקרין מנהיגות, להגדיר יעדים ולגבש תוכנית פעולה, ולנצל בצורה מיטבית את כל האמצעים והנכסים שעמדו לרשותה, הן בסין והן בישראל.
מן הסתם, יכול להיות שהיא עשתה זאת והעובדה שהיא לא הורגשה בסין אינה בהכרח רק באשמתה. סין היא מדינה נוקשה ומורכבת עם אפשרויות פעולה מאוד מוגבלות, וכשזה מגיע להסברה הן התקשורת המסורתית הן המדיה החברתית כפופות לממשל. עם זאת לאור האופן שבו סיימה השגרירה את תפקידה, אי אפשר שלא לתהות האם הראש והלב שלה היו היכן שהם צריכים להיות, והאם היא הייתה האדם הנכון לייצג את ישראל בתקופה כזו מורכבת.
הפתרונות הישנים לא יעזרו
נתחיל דווקא מסוף הראיון וההמלצות המעשיות שבו. המנחה והמרואיינת חותמים במסקנה הנכונה והמתבקשת שישראל צריכה להעריך מחדש את יחסיה עם סין, הן לאור התמורות הגיאופוליטיות בעולם בכלל, והן לאור התנהלות סין לאחר השבעה באוקטובר בפרט. אבל אז באותה נשימה, הם מוסיפים שצריך למצוא דרכים לשפר את היחסים בין סין וישראל על בסיס שיתופי פעולה עסקיים, חלוקת ידע וטכנולוגיות עם סין היכן שמתאפשר לחלוק אותם, חילופי סטודנטים ודיפלומטיית People to People (עוד על הכשל זה בהמשך). בקיצור, עוד ועוד מאותם הדברים שישראל עשתה ללא הרף בעשור השני של המאה ה-21 ולא עזרו למנוע את הידרדרות היחסים אחרי ה־7 באוקטובר. יש פתגם סיני שאומר "אותה התרופה במים חדשים". אין טעם לחזור ולנסות פתרון שכבר הוכח כלא יעיל.
נתחיל בטכנולוגיה. הטכנולוגיה הישראלית כבר הרבה פחות אטרקטיבית עבור סין משום שבהרבה תחומים הם או כבר עקפו את העולם בסיבוב, או מוכיחים שהם יודעים להסתדר לבד ולהתקדם בכוחות עצמם. והטכנולוגיות שכן אטרקטיביות עבורה, הן לא משהו שארה"ב תאשר למדינת ישראל לתת לסין. אחד מהמוצרים האחרונים שיכולים להיות אטרקטיביים בשביל הסינים היא טכנולוגיית התפלה, צורך אסטרטגי לאומי לסין שניצבת על הסף של משבר מים חמור. אבל לפני שרצים לסין ומנופפים בטכנולוגיה הזו חשוב מאוד לזכור את הפתגם הזה, כי כל עוד לא מחליפים את התרופה אלא רק את המים, זה עדיין לא יעזור. אפילו אם המים יעברו התפלה במיטב הטכנולוגיות שיש לישראל להציע.
להפסיק לדבר טכנולוגיה ולעבור לדבר היסטוריה
וכעת לעניין ההסברה. לאורך שנים גישת ההסברה של ישראל בסין הייתה להתמקד במיתוג של ישראל כאומת סטארט-אפ מתוך תפיסה שאם נדבר על עגבניות שרי, טפטפות, USB, וגלולת המצלמה האנדוסקופית אז הסינים (ושאר העולם) ירוצו להיות חברים שלנו וישימו בצד את כל התסבוכת "השטותית" הזו של יהודה, שומרון וחבל עזה. לדבר על זכותו של העם היהודי לחיות במולדתו ההיסטורית? להזכיר את הניסיון הפאן-ערבי לרצח עם של שארית הפליטה היהודית ב-1948? להציג את פניה האמיתיות של רשות הטרור הפלסטינית ואת הסרבנות הערבית להסכם אחר הסכם? עדיף שלא להעכיר את האווירה עם הנושאים המדכאים האלה.
וכך דווקא במדינה שבה תנאי הפתיחה להסברה טובים יחסית השארנו שער ריק. הסינים, בדומה לעם היהודי, הם אומה בעלת היסטוריה ארוכה ומאפיינים תרבותיים מובהקים, ולעצם החזרה על עובדות הבסיס בנוגע למה שקורה פה הייתה יכולה להיות השפעה אדירה על דעת הקהל, בייחוד לגבי היסודות הרעועים של הנרטיב הפלסטיני. ובסין שתיקה עולה ביוקר, כי בתרבות הסינית לעיתים קרובות שתיקה משמעה הודאה. רוצים אנקדוטה קטנה לגבי חוסר ההשקעה בסין? כשלימדתי עברית באוניברסיטה לשפות זרות בבייג'ינג, עברתי בכל יום בדרכי למשרד המצ'וקמק של הצוות הקטן שלנו ליד הבניין המפואר של הפקולטה ללימודי ערבית שנבנה מתרומות של ערב הסעודית וחברותיה. מן הסתם ישראל לא יכולה להתחרות במשאבים ובכסף שהעולם הערבי שופך בסין, אבל זהו שיקוף נאמן למצב העגום שלנו.
חוץ מזה, גם את המעט שיכולנו לעשות לא עשינו, בייחוד בכל מה שקשור לשיתופי פעולה וקידום של גורמים אוהדי ישראל בתוך סין בין אם באקדמיה ובין אם במקומות אחרים. בהקשר הזה שווה להזכיר את העימות הפומבי בין השגרירה לשעבר ובין דוקטור יאנג מנג מאוניברסיטת בייג'ינג. דוקטור יאנג, חוקרת סינית פרו-ישראלית, פרסמה מאמר מפורט על הכשל של השגרירות לזהות ולהתמודד עם האנטישמיות בסין לפני ואחרי השבעה באוקטובר ועל הניתוק שלה מן האקדמיה הסינית תומכת ישראל. במקום להודות בטעות, השגרירה לשעבר בחרה לפטור את הדברים בירידה על איכות העבודה ובקובלנה כי לא שוחחה עם השגרירות לפני כן.
העוסקים בסין אוהבים להגיד כי שבניגוד לעולם המערב הסינים מונעים מאינטרסים קרים בלבד, והמשוואה הזו היא כנראה הגורם שהנחה את גישת ההסברה של ה-USB ועגבניות השרי, אבל בהשבעה באוקטובר הוכיח לנו שהיא עדיין חסרה בכל מה שקשור לרגשות העם הסיני עצמו. מתברר שלסינים יש לב ורגשות ושהם יכולים להיות אמפתיים ואפילו לשנוא, ומתברר שאפשר לנצל את האמפתיה שלהם כדי לנצח על קמפיין יעיל למדי של שנאה ואנטישמיות.
\
הפיל והעכבר
יש בדיחה ישנה על פיל ועכבר שרצים יחד במדבר, וברגע מסוים העכבר מסתכל לאחור ואומר לפיל: "וואו! תראה כמה אבק אנחנו עושים".
כל מי שמדבר בשבח דיפלומטיית ה-people to people ותומך בחילופי סטודנטים בין ישראל לסין על מנת שישפיעו לחיוב על השיח הפנימי לגבי כל מדינה בקרב רעותה מתעלם מחוסר הסימטריה המובנה בין ישראל וסין, הן בכמות האנשים החיים בכל מדינה, הן במידת ההשפעה שיש להם על הממשלה שלהם, הן במידת חופש הביטוי שלהם.
בישראל, די במספר קטן יחסית של אנשים ("איציק הסיני" לדוגמא) כדי לשנות לגמרי את השיח הציבורי על סין, ואילו בסין זה בלתי אפשרי גם עם מספר אנשים גדול פי מאה. מעבר לכך, הסיכוי שישראלים בוגרי לימודים בסין ימצאו את דרכם לעמדות ניהול והשפעה במשק הישראלי גבוה עשרות מונים מהסיכוי שסינים בוגרי לימודים בישראל יגיעו לעמדות מקבילות במשק הסיני.
מתי החלה ההידרדרות ביחסים
בניגוד לטענות כלפיה, אירית בן אבא אומרת בפודקאסט כי השינוי השלילי בגישה של סין כלפי ישראל, לא החל בשבעה באוקטובר 2023 אלא כעשור קודם לכן, עם עלייתו של שי ג'ינפינג לשלטון. מן הסתם לשגרירה יש יותר גישה למתרחש מאחורי הקלעים, ומדובר בתזה מעניינת שהייתי שמח לשמוע יותר על הבסיס שלה, אבל הנתונים בשטח מספרים סיפור אחר.
אם ניקח את ההשקעות הסיניות בישראל כמדד, הרי שלכל אורך חמש שנות הכהונה הראשונה של שי ג'ינפינג תור הזהב ביחסי ישראל סין נמשך. מחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי הראה כי בשנת 2014, מיד לאחר ששי תפס את מושכות השלטון בשנת 2013, התרחש זינוק בהשקעות הסיניות בישראל, מגמה שהגיעה לשיאה בשנת 2018 ומאז נמצאת בירידה. לכן, אפשרות סבירה יותר היא שההידרדרות ביחסים (המשתקפת בירידה בהשקעות) החלה בשנת 2017, עם כניסתו בפועל של טראמפ לבית הלבן. לעסקאות יש כמובן מומנטום משלהן, אך מיד לאחר מכן אנו רואים נפילה קטנה שיכולה לשקף חוסר וודאות, אחריה עלייה שמעידה על המאמץ הישראלי לעשות כל מה שאפשר כדי להסתגל למצב החדש, ולבסוף נפילה שהחריפה מאוד בשנות הקורונה
.
ואם בכל זאת נקבל את התזה שהשינוי לרעה ביחס של סין לישראל החל עוד מוקדם יותר, הכשל של משרד החוץ לזהות אותו בזמן ולהגיב לו רק הופך לחמור יותר. הקונספציה, כך מסתבר, לא הייתה רק בעזה.
מה צריך לעשות?
פתגם סיני מקביל לפתגם 'אי אפשר לרקוד על שתי חתונות' הוא שאי אפשר לדרוך על שתי סירות. הפתגם הזה ממחיש היטב את המצב הבעייתי של מדינת ישראל אל מול סין, ואת מה שהשגרירה ועוד לא מעט אנשים בישראל מסרבים להבין – העולם חוזר להיות דו-קוטבי ותם העידן שבו יכולנו לשחק במגרש האמריקאי והסיני במקביל מבלי לשלם על כך מחיר.
כל זה לא אומר שאנחנו צריכים להתעלם מסין. בדיוק להפך – אנחנו צריכים להקדיש לה את תשומת הלב שהיא ראויה לה בתור מעצמה מתקדמת, להתנהל מולה בצורה הרבה יותר מפוכחת ומותאמת לאתגרים הייחודיים שהיא מציבה בפנינו. בראש ובראשונה על ישראל להביא לשינוי בשיח הפנים-סיני לגביה ולגבי הסכסוך. יש למסגר מחדש את השיח ולשים במרכז את נקודות הדמיון בין שני העמים העתיקים והמדינות המודרניות שלהם, להדגיש את המסורת והערכים המשותפים, להעז לדבר על דברים שהם מעבר לטכנולוגיה וחדשנות ולהציג את הפן הרגשי והנרטיב שלנו לגבי הסכסוך תוך כדי שלילה והפרכת הנרטיב של הצד השני.
לשם כך ישראל צריכה ללמוד לייצר תוכן רלוונטי בסינית, לתרגם ספרים ומאמרים, לצלם סרטונים, להנגיש אתרי אינטרנט, וכיוצא בזה. מכיוון שהמגרש מאוד לא מאוזן, הן במישור הכמותי והן במישור הצנזוריאלי על ישראל למצוא דרכים לאזן אותו. שימוש חכם ב-AI הוא דרך אחת, סיוע תשתיתי ומתן כלים לתומכי ישראל במגזרים שונים בסין הם דרך נוספת, וכך חיזוק שיתוף הפעולה התרבותי עם טאיוואן, מדינה שהיא צוהר לעולם הסיני והשיח המתנהל בו. במקום לשאול את עצמה מה יעבור את הצנזורה הסינית ולפסול חומרים מראש על ישראל להציף את סין בחומרים ולהעביר את הכדור לידיים שלה.
במקביל על ישראל לשלוט יותר טוב על המתרחש במגרש הביתי שלה: התערבות השגרירות הסינית בדיווחי התקשורת הישראלית, עיתונאים סינים המסקרים את הסכסוך מהזווית של חמאס, וכן פעילותם של גורמי תעמולה רכה שנועדו להשפיע על השיח הפנים ישראלי כגון הרדיו הבינלאומי של סין, המרכז לתרבות סין בישראל, ואגודות שת"פ שונות. גם כאן, ניתן להשתמש בנכונות של ישראל לא להתערב בפעילותם התקינה כאן בארץ כקלף מיקוח למיתון השיח הפנים-סיני על ישראל והיהודים ולהפחתת הצנזורה הסינית על ההסברה הישראלית.
הסינים מצטיינים בלגבש אסטרטגיה ארוכת טווח ולפעול לפיה. אולי כדי שגם אנחנו נלמד מהם במקום לחשוב שרק לנו יש מה ללמד אותם.
הפוך. צריך לדפוק את הסינים במזרח התיכון בכל דבר אפשרי. להכיר בטייוואן כסין, ולמכור לה נשק וטכנולוגיה. להפריע להתפשטות הסינית סביבנו. לאסוף מידע צבאי ולהעביר לארהב. סין תעבור את שיאה בשנת 2027. בשנת 2030 תהיה המדינה הזקנה בעולם. הודו תייצר במקומה. כפי ששני שגרירים רוסיים בקהיר כתבו למזכל המפלגה הקומוניסטית "הישראלים דפקו אותנו". השלישי כבר עזב ומצרים הפכה לגרורה אמריקאית… כך סין תיפול על האף, ותבין לבד כמה חשובה ישראל.